למדתי שרבות מהיצירות שאהבתי, לא חשוב היכן או מתי נכתבו, עוסקות שוב ושוב באותן דילמות אוניברסליות של חיי האדם. ולכן, כשהן נקראות בצמידות, הן “משוחחות” זו עם זו בנפש הקורא.
הדרך, ספרו המטלטל והעוצמתי של קורמאק מקארתי העוסק ביחסי אב-בן על רקע עולם אפוקליפטי, מתכתב עם זן ואומנות אחזקת האופנוע, של רוברט מ. פירסיג, העוסק אף הוא באותו נושא על רקע מסע משותף בארצות הברית; חיי נישואין של דוד פוגל, המביא את סיפור יחסיהם הטרגי של תיאה וגורדוייל, בווינה של תחילת המאה ה-20, משתקף בחיי אהבה של צרויה שלו, המתארת מערכת יחסים דומה, אך בהיפוך תפקידים, ומתרחשת בישראל בת זמננו. מות הנזיר של אלון חילו, שעלילתו מתרחשת בדמשק בשנת 1840, מתכתב עם רודף העפיפונים של חאלד חוסייני שמביא את סיפורם של אמיר וחסן בקאבול של שנות ה- 70. ספינות טרופות, ספרו היפיפה של אקירה יושימורה, המביא את סיפורו של ילד בכפר יפני שכוח-אל בימי הביניים, מהדהד את הבכור לבית אב”י של דבורה עומר, העוסק בסיפור שובר הלב של ילדותו של איתמר בן יהודה, ומתרחש בישוב הישן בירושלים של שלהי המאה ה-19. ילדות ממושכת של נפתלי יבין וספריו של יעקב שבתאי, סוף דבר וזכרון דברים, מביאים תיאורים מכמירי לב של ילדים ומבוגרים החיים בעיר העברית הראשונה משנות ה-40 ואילך.
שתי יצירות, שבלעדיהן הרשימה, הלא שלמה ממילא, אינה יכולה להיחתם, הן: הנובלה הנפלאה פרקי שיר השירים של שלום עליכם, העוסק בסיפור אהבה מוחמץ המתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה, ומתכתב בחוכמה עם המקור התנ”כי. ו-מיכאל שלי, שבו עמוס עוז עושה שימוש מהפנט בעברית, בתיאורי העיר ירושלים, הגשם, הארכיטקטורה, האור והחום ומציבם כתפאורה הולמת לדמותה החידתית והמיוסרת של חנה.
2) מה הם ספרי הילדות האהובים עליך?
ספר הספרייה הראשון שהספרנית מסרה לידיי היה: תעלוליה של סופי, שכתבה הרוזנת סופי (!) דה סגיר, שפרסמה ספרי חניכה רבים, באותה רוח דידקטית, התובעת מהילדים להיות ‘טובים’ (מושג חמקמק שמעולם לא הבנתי אותו לאמיתו). חזרתי וקראתי בו פעמים רבות, מוקסם מתיאור ילדות של המאה ה-19 בצרפת, שם, למשל, הבובות העשויות שעווה, דהות ונמסות, אם חלילה נשכחו בשמש.
אורי גיבור ספרה של אסתר שטרייט וורצל, המתאר את סיפורו של נער הגדל באם המושבות על רקע שלהי המנדט הבריטי והקמת המדינה העברית, היה דמות שאך מתבקש היה להזדהות עימה.
סופה בין הדקלים של סמי מיכאל המביא את סיפור ילדותו ונעוריו של נורי בבגדאד, בשנות מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה העברית. סדרת חסמב”ה, חבורת הילדים הארצישראלית שנתנה ביטוי, נטול מודעות, לרעיון כור ההיתוך של אותן שנים. את הרשימה חותמים: מחליקיים של כסף, מחניים (הנערים מרחוב פאל), ונשים קטנות, שהביאו איתם ארומה מעולם לא מוכר ומזמנים אחרים.
3) מה הספר האחרון שקראת?
ההיסטוריה הסודית של דונה טארט, שמביא את סיפורה של חבורת סטודנטים נושאת ארומה אליטיסטית שמתנהלת באופן אניגמטי ומסתירה סוד אפל. טארט בונה עולם מדוייק בפרטיו הקטנים ביותר, ויוצרת דמויות בעלות עומק והגיון פנימי. יחד עם זאת אולי היה מקום להדק מעט את העריכה.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
ההמצאה של מורל של אדולפו ביוי קסארס. למרות שהספר זכה לשבחים רבים, לא הצלחתי לצלוח אותו, למרות שני ניסיונותיי. חוויתי אותו כספר ששכלתנות רבה מדי השתלטה עליו.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה, לדעתך?
על תנאי של אקירה יושימורה, המספר על אסיר משוחרר, החי בקהילה תחת חסותו של נאמן מטעם הרשויות. האיפוק והכניעות שמאפיינים את הגיבור, מייצרים בקורא תחושת מתח הולכת וגוברת לקראת הסוף הבלתי נמנע.
6) מי הם הסופרים האהובים עליך?
קורמאק מקארתי, אליס מונרו, יהושע קנז, הנס פאלאדה, קפקא ותומס מאן. יכולתי להכביר מילים על כל אחד מהיוצרים הללו בנפרד, אבל המשותף לחוויות הקריאה ביצירותיהם הוא: ראשית, העונג לפגוש דמויות אמינות, תלת מימדיות, ועלילה שדירבנה אותי להפוך את הדף לעמוד הבא. ושנית (ואולי זו עילת העילות לשאלה מדוע אנו קוראים ספרים), התחושה שלעיתים, הם כתבו מלה במלה את מחשבותיי ורגשותיי שלי. זהו מפגש מזכך ואמפתי, ולכן, לעיתים קרובות, נושא איכות מרפאת.
7) ספר שנתן לך השראה?
HHhH של לורן בינה, המביא את סיפור ניסיון ההתנקשות של המחתרת הצ’כית בחייו של הקצין הנאצי ריינהרד היידריך.
בינה, נוהג בכתיבתו בלהטטנות לשונית, ובחירות הבעה מעוררת השתאות. עד כי נראה כי הספר נכתב בהנאה רבה. בינה מתכתב עם הקורא ומהרהר בקול, עובר מסגנון לסגנון באופן מלא חיוניות. חלקים נקראים כמאמר בעיתון, אחרים כסקיצה ראשונית, שתפריה גלויים, הוא עובר מסרקזם ללשון דיווח יבשה. והחוויה היא של התרחשות לשונית רב גוונית ובלתי פוסקת המביאה תיאור מרתק של אותה פרשה אומללה.
שני ספרים נוספים מעוררי השראה עבורי הם: ערבים אחרונים עם תרסה של חואן מרסה והתיקונים של ג’ונתן פראנזן, שעושר הדימויים שבם, הדימיון וההתנסחויות תרמו לי שעות הנאה לא מעטות.
8) ספר עיון מומלץ?
סוד אחיזת העיניים, של מאיר שלו. מדובר באסופת הרצאות שבהן ניתח שלו את הצדדים הפסיכולוגיים, הביוגרפים, הפוליטיים וההיסטוריים העומדים מאחורי ובתוך יצירות ספרות של נחום גוטמן, תומאס מאן, שלום עליכם, אריך קסטנר ואחרים.
שלו דן ביצירות כשלעצמן אך גם מאיר נושאים כגון: יחסי אח ואחות, יחסי מורה ותלמיד כפי שאלה משתקפים ביצירות שונות.
9) מה הם ספרי הגילטי פלז’ר האהובים עליך?
ספריו הראשונים של הרלן קובן (הנעלמים, הזדמנות שנייה), ובעצם כל ספר מתח שכתוב היטב (צופן דה וינצ’י של דן בראון, רצח בשבת בבוקר של בתיה גור, אדום החזה, של יו נסבו; ילד 44 של טום רוב סמית) וגם רומנים היסטוריים כמו פומפיי של רוברט האריס.
***
איתן חנן הוא פסיכותרפיסט ואנליטיקאי קבוצתי. בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלו “תעצמי עיניים” (הוצאת כנפיים ומודן).
עוד בילדותה הייתה רגינה גרמיזה בבואה חיוורת של רשל אחותה; מין טיוטת הכנה לאחות המועדפת, היפה והמתוחכמת ממנה. רק בנישואיה לאיזידור, באלכסנדריה של אמצע המאה שעברה, הרגישה סוף-סוף נבחרת, אהובה.
שנים אחר כך, בימי השבר שאחרי מלחמת יום הכיפורים, נותרת רגינה לבדה בדירתה הקטנה בבת ים. איזידור מת זה לא כבר, והיא שוקעת בתוך סבך יחסיה עם בני משפחתה, החיים והמתים: אמה שהתנכרה לה; אחיה הבכור האהוב, אולי אהוב מדי; בעלה הבוגדני ומלא הקסם; בנותיה הזרות לה וזו לזו; וכמובן, אחותה הנכלולית, האירופית במפגיע.
עולמה התמים והמסוכסך כאחד נעשה מורכב ומעיק עוד יותר כאשר מתגלה לה באקראי פתק סתמי לכאורה, המוביל אותה בעל כורחה לגילויים חדשים. לפתע פתאום נראים חייה כמו אחד הסרטים הערביים של יום שישי, שהיא אוהבת כל כך, אלא שהפעם דבר לא נפתר כבקסם.
[…] דורית זילברמן, מחברת הספר "תלוי איך מספרים" ועם איתן חנן, מחבר הספר "תעצמי עיניים" […]