ככל שהדבר יישמע תמוה, הספרים שאני אוהב הם אלה שאני אוהב לקוראם. – אלו הם? – איך אפשר לזכור. אני קורא לפחות שלושה ספרים בה בעת, ועל מיטתי מונחים באי-סדר מופתי לפחות עשרה ספרים. אני קורא כעת ספר עיון מרתק (ראו להלן) וכמו כן את ספרו של עגנון “תמול שלשום”. אני לא משוגע על עגנון, אבל המשלב הלשוני שלו מעניין. הקריאה בספר היא בבחינת ארכיאולוגיה לשונית. הוא גם מביא תמונה חיה מאוד של ארץ ישראל של העשור הראשון למאה הקודמת. בינתיים אני תקוע עם הסיפור בתל-אביב.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עלייך?
רק אחד מהם: “לימפופו” של צ’וקובסקי בתרגום אלתרמן. זהו מופת, כרבות כל כך מעבודותיו של נתן החכם, אף שהוא תרגום-עיבוד של צ’וקובסקי. בילדותי, בן חמש, הייתי יושב כל אחר-הצהריים עם אמי על הדשא שליד חדר הורי בבית השיטה, והיא היתה קוראת לי את “לימפופו” מראשיתו עד סופו. זו היתה מוסיקה של מלים. הייתי בוכה, ממש, מחדוות המילה, ובו בזמן שותה קקאו ומחכה לרכבת העמק שתצא מבית שאן בדרכה לחיפה. כשהיו אלומות העשן והקיטור עולים מן הקטר השחור והרכבת עדיין לא נראתה כיון שנסתרה מאחורי שדותיו של קיבוץ שדה נחום, היתה אמי מפסיקה את קריאת היצירה המופלאה הזו. רק לאחר שנגלתה הרכבת ונשמעו שיקשוק הגלגלים ואנחות הקיטור הנפלט, והרכבת היתה זוחלת קילומטר מדרום לנו ונעלמת מאחורי האקליפטוסים התוחמים את בית השיטה מדרום, רק אז היינו שבים ל”לימפופו”. וירב תענוגי עד מאוד-מאוד. והקקאו!
3) מה הספר האחרון שקראת?
כאמור, מדובר בשלושה-ארבעה ספרים הדורכים זה על דפיו של זה. כעת מדובר ב”תמול שלשום”, “קיצור תולדות יהוה” (ראו להלן) ו”נפשות מתות” של גוגול.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
ספרים רבים שנטלתים לידיי, ולאחר חמישה עמודים אמרתי “למה, מה קרה?”. ישנם ספרים שמבלי לקוראם אני יודע מה קרה ועל מה המהומה ולמה הם נעשו רבי-מכר (לאחרונה, למשל, המון גוונים של כל מיני צבעים).
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
לא מכיר ספר כזה, אף שברי לי כי הקטגוריה הזו מונה עשרות אלפי ספרים. חמישים גוונים של מחסור בהערכה. אני שמרן בטעמי. קורא את הספרים המוערכים. כמובן שהם צריכים להיות בני הסוגות שאיני מקדים לא לשמן. (לא מתח, לא מד”ב, לא ספרי טיסה).
6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?
רבים. תקצר היריעה. אציין אחד: מאיר שלו. אני מכור לשלושת ספריו הראשונים: “רומן רוסי”, “כימים אחדים”, “עשיו”. אני חוזר אליהם שוב ושוב. אגב, הנהללי-ירושלמי הזה סבור שהוא כתב לבדו את “רומן רוסי”. הוא טועה. אני כתבתי גם כן את הספר הזה. כלומר, לאחר שהקלדתי את כל החמישית הראשונה של החומש, הוא ספר “בראשית” שאני חוזר וקורא בו תמיד, וכך למדתי הקלדה עיוורת, הקלדתי גם את “רומן רוסי” מראשיתו ועד סופו. פיסקאות רבות ועמודים אחדים שלמים הקלדתי פעמיים ואף שלוש פעמים. שלו, אם כן, איננו הכותב היחיד של “רומן רוסי”.
7) ספר שנתן לך השראה?
התנ”ך, כמובן. רב-מכר זה, בניכוי הוראות העבודה של הכהנים שהינן משעממות וחסרות משמעות למי שאינו כהן בבית המקדש, הוא באמת ספר הספרים; הוא אבי אבות ההשראה. גם לכופר כמוני.
8)ספר עיון מומלץ?
“קיצור תולדות יהוה” של יגאל בן נון (“רסלינג”). זהו ספר אסוני למאמינים בקיומו של אל כלשהו, וסיבה לשמוט לסתות חילוניות בפליאה. במילה אחת: “ואללה! אני נשבע באלוהים שזה מאיר עיניים ומוח!”
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
לא מכיר את הצירוף הזה (ונדמה לי שיש לומר “גילט פלז’ר”). מה זה אומר, העניין הזה עם תחושת אשם על שאני קורא דבר מה? לא, אצלי זה לא קורה.
***
יוסף חרמוני, יליד 1942, נולד בקיבוץ בית השיטה ומתגורר בקיבוץ איילת השחר. לאורך השנים עבד חרמוני בחקלאות ובהוראה, ופרסם מעת לעת טורי דעה בעיתונות. לאחרונה ראה אור ספרו הראשון – “היום שבו היא אהבה אותי” (הוצאת אחוזת בית), ובימים אלו הוא עמל על כתיבת ספרים נוספים.
“מה שסיפרת היה שכבר כמה חודשים את אולי אוהבת אותי. קצת, אבל אוהבת. אולי. וסיפרת לי שאת מחייכת כשאת חושבת עלי, ושאת מחפשת אותי ורוצה לראות אותי ושהלב שלך פועם יותר מהר בחודשים האחרונים – טיפה, אבל בכל זאת יותר – כשאת רואה אותי. הנה, אמרתי את זה עכשיו, והבזק של אושר תוקף אותי. אושר אמיתי, כמו כל האושרים שאת שותלת אותי בהם גם עכשיו, חמישים וחמש שנים אחרי שהכל נגמר.“
בגיל 75 מפרסם יוסף חרמוני רומן ביכורים שמשרטט את סיפור אהבתו לאישה אחת, בלתי מושגת, שהחל בהיותו בן 16 ועודנו נמשך גם כעת, לאחר מותה. במשך יותר מחמישים שנה הסופר דבק באהבתו הבלתי ממומשת אל בת קיבוצו, גליה, אף שהיא דחתה אותו ובהמשך נישאה לאחר, וגם הוא המשיך בחייו והקים משפחה. אהבות חד-צדדיות רוקמות רשת צפופה של תקוות ואכזבות בסיפור אהבתו אליה אשר נפרש בספר זה.
“היום שבו היא אהבה אותי” הוא רומן אוטוביוגרפי יוצא דופן, הכתוב כולו כמכתב ארוך לאישה אהובה, שכבר איננה בין החיים. באוזניה המדומיינות הוא מתאר איך נכרכה נפשו בנפשה ואיך נותרה אהבתו כלפיה מוחשית וחיונית, עד שנעשתה כמעט לאיבר מאיברי גופו. מכתבו הוא וידוי נרגש ומכמיר לב שמהווה מעין מחקר דקדקני על רגעי האושר והסבל שמביאה איתה ההתאהבות. דרך תיאור העליות והמורדות בחייו ובאהבתו, חרמוני מתחקה אחר הכוח הטמון באהבה, המאפשר לה לחמוק מגבולות ההיגיון ולגבור על ההבחנות הברורות שבין חיים למוות.
“את רומן הביכורים של יוסף חרמוני ניתן אולי לכנות ‘ייסורי יוסף (ורתר) הקשיש’ ולקרוא אותו כגירסה עכשווית וישראלית מקורית ונועזת ליצירת המופת הרומנטית של גיתה”, אומרת עורכת הספר, דנה אולמרט. “‘היום שבו היא אהבה אותי’ הוא רומן המעלה על נס את הרומנטיות של הנפש במובן העמוק של המושג. חרמוני מעניק דרכו ערך אסתטי ומוסרי לרגשות עזים של אהבה ושר שיר הלל לנשגב שבאדם. אהבת החיים המפעמת בכתיבה לא חפה גם ממלנכוליה המתלווה לכל יצירה גדולה ונקשרת למודעות המכאיבה בדבר סופיותם של החיים”.
[…] שלושה שאלונים התפרסמו השבוע בקורא בספרים: ניסן שור, יוסף חרמוני וענבל כהן-זיליאני […]