ראי

הילדים שלנו הם ראי, לילדים שהיינו ואיננו עוד, להורינו ולסביבה בה גדלנו. הם אוצרים בתוכם לא רק את ההווה שלהם, אלא גם את העבר שלנו. הם ראי המציג בפנינו מי אנחנו: את מה שמניע, מציק, מפריע, נעים וטוב לנו. גם אם אנחנו נוטים (או מעדיפים) לעיתים לשכוח, צאצאנו מציגים לנו את עצמם ואת מי שעומד מולם ומלווה אותם. במצבי קיצון של אושר, בתהומות של עצבים וכאב, הילדים שלנו כואבים אותנו, את הבכי שטמון בנו הם משחררים בלא קושי. את השמחה שאינה יודעת גבול ואת האהבה המתפקעת הם מעניקים ומפיצים לכל עבר. כשקשה לנו, קשה להם ואז קשה לנו. זה ברור, ידענו את זה לפני שהבאנו ילדים כשראינו הורים אחרים, אבל לפעמים בלהט הרגע אנחנו שוכחים. שוכחים שמה שהפריע לנו בעבר, מטענים סגורים על בריח שלא פתחנו, רגשות עזים שלא פתרנו, אנחנו עלולים להעביר אליהם. שוכחים שמה שמפריע לנו היום, עשוי להשאיר סימן אצלם.

בכל פעולה שאני עושה, מילה שאני אומרת, מבט שאני מישירה, מחשבה חולפת. אני משתדלת לזכור שאני ראי גם כן, שהבן שלי מתבונן בי ולמד. אני מתבוננת בו ולומדת מחדש. כמה יפים הם יחסי הגומלין הנמתחים ממנו אליי, ממני אליו ואחורה לכל הדמויות שליוו אותי וקדימה לכל הדמויות שילוו אותו. אנו ממשיכים להתפתח, גדלים וקטנים בזמן ובמרחב, מהלכים במסע הלמידה יחד, שתי מראות, שתי דמויות, אינספור אפשרויות.

***

“העולם תמיד ימשיך והוא אף פעם לא ימשיך?”, “חתול יודע שהוא חתול?”, “למי שייכת הגדר של הגבול?” ועוד הרבה שאלות, גדולות שכאלה, מופיעות בספרה של חנה הרציג “הפילוסוף הקטן“. יונתן, בנה של הרציג, אהב לשאול שאלות ולתהות תהיות והרציג פורשת את העולם הילדי שלו, והתהיות הגדולות שהוא העלה. אך נקודת המוצא שלה איננה פטרונית. אין היא עונה על שאלותיו של יונתן, במקום היא תוהה יחד איתו (ואיתנו) – לעיתים היא מציעה פתרונות, מסיקה מסקנות, אך הן אינן חותכות. 

הרציג פותחת עבור הילדים עולם שהדגש בו הוא פתיחות. כל שאלה מביאה אחריה הבנה או תהיה אחרת. יונתן שואל מה ההבדל בינו לבין החתול, ומכאן, מה ההבדל בין האדם לחיה ובעצם בין האדם לטבע? היכן אנו מתחילים והיכן נגמרים? אין כאן ניסיון ללמד פילוסופיה, ממש לא. המטרה היא להרחיב את גבולות התודעה. בעולם של תשובות מוחלטות מבוססות שקרים (פוסט-אמת?), הניקיון שבו הרציג מציגה את השאלות הוא מעורר. בין שאלו שאלות על טבע האדם והיחסים בינו לבין הטבע ובין שהשאלות פוליטיות ודתיות על גבולות ואלוהים. היא מעניקה לקוראים שלה תבונה גבוהה, היא מכבדת ומאתגרת אותם. גם אם הילדים שלכם לא שאלו שאלות כאלה עדיין, “הפילוסוף הקטן” יכול לתמלל מחשבות חבויות שטרם מצאו להן מילים.

נקודת החולשה של הספר היא באיורים, שהיו יכולים באמצעות האמנות הוויזואלית לקחת את השאלות ולהצעיד אותן קדימה, או להציג פן שונה של שאלות פילוסופיות המתגלמות במה שהעין רואה ולא רק במה שהמוח חושב. במקום זאת הם די מילוליים בהמחזתם את השאלות הטקסטואליות. אני חושבת שיצירות כאלו חשובות מאוד בעידן שבו משמעות היא עניין שנוטים לזלזל בו והאמת היא סובייקטיבית. היצירה המתוחכמת של הרציג השיבה אותי באחת אל ילדותי, לא רק אל השאלות ששאלתי אלא גם אל נקודת המבט שלי. ברגע אחד חזרתי להיות קטנה, תוהה, והפרספקטיבות התבלבלו לי והשאלות הזרימו בי כוח. רק נותר לי לחכות שאוכל לדון כך עם בני, כפי שהרציג עושה כה יפה עם בנה.

“הפילוסוף הקטן” / חנה הרציג / הוצאת עולם חדש / ללא עמודים / מנוקד / 68 ש”ח

***

“אבא אוהב שאני ישן במטה שלו ושל אמא. / עובדה. כל לילה אני הולך לישון במיטה שלי. / עוד עובדה: כל בוקר אני מתעורר במיטה שלהם.”

עם עובדות אי אפשר להתווכח. הגיבור של מאירה פירון משוכנע שאבא אוהב שהוא ישן איתם ושאמא אוהבת לישון במיטה שלו. עובדה. אבל זה לא מתאים לו, הוא רוצה לישון במיטה שלו לבד. אז הוא מתחבל תחבולות, מתייעץ עם חברות ובסופו של דבר מציג את המצב מול אמא חד משמעית: “את כבר גדולה מאוד, זאת עובדה. ועוד עובדה: את צריכה לישון במיטה שלך”.

עובדה ועוד עובדה” שייך לז’אנר ספרי הילדים שמספרים את הסיפור מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הילד. מבלי לשפוט אותו או לחנך אותו ומבלי לנסות לתווך לו את עולם המבוגרים. העוקצנות שמסתתרת מאחורי הכתוב, מתבהרת למי שגדול מספיק להבין. היא מתחבאת תחת עיניהם הטרוטות של הורי הגיבור, שנסחבים ממיטה למיטה. היא נגלית מבעד לאיורי הקומיקס הנהדרים של אלינה גורבן. גורבן מאיירת את הסיפור של פירון בריאליזם עמוס פרטים, אמיתי, ישראלי, תנועתי. בין הטקסט לאיורים יש מערכת יחסים משלימה והכרחית. האיור הופך את הטקסט לאמין ומצחיק. במיוחד אהובה עליי הכפולה בה הגיבור בתחפושת דינוזאור ובתנוחה פסיכודינמית קלאסית, מספר לחברתו יולי על רצונותיו הלא-כל כך-מודחקים, ברצינות תהומית. המטפלת מצדה משרבטת מסקנות ונותנת המלצות כשברקע ילדי הגן מתעסקים בזוטות. 

זהו ספר שכולו פיג’מה ומיטה ותשוקה אחת גדולה – לישון! לבד! אין הורה שלא יכול להתחבר לתשוקה הזו, לרצון שלא יכול לבוא על סיפוקו לפרטיות ושינה ארוכה, נטולת חלומות, נטולת התעוררויות. אבל בעצם זוהי גם התשוקה של הילד הגיבור. אז למי מיועד הספר הזה? להורים שמחפשים הזדהות או לילדים שרוצים להתבגר ולהתגבר על מיטת הוריהם הממכרת ואולי הוא מיועד לילדים שרוצים להזדהות ולהורים שרוצים להתבגר? אם המיטה והשינה הם אישיו בחיי המשפחה שלכם (אצל מי הם לא?), הספר השנון הזה (מילולית וויזואלית) הוא במיוחד בשבילכם.

“עובדה ועוד עובדה” / מאירה פירון / איורים: אלינה גורבן / הוצאת טל מאי וידיעות ספרים / ללא מספור / מנוקד / 68 ₪

***

יש לי חולשה בספרי ילדים, אני סאקרית של חרוזים וציורים מלאי דמיון וצבע, עגולים וחייתיים. כששני הדברים באים יחד אני נשבית אחרי כפולה או שתיים. כזה הוא “גוזלים בראש” של יונתן יבין הנפתח כך: “היה היה פעם / (זו חצי אגדה) / שער שתחתיו / צמחה לה ילדה. / שמה היה רעמה, / כבר ברור בגלל מה: / בגלל השער שצמח על ראשה!”. אז לא כל הספר מתהדר בחרוזים מוצלחים, וזה חבל, כי אני אוהבת שהספר כולו מתגלגל על הלשון מבלי לעצור וגם ל”גוזלים בראש” קיים הפוטנציאל לפצוח בטיסת חרוז מהירה שלא מתממשת עד הסוף. אבל הוא מפצה על כך בסיפור הנפלא: רעמה מתעוררת לקול ציפורים ומגלה בשערה שני תוכונים. אז היא יוצאת לחפש את אמא שלהם, מתגלגלת במורד הרחוב הסואן. בדרך היא פוגשת מיני אנשים לא נחמדים, ולכל אחד יש מה לומר על שערה המוגזם. בסוף הסיפור היא נוחתת בחנות החיות ושם היא פוגשת את אם כל הצרות. תוכית קקדו שאיבדה ילדיה, וגם איש שנראה בדיוק כמוה. רעמה מוכנה סופסוף לחפוף את שערה אבל לנצח תסרב שיראה מספרה. 

רעמה היא מעין מפוזר מכפר אז”ר, ילדה עקשנית, שלא מוכנה להסתרק, ילדה שלא נכנעת לתכתיבי החברה הקוראת לה להיות נקיה ומסודרת. היא ילדה חכמה שמנסה למצוא בספרים את התשובה למקור הציפורים, והיא בעלת תושייה רבה כשהיא לא מוותרת ומחפשת בכל פינה. היא גם עונה למי שיש לו מה לומר על שערה הפורע את הסדר. התחבטתי על עמדתי לגבי סוף הסיפור בו רעמה מסכימה לחפוף אך לא להסתפר. האם היא בוחרת בסוף במסלול הקונפורמיסטי, אולי היא מוצאת פשרה בין הרצונות שלה לשל אמה, אולי הספר בא לסייע לילדים שונאי חפיפות? אבל כל הזמן נותרה לי התחושה שבסוף מאלפים את השיער של רעמה. הרעמה המפוארת והצבעונית, ששוכנים בה טוקן וקופיף נחש וארמדיל ופרחים מתפקעים, הופכת לזנב סוס חלק וארוך ופרח אחד ויחיד מסתלסל ממנו. נותרתי אמביוולנטית.

מה שבטוח הוא שאיוריה של ליאורה גרוסמן מעולים, מקסימים ושובי לב. מצד אחד הרעמה כולה מתפזרת ומתעופפת, מצד שני הסביבה ריאליסטית. בטכניקת צבעי עיפרון גרוסמן יצרה עולם שופע פרטים. הרחוב המסודר, הישר והמקווקו שלה עומד כנגד רעמה המבולגנת, המתולתלת, העגולה והמלאה עניין. האיורים משלבים את הרחוב הישראלי, שהוא קצת חום ואפור (ומאוד קייצי) עם מיני דימויים היסטוריים, ספרותיים -שען שוויצרי ששמו שוורץ, איש בטוקסידו ופראק שאוחז טאבלט, פאנקיסט בבית המרקחת ואנשים מהלכים עם כלבים שדומים להם. באחת הכפולות מוצגת רעמה ה”מלוכלכת” מול שלישיית רקדניות בלט מסודרות ויפות. אך רעמה היא זו המשפילה את אלו שקוראות לה משוגעת, אסרטיבית ועקשנית היא מצביעה עליהן והן מרכינות את ראשן. הדמות היחידה שמקבלת אותה היא המוכר בחנות החיות, התאום המבוגר של רעמה – ראסטאפר באולסטאר וגרביים שונות בסינר אדום עם נקודות. 

גרוסמן על הצבעים ויבין על המילים, משחקים בין הריאליסטי לדמיוני, בין האנושי לחייתי. והכימיה ביניהם מצוינת. רק נקודה קטנה נותרה לי אחרי העמוד האחרון – שמו של הספר באנגלית (Cockatoo Hairdo), מוצלח הרבה יותר משמו בעברית – אולי היה צריך קצת להתאמץ ולמצוא מקבילה מתחרזת ומצחיקה גם בעברית.

“גוזלים בראש” / יונתן יבין / איורים: ליאורה גרוסמן / הוצאת עם עובד / ללא מספור / 68 ש”ח 

***

ואסיים בשירו של נדבי נוקד, שיר שמתחיל בסיטואציה בנאלית ומקיש ממנה אל המצב הקיומי השביר, שיר שנפל לי בדיוק במקום הנכון.

בִּיסְקְוִיט

הַבֵּן שֶׁלִּי מַחְזִיק אֶת הַבִּיסְקְוִיט שֶׁקִּבֵּל

כְּאִלּוּ מַאֲרַג הֶחָלָל-זְמַן יִפָּרֵם

אִם רַק יַעֲזֹב לְרֶגַע

וַאֲנִי

אוּלַי הֶחְלַפְתִּי אֶת הַבִּיסְקְוִיט בִּדְבָרִים אֲחֵרִים

אֲבָל גַּם אֲנִי נֶאֱחַז לִפְעָמִים בְּכָל כּוֹחִי

כְּדֵי לֹא לְהִפָּרֵם