השאלון עם עופרה עופר אורן, מחברת הספר “רצח בבית הספר לאמנויות” (הוצאת כנרת זמורה ביתן)

1) מהם הספרים האהובים עליך?

בדרך כלל אני מעדיפה כתיבה ריאליסטית, אם כי השטן במוסקבה (הגרסה הראשונה, לא התרגום המחודש!) דיבר אלי מאוד. אני קוראת הרבה, באנגלית ובעברית. שמחה שאליס מונרו, שאותה “גיליתי” כבר לפני כמעט שלושים שנים, הגיעה סוף סוף אל התודעה, גם בישראל, ושכולם מכירים בגדולתה. אני קוראת גם לא מעט ספרי עיון. בכל מקרה, אנה קרנינה הוא לדעתי הרומן הטוב ביותר שנכתב אי פעם. יש בו הכול. טוב, אנסה: סיפור על אהבה וחושך (עמוס עוז), קו המלח (יובל שמעוני), אנשים טובים (ניר ברעם), כל מה שאידה פינק כתבה, שימבורסקה, כמה מהספרים של אן טיילר, צ’כוב, וכמובן, כמובן, כל מה שכתב שייקספיר, שהוא העולם כולו.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

כשהייתי ילדה קראתי כל מה שהיה בבית, למשל − סיפורים של ביאליק ושירים שתרגם אביגדור המאירי מהונגרית (שנדור פטפי, אנדרה אדי). את יומנה של אנה פראנק קיבלתי כשהייתי בת 11, וקראתי אותו עד שידעתי אותו בעל פה, והאמנתי שאני אנה. והיו גם מיכאל סטרוגוב של ז’ול ורן, ספרי הבנות: האסופית, נשים קטנות, והנפש הקסומה של רומן רולן. הספר שחזרתי אליו שוב ושוב היה מרטין עדן של ג’ק לונדון. המאבק שלו להיות סופר, לזכות בהכרה, וההתפכחות המייסרת שחווה, ריגשו אותי מאוד. לימים, כשתרגמתי את ספר סיפורים של ג’ק לונדון להדליק מדורה, חשבתי שאלה כביכול הסיפורים שמרטין עדן (הבדוי!) רצה כל כך לפרסם בתחילת דרכו. בנעורי בלונדון התפעלתי מאוד מאל המגדלור של וירג’יניה וולף. חלמתי לכתוב יום אחד כמוה. לא עוד. 

3) מה הספר האחרון שקראת?

מלכוד 67 של מיכה גודמן. ספר מעניין מאוד, שמנתח בצורה מסודרת ובהירה את שורשי הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, ואפילו מציע הצעות אופרטיביות למה שנראה כמצב בלתי פתיר.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה‘?

יש ספרים של סופר (או שמא סופרת?), אבל את השם שלו (או שלה?) אני מעדיפה לשמור לעצמי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

מעוף העורב שכתבה סופרת קנדית, אן מרי מק’דונלד. ספר נפלא, חשוב ומרתק. בחלקים מסוימים ממנו הרגשתי שהסופרת כותבת עלי. בעולם הוא הצליח מאוד, בארץ לא. חבל.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

הם רבים מדי. כל מי שאני קוראת ונהנית אהוב עלי, ואני קוראת שניים או שלושה ספרים בשבוע… אבל מודה שאף פעם לא מאלצת את עצמי להמשיך לקרוא ספר שלא כובש אותי.

7) ספר שנתן לך השראה?

כנראה שכבר בילדות, אותו מרטין עדן, שהיה מעין רומן פולחן.

8) ספר עיון מומלץ?

תקוות השיר שכתבה נדייז’דה מנדלשטם, אלמנתו של אוסיפ מנדלשטם שנעלם בגולגים של רוסיה הסובייטית. אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. קשה להבין איך הוא מצליח להיות מסעיר כל כך, למרות התרגום הלקוי מאוד לעברית, ואיך סבל בל יתואר מוליד יופי ועוצמה כאלה. היא מתארת את החיים ברוסיה של סטלין, את הטרור השלטוני, האימה, הטירוף, איך התרחשו ומדוע הם ממשיכים להתקיים.

9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?

“צ’יק ליט” משובחים של ג’ואנה טרולופ. מתרחשים באנגליה, לא פעם ביישובים כפריים. טרולופ מיטיבה מאוד לתאר ילדים וחיות בית, ואת היחסים המסובכים של משפחות מודרניות, מפורקות ומחוברות מחדש. וגם את הספרים של אניטה שרב האמריקאית, במיוחד סדרה שמתרחשת כולה בבית גדול ששוכן ליד הים, לאורך כמאתיים שנה.

***

עופרה עופר אורן היא סופרת, זוכרת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בימים אלה רואה אור ספרה התשיעי “רצח בבית הספר לאמנויות” בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

רצח בבית הספר לאמנויות הוא רומן מתח וסיפור על אהבה והתפכחות. סמדר בן־טובים היתה המנהלת הקשוחה והכריזמטית של תיכון תהילה. היא נרצחה בין כותלי בית הספר. קירה, עיתונאית צעירה ויפה, חוקרת את הרצח, ומתעניינת בו מאוד, כי המאהב הנשוי שלה הוא בנה של הנרצחת. האם תצליח קירה לפענח את התעלומה? ומה יקרה ליבגני, השומר בשער של תיכון תהילה, שמצא את הגופה? האם יפלילו דווקא אותו?

פרופסור אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן כתבה על הספר: “נהניתי מאוד מהספר רצח בבית הספר לאומנויות. קראתיו בנשימה אחת, תוך צחוק, ובכי, התרחקות והתקרבות. נפעמתי מהדיון העמוק במשבר ההגירה של העלייה הרוסית, מהיכולת לראות את הטווח הרחב של המיקומים בחברה הישראלית, ומהעיסוק העדין  והמדויק בבדידות, ניכור וכמיהה לשייכות.”