שאלה קשה, הרי אותו אני שעונה השתנה כבר עשרות פעמים. אבל נדמה לי שקודם כל התנ”ך, ובעיקר הספרים בו שקרובים לשירה- הנביאים, תהילים, המגילות. אני חייב לציין אחר כך את ” החיים כמשל”, בגיל שש עשרה הוא היה ספר משנה חיים. קראתי אותו לילה אחד במסדרון בישיבה שבה למדתי, ובבוקר, כשצעדתי לתפילת שחרית לא הייתי אותו נער, והדרך לעבר הנדודים שהכריעו את חיי הייתה קצרה הרבה יותר. אחר כך הגיע השירה. המשורר האהוב עלי ביותר, וזה שבמידה רבה אחראי לצורה שבה אני ניגש לעולם, כלומר, לכתיבת שיר, הוא צ’סלב מילוש. לכן אני חייב לציין את ” אור יום” בהוצאת אבן חושן, בתרגום דוד ויינפלד. מהרגע הזה יש מפולת בלתי נפסקת של ספרים, ” פה ושם בארץ ישראל” של עמוס עוז חינך אותי לכתיבה מתוך מעורבות חברתית, שאני לא עושה מספיק, “החלקיקים האלמנטריים” של וולבק גילה לי שאני רחוק מאוד מהבנת העידן הזה, ” האמן ומרגריטה” של בולגקוב, קירב אותי לאבי בדרך שהייתה בלתי אפשרית ביום-יום שלנו, וגילה לי שפראות, הומור ופנטזיה אינם מנוגדים לרצינות, אלא מצילים אותה מעצמה. יש עוד כל כך הרבה, למשל המינגווי, בעיקר הסיפורים הקצרים, שהם בית הספר הגבוה ביותר לדיאלוג, הרב קוק, בעיקר הקטעים האישיים שלו, שפזורים בכל ספריו, שהם המשענת הנפשית העיקרית שלי. עגנון של ” סיפור פשוט” שגרם למה שהתייבש עבורי לשוב לחיים. פלובר, בעיקר בסיפור ” לב תמים” שנראה לי הדוגמה המופתית ביותר למעבר חלק ובלתי מורגש כמעט בין הפיזי למטאפיזי בתוך טקסט בודד. ויש עוד רבים.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
כדרך הדברים, גדלתי בבית דתי. לכן, ספרי הילדות המובהקים ביותר שלי היו סדרת “כה עשו חכמינו” אסופה של סיפורי חז”ל בעיבוד לילדים. הסיפורים, שבעיקר היו בעלי מטען מוסרי, היו למפתח הראשון שלי לכתיבת סיפור, והוכיחו את מה שהבנתי הרבה אחר כך: שכל טקסט כתוב, מכל סוגה, מספר סיפור, ושהסיפורים די דומים. יש בכך נחמה גדולה, ואולי יש בזה את העדות המובהקת מכולן שאנחנו, בסך הכול, דומים מאוד, חווים חוויות דומות, עוברים באותן נקודות, ושתחושת המרחק בינינו, הקיטוב והחשדנות, הם התרחקות מהיכולת לספר סיפור, והתקרבות לעבר נכות מילולית. אבל מעבר לסדרת הספרים הזו אני זוכר עוד ספר אחד, בגלל סיבה מוזרה: שאיבדתי אותו. היה זה “צ’ראלי בממלכת השוקולד”. אני לא זוכר איך הוא הגיע אלי, אבל אני זוכר שקראתי אותו בדרך חזרה מבית הספר ” חורב” ושאיבדתי אותו באוטובוס. מעולם לא סיימתי אותו שוב, וטוב שכך, הוא עדיין מפעיל בי את הגעגוע לספר, לכל ספר, לא נראה לי שיש דבר יותר מתמשך וקודח בתוכי.
3) מה הספר האחרון שקראת?
לצערי אבא שלי חינך אותי חינוך ספרותי לקוי. תמיד היו סביבו לפחות עשרה ספרים, ועוד כמה בהמתנה. ממש חומה מבוצרת, תרתי משמע, מפני העולם. אז גם אצלי הקריאה מתרחשת במקביל, אני נסוג וחוזר לספרים בלי בעיה. זו החומה כעת: ” טוהר” של פראנזן שמתחיל מהוסס ולא אמין ובחלק השני הופך לאותה יכולת יוצאת דופן שלו לשלוט בדמויות שלו עד רמת צבע השתן שלהם. אני לקראת סיום של “איוון איליץ’ ואחרים” של טולסטוי, ובחודש האחרון קראתי את שני הכרכים הראשונים של ” המאבק שלי” מאת קארל אובה קנאוסנגרד, מעשה ספרותי מרשים שנע בקלילות בלתי מובנת בין ווידויים להפלגות מופשטות. ובחזית השירה- “קרקעית חיינו” של שרון אולדס בתרגום שירה סתיו, משוררת כירורגית מאוד, שמאירה באור קשה את מוסד המשפחה, וחזרתי גם ל”פעמון הפרא” מבחר משירת אמריקה הלטינית שתרגמה טל ניצן, שם מצויים תרגומים לשירת נרדו ואייחו פיסארניק אוקטאביו פאס ואחרים.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
זו שאלה שאני מסרב להשיב עליה לאחר שעברתי את מסע הייסורים הכלול בהוצאת ספר.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
התשובה הקלה מכולם, למרות שהוא זכה בפרס ספיר, “ספר האלף בית” של דן צלקה. זה ספר שקראתי אין ספור פעמים, בפעם האחרונה בחנות ספרים משומשים בעיירת דייגים זעירה בדרום הודו (תודה למי שהביא את זה לשם, הארת יום די אפור). הספר הזה הוא מופת של ידע, התבוננות ורגישות. הוכחה לכך שיש סביבנו עושר כמעט בלתי נתפס של חפצים, פנים ומקומות, ושהספרות מסוגלת להעיר אותנו אל השפע הזה.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
רשימה חלקית: איאן מקיואן, חיים באר, טולסטוי, עמוס עוז, נטליה גינצבורג, ג’והמפה להירי, דיוויד פוסטר וולאס, א.ב יהושע, פראנזן, פלובר, וחייבים גם משוררים: מילוש, הרברט, זגייבסקי, רוברט בליי, רוברט לואל, אליזבת בישופ, אלחנדרה פיסרניק, בורחס (כן, יותר כמשורר מסופר) ישראל פנקס, דליה רביקוביץ’ ועוד ועוד
7) ספר שנתן לך השראה?
כרגע, תהילים. אני לומד כבר שמונה שנים עם חבר בשם רועי חברותא שבועית שבה אנחנו מנסים לעבור על כל התנ”ך. אנחנו עכשיו עוברים על מזמורי התהילים. הדבר המדהים באמת בספר הזה הוא המגוון הנפשי שנחשף שם. התנועה בתוך מזמור אחד מייאוש לתקווה, או מאמונה להעדרה, והצורה שבה הכותב עובר בין הקטבים הללו בתוך פסוקים ספורים מעניקשיעור מזורז לא רק על כתיבה, אלא כיצד אפשר להיחלץ במהירות מתחתית הבור, גם בתוך הידיעה שהבור תמיד נותר שם.
8) ספר עיון מומלץ?
אני לא יודע אם זה נופל תחת ספר עיון, אבל אני אוהב מאוד לקרוא באנציקלופדיות, ספר העיון המתומצת ביותר, והמגוון ביותר.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
זה לא בדיוק גילטי פלז’ר, אבל אני מנסה לכתוב ספר מתח, ולכן, קורא הרבה מאוד ספרי מתח לאחרונה, כדי להבין את המנגנונים השונים והאפשרויות השונות. מסימנון, אגתה כריסטי וקונן דויל לבתיה גור, דרור משעני ואורי אדלמן.
***
יונתן ברג, יליד 81, גדל בהתנחלות פסגות ומתגורר כעת בתל אביב. סופר, משורר ומטפל. פרסם עד כה 3 ספרי שירה ורומן. זוכה פרס יהודה עמיחי, פרס שרת התרבות, מלגת ” פרדס” של הספרייה הלאומית, תחרות “כל ההתחלות” של הוצאת “עם-עובד” והסיפור המומלץ במסגרת תחרות הסיפור הקצר של “הארץ”. בימים אלה רואה אור ספרו “פסגות – סיפור עזיבה” בהוצאת אפיק.
עוד על הספר:
רצינו לדעת מה מעסיק אותם, כיצד הם חווים אותנו. …. רצינו להבין את המשפחות הצפופות והקרובות, את המוזיקה. אבל בכל פעם ששברנו את מחסום המרחק הגופני והתקרבנו היה הגוף נדרך, נהדף לאחור, מובס על ידי החשש ותרחישי הדמיון. ועם זאת, הפלסטינים תושבי רמאללה ואל-בירה והכפרים הסמוכים היו בעבורנו בני אדם, לא ייצוגים ולא גיבורי מהדורת חדשות כפי שהם בעבור כל כך הרבה ישראלים. בעבורנו, כילדים, הם היו גורם טבעי ומוכר במרחב. לא פקפקנו במקומם בו.
יונתן ברגנוסע אל הגדה המערבית לא כאורח. הוא נולד וגדל שם, בהתנחלות בעלת השם הציורי פסגות,ואז יצא. הספר הוא ניסיון לחזור, בלי לגור, אל בית ישן. מתוכו ואליו הוא מדבר בקול שקול ואישי מאוד. הספר מתאר את ילדותו ונעוריו בהתנחלות, אבל גם את השירות הצבאי הקרבי, על האלימות, המוות והטראומה שבשירות כזה, את המסעות בעולם- במזרח ובדרום אמריקה, על חוויות הסמים והפורקן שמצויות בלב מסעות אלו, ואת השיבה לארץ, אולי לארץ אחרת- לתל אביב. כך מתאר הספר לא רק את סיפור ההתנחלויות מפנים, ומגלה את החיים בהם, החיים שמעבר לגדרות, אלא גם את סיפורו של הישראלי הצעיר בן זמננו, שדמותו המלאה טרם נכתבה במלואה.
אולי מוטב גם למתנגדי מפעל ההתנחלות לאמץ, ולו לרגע, את ההבנה הזאת: נכון להיום ההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל, ולכן חלק מהבית. אפשר לשמוח בכך או לייחל להפסקת המצב הזה, אך זהו המצב. ואולי, לפני כל נקיטת עמדה, מוטב שנראה מה יש שם. יונתן ברג מראה לנו זאת מקרוב.
[…] השאלון עם עופרה עופר אורן ועם יונתן ברג […]