מיכאל כותב על “רק שנינו” מאת אלחנן ניר (הספריה החדשה) ומזהיר מפני ספויילרים
אלחנן ניר כותב שירה נהדרת, כמו השיר “מי שנפלה עליו מפולת” (מתוך הספר באותו השם, בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שמתכתב עם פסיקה מהשולחן ערוך, שקובעת כי כשקבור אדם תחת מפולת אבנים ולא ידוע אם הוא חי או מת, יש להניח שהוא חי ולחלצו בגלל הספק:
זה שיר מאוד הולם לרשימה על הספר “רק שנינו”, שהוא הרומן הראשון של ניר. גם בספר הזה הספק, ואולי יותר ממנו, הספקנות, מאוד נוכחים.
יונתן להבי היה אמור להיות עילוי בתורה, כמו אביו לפניו וכמו אחיו הצעיר אחריו. אלא ששלושתם לא ממלאים את הייעוד הזה. האב בגלל הלם קרב ועייפות, האח בגלל מחלה שתגרום למותו ויונתן בגלל הספק.
בגב הספר נכתב שלמרות שמו של הספר “רק שנינו”, אין, בעצם שום “רק שנינו” בספר, כי “כל צמד בו מאוים על-ידי תובענותו התזזיתית של שלישי, או על-ידי ההתכנסות המבוהלת פנימה של מי שרוצה בבדידות”, אבל לקראת סוף הספר, אחרי שאנחנו לומדים על יחסיו של יונתן עם אביו המנוכר, עם אמו שהעדיפה את אחיו הצעיר, עם אחיו הגדול, שסובל מהפרעה דו קוטבית ועם אליסה אשתו, יונתן מוצא את דרכו בחזרה אל עולם התורה, מה שגרם לי לחשוד שה”רק שנינו” משם מתייחס ליונתן ולאלוהים, אבל אולי אני טועה.
כאמור, אלחנן ניר הוא משורר, ומדי פעם מתגנב לספר קטע פרוזה שגובל בשירה (בשוגג? בכוונה? או אולי, כמו שכתבה נורית זרחי ב”אמורי אשיג אטוסה”, “לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת”?). אז הקריאה הופכת לבילוש: מתי זה יבוא?
למשל:
“הוא יצא החוצה מהמבואה, הסתכל רגע בשמיים שהתקדרו מיום ללילה, החושך גהר על האור הנחלש, דחק בו במפגיע להיכנע תחתיו, להרים ידיים כנהוג ולאפשר לו לשלוט במלכות הלילה”.
או זה:
“מהחלון ראה יונתן את עין-כרם פרושה כולה תחתיו ונראה לו שלהבות גדולות ומלאות אוחזות בבתיה ומסרבות להרפות מהם ועוד מעט יבער הכל ויתפצח ברוע, באכזריות שאינה מכירה בחסד, בחמלה או ברחמים”.
גם עגנון, “האב הגדול”, שזור בספר הזה. סיומו של הספר הוא מעין היפוך של סוף “הרופא וגרושתו”. שם, אומר הרופא “פעמים בלילה זוקף אני עצמי ממיטתי כאותם חולים שטיפלה בהם ומושיט את שתי ידי וקורא אחות אחות בואי אצלי”. ואצל ניר, יונתן, שחוזר אל אליסה –
“מה הוא בסך-הכל רוצה חוץ ממקום להניח בו את הראש וללחוש לאליסה, ששערה הערמוני זרוי כל-כולו על הכרית: ליסוש, באתי.”
אבל יונתן רק רוצה לדבר, הוא לא עושה את זה בפועל, ולכן, כמו אצל עגנון, הקריאה הזו נותרת ללא מענה – האם זה אומר שגם כאן קיצו של הקשר נגזר מראש? אני חושב שאת ההחלטה הזו צריכים לעשות הקוראים.
אורה כותבת על “מטילדה” מאת רואלד דאל (זמורה ביתן, סדרת “מרגנית”, תרגום: יעל ענבר)
בעבר כתבתי כאן על ההשגות שיש לי על רואלד דאל וספריו. עם זאת, מטילדה מ”מטילדה” חביבה עלי…
על כריכת הספר צייר קוונטין בלייק (שאייר את כל ספרי רואלד דאל) את מטילדה, ילדה קטנה שרגליה אינן מגיעות לרצפה, על ברכיה ספר ענק, ידה תחת סנטרה בתנוחה של אדם חושב, ועיניה מביטות נכחה. על הרצפה סביבה ערמות, ערמות של ספרים. קוונטין בלייק זיהה שייחודה של מטילדה, ומקור כוחה, בהיותה אדם קורא.
מטילדה, כמו ז’אן-פול סארטר בשעתו, לימדה את עצמה לקרוא בגיל ארבע, בעזרתו של הספר היחיד שהיה בביתה –”בישול מהיר”. מקובל לחשוב שילדים קוראים צומחים בסביבה קוראת. כלומר, בבית בו מצויים ספרים, ההורים קוראים בעצמם וגם קוראים לילדיהם ספרים. מטילדה לא גדלה בבית כזה. אביה הוא סוחר מכוניות משומשות לא הגון, ואמה נוהגת לשחק בינגו כל יום אחר הצהריים. מטילדה היא ילדה מוזנחת ולא אהובה. אין פלא שאהבת הקריאה שלה מתקבלת בבוז על ידי משפחתה.
“אבא”, שאלה, “אולי אתה יכול לקנות לי ספר?”
“ספר”? אמר, “בשביל מה את צריכה ספר מחורבן?”
“בשביל לקרוא, אבא”.
“מה רע בטלוויזיה, לכל הרוחות? יש לנו טלוויזיה נהדרת עם מסך שתים-עשרה אינץ’, אז מה פתאום את באה ומבקשת ספר! את מתחילה להיות ממש מפונקת, מטילדה!”
מטילדה אינה מתייאשת. היא הולכת לספריה הציבורית יום יום, ואחרי שהיא מסיימת לקרוא את כל ספרי הילדים, היא מתחילה לקרוא ממיטב הקלסיקה של ספרי המבוגרים. הספרנית קצת סקפטית, אך מגלה אמפתיה לילדה הקטנה והנחושה ופותחת לה דלת אל עולם הספרים.
“הסופר שקראתי עכשיו, המינגווי, אמר המון דברים שאני לא מבינה,” אמרה לה מטילדה. “ביחוד על נשים וגברים. אבל בכל זאת אהבתי את הספר. בגלל האופן שהוא מספר, אני מרגישה כאילו אני ממש נמצאת שם, ומסתכלת איך הדברים קורים.”
“סופר טוב תמיד גורם לך להרגיש כך,” ענתה גברת גורי. “ואל תדאגי אם יש דברים שאת לא מבינה. פשוט שבי לך ותני למילים לזרום מסביבך, כמו מנגינה.”
עד כאן – האקספוזיציה, ומכאן מתחיל רואלד דאל, כפי שאנו מכירים אותו. סיפור על נקמות קטנות ועשיית צדק גדולה במינון שגם אני יכולה לעכל.
ולבסוף, כשהצדק נעשה, ובאה מנוחה –
“את יודעת,”, אמרה מטילדה פתאום, “שלב של עכבר פועם בקצב של שש מאות חמישים פעימות בשנייה?”
“לא ידעתי את זה”, ענתה העלמה מרשמלו, וחייכה. “זה ממש מרתק. איפה קראת את זה?”
“בספר שלקחתי מהספריה,” אמרה מטילדה. “וזה אומר שהוא פועם כל כך מהר, שאי אפשר אפילו לשמוע את הפעימות הבודדות. זה בוודאי נשמע כמו זמזום.”
“בלי ספק,” אמרה העלמה מרשמלו.
“ובאיזה קצב פועם לדעתך לב של קיפוד?” שאלה מטילדה. “אמרי לי,” ענתה העלמה מרשמלו, כשהיא שבה ומחייכת.
“לא מהר כמו של עכבר,” אמרה מטילדה. “שלוש מאות פעימות בשנייה. אבל גם ככה, קשה להאמין שלב של יצור שזז כל כך לאט פועם כל כך מהר, נכון, המורה מרשמלו?”
“זה בהחלט נכון,” אמרה העלמה מרשמלו. “ספרי לי עוד משהו מהספר הזה.”
“סוס,” אמרה מטילדה. “הלב שלו פועם ממש לאט. רק ארבעים פעימות בדקה.”
נראה שהילדה הזאת מתעניינת בכל דבר, אמרה העלמה מרשמלו לעצמה. אי אפשר להשתעמם, כשנמצאים בחברתה. אני מאד אוהבת את זה. “
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… […]