אני אוהבת כתיבה וידויית, בגוף ראשון, כזו שלא ברור בה מה ביוגרפי ומה פיקציה. ספרותי מעורבב באישי. אני מאוהבת בספרה של מרגריט דיראס, ״המאהב״ – שעוסק מעט מאוד במאהב הסיני שהיה לה, והרבה מאוד במשפחתה ובעיקר בדמות של אמה. את אותן נועזות וישירות אני אוהבת גם ביצירותיה של ג׳מייקה קינקייד העכשווית: ״אני-ג׳ון״ ו”מר פוטר”. ראשון הוא מונולוג על ילדותה והשני עוסק בדמות של אביה. סיפורי חיים מורכבים, מהפנטים, שנפרשים בקול נשי, עדין וקשוח, מלא בכאב.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
אני אוהבת את הדובים: ״פו הדוב״ העליז והאופטימי, החי ביער עם חבריו בעלי החיים, ו״הדוב פדינגטון״ – דוב עירוני בורגני, יצור גס ומלוכלך, מניפולטיבי ופסימי, שהופך לחלק ממשפחה לונדונית. אני אוהבת גם גיבורות ילדות: את פיצפונת הנהדרת בספר ״פיצפונת ואנטון״ של אריך קסטנר, ואת בילבי השובבה, העצמאית, הסופרמנית, שמתארת אסטריד לינדגרן.
3) מה הספר האחרון שקראת?
ממש עכשיו גמרתי את ״מקום קטן״ מאת אהובתי ג׳מייקה קינקייד, בהוצאת ״לוקוס״. שילוב של סיגנונה האישי העדין והמדוייק עם ההיסטוריה של האי הקריבי שבו גדלה. זה מקום קטן, סיפור על זבל אנושי אירופי, ובסוף: לא עבדים ולא אצילים. ״רק בני אדם״, אלו המילים המסיימות את הספר.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
הרומן המצליח ״העדינות״ מאת דויד פויאנקוס. הוא נחמד, קריא וקליל, וכשהגעתי תוך שעה קלה אל סופו, שאלתי את עצמי על מה היתה המהומה סביבו – עד כדי כך שעשו לפיו סרט מצליח. עדיין לא מצאתי תשובה….
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
הספר של חיה אסתר: ״הבלנדר במוח שלי תנור״. זה מבחר נועז, ארוטי ומרגש, מיצירתה השירית והדתית, שיצא לאחרונה ב״הוצאת 62״. אני הוצאתי אותו לאור מתוך רצון לתת לה את המקום שמגיעה לה ולא קיבלה לפני כן.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אני אוהבת את טרומן קפוטה האקסצנטרי, האוהב לחתוך בבשר, את כל ספריו ובמיוחד את יצירת המופת שלו ״בדם קר״. אהוב עלי גם ג׳ק קרואק עם ״בדרכים״ שלו, וכן סופר אמריקאי נוסף: ג׳ון ויליאמס, שכתב את ״סטונר״ ואת ״אוגוסטוס״.
אני גם אוהבת את הסופר שהסתובב בעולם: ברוס צ׳טווין. פטגוניה, אוסטרליה, איש פראג שאוסף פסלי חרסינה קטנים… אלו הם גיבוריו.
7) ספר שנתן לך השראה?
שני קבצי הסיפורים של ריימונד קארבר נתנו לי השראה, ואף לגיטימציה, לכתוב ממש מהמציאות: קצר, חתוך, מדמם. שני הקבצים האלו, הראשונים שלו שתורגמו, קרויים בשם סיפורים מתוכם: ״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה״, ו״אף אחד לא אמר שום דבר״.
8) ספר עיון מומלץ?
מנעורי אני קוראת נאמנה של לב טולסטוי, כולל קריאה עליו ועל סביבתו. ואני ממליצה על ספרו של פאוול בסינסקי: ״לב טולסטוי – הבריחה מגן עדן״, העוסק במערכת היחסים המורכבת והדרמטית בין הסופר הדגול לבין אשתו סוניה.
***
סמדר הרצפלד (1952) בוגרת לימודי מדעי היהדות ודתות באוניברסיטה העברית בירושלים. היא כותבת סיפורים קצרים ואפלים לאתר שלה ו”הוצאת 62″ שלה מתמקדת בהוויה הנשית והיהודית ובמסגרתה ראו אור גם האנתולוגיה החסידית המצליחה שערך בנימין שבילי, ספר שיריו של אבישר הר שפי ואסופת שיריה של המשוררת חיה אסתר. לאחרונה ראה אור בהוצאה גם ספרה “אינתא עומרי”.
עוד על הספר:
אינתא עומרי הוא קודם כל סיפור אהבה, סיפור על אהבה לוהטת, נואשת, אלימה, מתמסרת וחושנית עד כאב, שמתרחשת על רקע ירושלים של האינתיפאדה הראשונה. צמד האוהבים הם יהודיה ופלסטיני. ההקשר הפוליטי מאיים להחניק את אהבתם, להפוך אותה למשל או לאלגוריה, אבל צמד האוהבים אינם נענים לציפיות של הקוראים, לא לציפיות משמאל ולא לציפיות מימין, וחותרים להתגבר על כל מכשול אפשרי בדרכם למימוש הברית ביניהם. הם יוצאים למסע ארוך בישראל/פלסטין הפצועה, תרים אחר מקורות האיבה שקורעת את הארץ, ומחפשים את המקום הסודי, המחסה או המקלט, שבו אהבתם תוכל לפרוח, או לפחות למצוא מנוחה נכונה.
סמדר זכתה לגינויים חריפים וביקורות קשות על הזיווג בין ערבי ויהודייה וגם על המקום שאליו היא הוליכה את גיבוריה: סיפור אהבה טראגי-פיוטי בין צעירה יהודיה וצעיר ערבי בישראל של אינתיפאדה, המגיעים אל סף התאבדות פיזית, ומסיימים את הקשר ביניהם בכמו-התאבדות נפשית. מעין רומיאו ויוליה מודרניים שנסיבות לאומיות-חברתיות קוטעות באכזריות את אהבתם העמוקה. הרצפלד מעמידה אותנו בפני הדילמה הבינאישית החמורה שרלוונטית לחיים שלנו גם היום.
סמדר הרצפלד היתה בשנות ה- 30 לחייה כשראה אור הרומן “אינתא עומרי”. קדם לו הרומן “אלוהים זה לא אני” שמספר על עבודתה עם ילדים במוסד. אחרי “אינתא עומרי” שראה אור בידיעות ספרים וקיבל גידופים רבים מימין ומשמאל, היא כתבה את הרומן “תחת שמי מקסיקו” (כתר) שמבוסס על נסיעה ארוכה שלה למקסיקו. אבל היא לא רוותה נחת והחליטה לפרוש מהכתיבה. לפני כשנתיים סמדר החליטה להגשים את חלומה, ולהוציא בעצמה את ספריה וספרים אחרים שהם לטעמה. היא יודעת שהבחירה להוציא לאור שוב את “אינתא עומרי” לא מבטיחה לה הצלחה או שינוי בתגובות. הפרשה האחרונה עם דורית רביניאן הבהירה לה שהקושי כאן עדיין קיים, אבל גם שהיא הקדימה את זמנה.
כמו הגיבורה שלה סמדר היתה צעירה מרדנית, שאומרת וכותבת מה שבא לה, כמו הגיבורה שלה היא מרגישה מאד בודדה וכמו הגיבורה שלה גם היא עבדה בחנות ספרים, ליד בית הקפה. לדבריה זה רומן עם יסודות ביוגרפיים על שני לוזרים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם ודווקא כוחם, ההשכלה שלהם, הוא מקור הסכסוך שלהם עם סביבתם. את העליבות שלהם הם מוציאים בפיזיות שקיימת ביניהם – בעיני סמדר זה הביטוי הכי חזק לנואשות, לתחושת המוות – הם מנסים להרגיש חיים עם הגוף שלהם וגם מעבירים את הייאוש שלהם דרך המגע הפיזי.
[…] השאלון עם סמדר הרצפלד, מחברת הספר "אינתא עומרי" […]