1) לאחרונה ראה אור הספר “עוד הרפתקאות של הדֹּב פדינגטון” בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

בוודאי. תרגום ספרי ילדים הוא אף פעם לא קל, בין השאר כי בספרי ילדים קשה יותר למלא את הפערים התרבותיים שמפרידים בין קהל היעד שבמקור לבין הקוראים הצעירים שלנו. בתרגום “פדינגטון” האתגר היה קשה שבעתיים, מפני שמדובר בספר שראה אור באנגליה בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, לפני עידן הגלובליזציה שמאפשר קרקע משותפת של ידע לילדי כל העולם (המערבי). כך, למשל, נאלצתי לשאול את עצמי לא רק אם ילדי ישראל יצליחו להבין את מנהגי ליל גאי פוקס (ל”ג בעומר של האנגלים), אלא גם עד כמה הם יקלטו את רזי הקודים החברתיים של החברה הבריטית שמייקל בונד מתאר בחן רב כל כך. למרבה המזל, בונד הוא סופר נפלא, וספריו מצליחים להיות בו בזמן אנגליים מאוד אבל גם אוניברסליים מאוד.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

פדינגטון הוא דמות נהדרת, ואני באמת ובתמים אוהבת כל מה שקשור בו. אבל אולי אני יכולה לציין במיוחד את הפרק שבו פדינגטון קונה מתנות לחג המולד לבני משפחת בראון – המשפחה שאימצה אותו – ומקפיד לבחור לכל אחד מתנה שתתאים לו במיוחד. לגברת בירד, למשל, שהיא סוכנת הבית, הוא קונה חבל כביסה כי החבל הקודם נקרע. כמה מקסים.

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

בראייה לאחור אפשר לומר שפחות או יותר נולדתי למקצוע הזה, שכן אמי, צילה אלעזר, היא מתרגמת ספרים. באוניברסיטה למדתי דווקא ספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון, והייתי בטוחה שכשאגדל אהיה אהוד יערי. אבל כסטודנטית התפרנסתי מהגהות ואחר כך מעריכות של ספרים, ובתום התואר הראשון אוהד זמורה הציע לי משרה כעורכת תרגום ב”זמורה ביתן”. לא אמרתי לא. מכאן הדרך לתרגום היתה קצרה.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

הספר הראשון שתרגמתי היה “הכול פתוח”, ספר אנגלי קליל בסגנון “יומנה של בריג’ט ג’ונס” (שגם אותו תרגמתי). הספר יצא לאור במחלקה שלי ב”זמורה ביתן”, והסיבה שהחלטתי לתרגם אותו בעצמי ולא למסור אותו למישהו אחר היתה מעשית – לא מצאתי שום מתרגם או מתרגמת שיוכלו לתרגם בטבעיות שפה עכשווית וקלילה (אז עדיין היו נהוגים תרגומים כבדי ראש לעברית צחה, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני צריכה למצוא מתרגם שיֵדע לכתוב בשפה של בחורה תל אביבית שינקינאית. כן, זה היה די מזמן.)

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

במשך השנים שמתי לב שהספרים שהכי קשה לי לתרגם הם דווקא לא הספרים הטובים – אלה שכתיבתם הנפלאה מזמנת למתרגם שורה של אתגרים – אלא הספרים הפחות טובים. כשהספר במקור לא כתוב טוב, לא מדייק בתיאורים או בבחירת המילים או בבניית המשפטים, עבודת המתרגם היא לא רק קשה יותר אלא גם מעצבנת. אני בטוחה שכל מתרגם יבין בדיוק על מה אני מדברת. הספרים שאני נהנית לתרגם הם אלה שהכתיבה שלהם מעוררת בי כבוד ולפיכך תחושה שעלי לכבדם בתרגום האחראי והיפה ביותר שאני מסוגלת לו. כך, למשל, נהניתי לתרגם את “הירושימה” של ג’ון הרסי, ספר עיון חזק ומצמרר; את “נהר הפלאות” של אן פאצ’ט, סופרת מצוינת שלא מספיק מוכרת כאן; ואת “הספר בלי תמונות”, ספר פעוטות שנון ופרוע שהזמין תרגום יצירתי ומשחקי.

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

כן, אמא שלי. זיכרונות הילדוּת שלי מלאים בצלילי התקתוק של מכונת הכתיבה שלה (בהתחלה מכנית ואחר כך חשמלית) ובכרכי המילונים והאנציקלופדיות שהיו תמיד פזורים בכל הבית. אבל אני לא מדברת רק על האווירה. אמא שלי שיתפה אותנו באופן פעיל – אותי ואת אחי – בכל העניינים הקשורים בעבודתה: בקשיים, באתגרים, בפתרונות התרגום, בקשרים בין מתרגם לעורך ועוד ועוד. את כל מה שידעתי כשהתחלתי לעסוק בעריכה ובתרגום למדתי ממנה. אגב, גם אחי, מיכאל אלעזר, הוא לא רק היסטוריון אלא גם מתרגם ועורך.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

מבין הספרים שתרגמתי, יש הרבה ספרים שאהבתי ולא זכו למספיק הערכה בארץ, ביניהם ספרים שקצרו שבחים ואף זכו להצלחה מסחרית עצומה בארצות מוצאם. כדי לא למלא את השורות ברשימה, אספר כאן רק על אחד מהם: קובץ הסיפורים “כל מה שנהרס, כל מה שנשרף” מאת סופר אמריקאי גאון ששמו ולס טאואר (מחברות לספרות, 2010). טאואר הוא כותב מחונן וסיפוריו מלאי ברק ותנופה, והתרגום שלהם לעברית היה מבחינתי תענוג צרוף. בארצו הוא זכה לתשואות. כאן הוא נעלם.

***

דנה אלעזר-הלוי היא מתרגמת ועורכת ספרים. מחברת סדרת ספרי המתח לנוער המצליחה “שליחות חשאית” (“אחוזת בית”) – “מבצע מנהטן”, “מבצע ברלין” והשלישי בסדרה, “מבצע קהיר”, שראה לאור לאחרונה. במשך השנים היא תרגמה וערכה עשרות ספרים למבוגרים, וכן ספרי ילדים ובהם ספרי “החמישייה הסודית” ו”השביעייה הסודית” (“אחוזת בית”). למדה באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון בספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון ולתואר שני בהיסטוריה של החינוך, ודוברת אנגלית, גרמנית, ערבית וקצת צרפתית. את שירותה הצבאי עשתה בחיל המודיעין, שם התחזקה אהבתה לעולם המודיעין והריגול שבאה לידי ביטוי בספרי “שליחות חשאית”. גרה בתל אביב עם בעלה ושני ילדיה.

בימים אלה רואה אור הספר “עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון” בתרגומה (הוצאת אחוזת בית).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

“אוּלַי אַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל דֹּב קָטָן”, אָמְרָה גְּבֶרֶת בֵּרְד בִּזְמַן שֶׁעָזְרָה לוֹ לְסַדֵּר אֶת כַּרְטִיסֵי הַבְּרָכָה עַל אֶדֶן הָאָח, “אֲבָל אֵין סָפֵק שֶׁמֵּאָז שֶׁהִגַּעְתָּ לְכָאן, הִתְקַדַּמְתָּ בָּעוֹלָם בְּצַעֲדֵי עֲנָק.”

ב”עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון”, הספר השני בסדרה הקלאסית ששבתה את לב המבוגרים והילדים כאחד, שנוסחו המלא והמקורי רואה כעת לראשונה אור בעברית, ימשיכו הקוראים ללוות את פדינגטון בעלילותיו המשעשעות והמקוריות: לצלם את בני משפחתו, לשפץ את ביתו, לבלוש, לחגוג – ובעיקר: להיקלע עמו שוב ושוב לצרות ולנשום לרווחה בכל פעם עת הוא נחלץ מהן.

מייקל בונד, יליד 1926, הוא סופר ילדים בריטי עטור שבחים, בעל תואר ד”ר לשם כבוד של אוניברסיטת רידינג ותואר כבוד של האימפריה הבריטית על הישגיו בתחום ספרות הילדים. בונד מתגורר בלונדון לא הרחק מתחנת הרכבת פדינגטון.