מיכאל כותב על “פחד” מאת שטפן צוויג (תשע נשמות, מגרמנית: הראל קין)
בדש הספר כתוב: “הוצאת תשע נשמות מתכננת להוציא לאור את כל הנובלות הקצרות פרי עטו [של צוויג]”, וזה מאוד משמח. הכתיבה של צוויג נפלאה, בין אם מדובר ברומן, כמו “הנערה מהדואר”, ובין אם מדובר בנובלות כמו “היה זה הוא” המרושע (זיקית ז”ל) או “הכוכב מעל היער” הקצרצר והיפהפה (תשע נשמות תבדל”א), וכמו הנובלה הזו, “פחד”, שמתארת התמוטטות נפשית של אישה וינאית בת המעמד הבורגני, שמתראה עם מאהב ונתפסת על ידי בת זוגו. קשה להפסיק לקרוא את הספר, ולא רק כי הוא קצר: התהליך שעוברת גברת אירנה, הגיבורה, שואב לתוכו את הקורא, ממש כך.
אני לא יודע אם זה נובע משפתו של צוויג (אני דובר מעט מאוד גרמנית, לא כזו שתאפשר לי לקרוא אותו, לצערי) או מהתרגום (המוצלח!) של הראל קין, אבל מאוד בולט בעיניי בספר הזה הדמיון בין כתיבתו של צוויג לזו של אריך קסטנר. במיוחד נפוצים אצל שניהם משפטים “מסכמים” בסוף פסקאות ארוכות, שנותנים זווית התבוננות חדשה (או את דעתו של המספר) על ההתרחשות. וגם משהו בהתנגנות מאוד דומה. כך, למשל, כותב צוויג לאחר שבת זוגו של המאהב ניגשת לגברת אירנה ומוכיחה אותה על חטאה, ואירנה שבה הביתה, לארוחת הערב –
“… הרימה מיד את מבטה כדי להרגיש מוגנת, העבירה אותו ברכות על פני כל החפצים שהוצבו בחדרים בזעות הרגש והקרבה שהביעו, ורגיעה קלה חזרה אליה. ושעון הקיר, הצועד בצעדי פלדה שלווים דרך השתיקה, האציל על ליבה משהו מקצבו המדוד, החף מדאגות.”
זה לא דומה, לדעתכם, ל”אורה הכפולה”? –
“הירח מביט מבעד לחלון הגדול של אולם השינה והוא מתפלא כהוגן. זו לצד זו שוכבות שתי ילדות שלא מעיזות להביט זו בזו, אך האחת שרק לפני רגע בכתה, מגששת בידה אחר ידה המלטפת של השנייה.
‘נו טוב,’ חושב לו הירח הזקן והכסוף, “אם כך, אני יכול להיות רגוע ולשקוע לי בשקט,’ וזה בדיוק מה שהוא עושה.”
או המאהב עצמו, שפוגש את אירנה ברחוב והיא מסתלקת לו –
“הוא המשיך לעמוד וידו עוד מושטת לפני בתחינה, אובד עצות ורועד, עד שנסחף בזרם העוברים ושבים, כמו עלה הנופל לתוך נהר, בתחילה מסתחרר וחג מתוך התנגדות, ולבסוף נגרף בעל כורחו.”
משהו בדימוי הזכיר לי את האומנת אנדכט ב”פצפונת ואנטון”:
‘מה את צריכה להביא לי?’
‘את התכניות,’ אמרה העלמה אנדכט. קולה נשמע כאילו מישהו דרך עליו.”
אבל בלי קשר לדמיון לקסטנר, מדובר בכתיבה נהדרת וחדה, כזו שחודרת אל נימי הנפש – העולם הפסיד פסיכולוג מזהיר כשצוויג פנה לכתיבה…
אורה כותבת על “מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות” מאת ג’יין ג’ייקובס (בבל, עברית: מרים טליתמן)
בסוף השבוע הראשון של חודש מאי (שזה השבוע) מתקיימות בערים רבות ברחבי העולם, וגם בארץ, “הליכות ג’יין” – מפעל לזכרה ולהנצחת רעיונותיה של ג’יין ג’ייקובס שנפטרה ב-2006. היא כתבה 17 ספרים בנושא תכנון עירוני, שהמוכר בהם הוא “מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות”, וככל הידוע לי הוא גם היחיד שתורגם לעברית. הספר נכתב לפני כחמישים וחמש שנים והוא רלוונטי מתמיד. על אף היותה משוללת השכלה פורמלית באדריכלות או בתכנון ערים היא רכשה, בזכות הספר הזה, מעמד של אדם בעל השפעה מרובה בתחום התכנון העירוני.
בספר היא מותחת ביקורת על מגמות הפרבור של הכרך האמריקאי, על הפרדת השימושים, על עידוד השימוש ברכב פרטי והירידה בצפיפותן של הערים הנגרמת כתוצאה מכך. מגמות אלו מובילות להתפוררות הקהילות העירוניות, ניכור, הדרדרות הביטחון האישי ואיכות החיים בעיר. ג’ייקובס “חוקרת” כיצד “פועלת” העיר, מה מביא להצלחתה ומה מביא לגסיסתה. היא סוקרת מודלים שונים של תכנון ערים לפי רעיונותיהם של גדולי הארכיטקטים, ומה הבעיתיות במודלים אלו.
חשבתם פעם שאולי עדיף ללכת ברגל לעבודה וגם לחזור ממנה, במקום להתקע פעמיים ביום בפקק? חשבתם על כך שפשוט יותר לרדת ולקנות “מתחת לבית” חלב ולחם, במקום להזיז את האוטו כל פעם שחסר משהו בבית? אזורים עירוניים שבהם בבוקר כולם יוצאים לעבודה וללימודים, אחר הצהריים חוזרים מהעבודה והלימודים ויוצאים לקניות, ובערב הולכים לסרט ויושבים בבית קפה, הכל באותו אזור והכל ברגל, הם שוקקי חיים לאורך כל היום, מוארים בלילה ומטבע הדברים גם בטוחים יותר.
הרעיונות הפשוטים האלה הולכים כנגד “אידאות” של ארכיטקטים וגם כנגד אינטרסים של יצרני מכוניות, אילי נפט וכרישי נדל”ן, שכוחם רב יותר משל “האזרח הקטן” ועם זאת הם הצליחו לחלחל ולהשפיע. את שיקומו של המרחב העירוני רואים בניו יורק כמו בתל אביב. ומעניינת במיוחד העובדה שאזורים עירוניים מתחדשים ומשתקמים בזכות כוחות הרחוב ולא בזכות, או מוטב – על אף – “תכנון עירוני”.
ביקורת על הפרוור האמריקאי של שנות החמישים והשישים ניתן לקרוא גם בפרוזה האמריקאית כדוגמת “חלון פנורמי” מאת ריצ’ארד ייטס, עליו כתב פעם מיכאל בטור הזה וב”פרמקון” מאת דירק ויטנבורן, עליו כתבתי אני.
וגם בשירו של פיט סיגר הנפלא – Little Boxes On The Hills
והמלצה נוספת (שתיים) – קראו גם את “עיר שמחה” של צ’ארלס מונטגומרי (שככל שידוע לי לא תורגם עדיין לעברית) וגם את “אוטוטופיה ” של תמר ברגר (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 4) כתבה בניו יורק טיימס על דורית רביניאן (אנגלית) […]