לפני כמה שבועות, כשקיבלתי לביתי את הספר המרשים “תולדות האגדות” מאת אומברטו אקו, ישבתי ועיינתי בו במשך כשעה וחצי; קראתי כמה פרקים שעסקו בנושאים שעניינו אותי יותר, ורפרפתי על פרקים אחרים. לכן חשוב לי להבהיר קודם כל שזו אינה ביקורת על הספר, כי אני לא מעז לכתוב ביקורות על ספרים שלא קראתי במלואם מכריכה לכריכה.
העיון בספר הזה יצר אצלי תחושה אמביוולנטית: מצד אחד, הנושא מרתק (סיפורם של מקומות אגדיים) והספר יפהפה – כריכה קשה, דפי כרום, ציורי צבע גדולים והעתקים של כתבי יד מקוריים. מצד שני, יש בו משהו מפוזר, לא שיטתי ולא מהודק מספיק. בביקורת שפורסמה היום בהארץ (ובעקבותיה חשבתי שאני צריך לחלוק עם הקוראים כאן את התרשמותי מהספר) מצביע דוד רפ על אי-דיוקים היסטוריים ועל אי-ביאורים של מושגים שדורשים ביאור, ונדמה לי שזה מדגיש את התחושה המשונה שעולה מקריאה בספר הזה: הוא מצליח לעורר סקרנות אבל לא מספק אותה עד הסוף.
לדעתי חלק מהבעיה נובע מההבדלים בין הרקע התרבותי של הקורא האירופאי ההדיוט אך המשכיל, לבין זה של הקורא הישראלי המקביל לו; נראה שאקו מנסה להבהיר לקוראים האירופאים כל מיני מושגים אגדיים שהם שמעו בעבר, אבל לנו, כישראלים, חלקם כמעט ואינם ידועים (כמו אולטימה תולה, היפרבוריה ורנה לה-שאטו). במקרה של המקומות האגדיים עליהם כתב הומרוס, למשל, אקו מתייחס לגיבור האודיסאה בשם “יוליסס” – שמו הלטיני של אודיסאוס – בעוד שאנחנו מכירים אותו בשמו היווני.
לכן, לפחות עבור קוראים כמוני, חשיבותו של הספר היא לאו דווקא בהעברת ידע סדור על אודות מקומות אגדיים, אלא בעיקר בגירוי הסקרנות לגבי אותם מקומות, הרחבת גבולות הדמיון לגבי ארצות שאפשר לחיות בהן (מועיל במיוחד כלוקיישנים לחלומות מעניינים) וחשיבה על אותן חברות היסטוריות שהמציאו את המקומות והאגדות האלה. כמובן שיכולת הכתיבה של אקו, שמצליח להעביר נושאים מורכבים בשפה פשוטה וקולחת, הופכת את הספר לנגיש ומהנה במיוחד.
כך שלמרות אי-אלו בעיות, אני יכול להגיד שחוויית הקריאה החלקית בספר הייתה מהנה ומלמדת.
_______________________
תולדות האגדות – סיפורים של מקומות אגדיים, אומברטו אקו. תרגום ועריכה מקצועית: ד”ר שרה לוטן. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 480 עמ’.
[…] […]
התכוונת אולי ל’רנה ואטלה’ של שאטובריאן?