1) מהם הספרים האהובים עליך?
נדיר מאד שאני קורא ספר יותר מפעם אחת, לכן רוב הספרים שאני יכול להגדיר כ״אהובים״ הם כאלה שעברתי יחד איתם תקופה כלשהי, בדרך כלל תקופה לא קלה – היערות הבלתי נגמרים של ״אבות אבותינו״ (איטאלו קאלווינו) עזרו לי לצלוח תיכון בלב המדבר, ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״ (מילן קונדרה) ניסה לתמוך בי בזמן שהייתי נער מתבגר. ניסיתי להבין כל מיני דברים על אהבה שהיו מחוץ לספר ההדרכה, וקונדרה כתב את הספרים הכי קרובים לספר הדרכה שעדיין היו סוג של פרוזה. ״בעקבות הזמן האבוד״ (מרסל פרוסט) סוגר את השלישייה השרירותית הזו. עבורי הספר הראשון בסדרה מכיל המון רגעים שאני זוכר היטב כאילו היו תצלום וכאילו נכחתי בהם. אבל הייחוד הוא שבנוסף לפרטים: לאור, לטעם ולניחוח של קומברה ניתן גם ממש לצלול אל עולמו הרגשי המספר.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
הרשימה לא יכולה להתחיל בלי הספר שהכי השפיע עליי – ״הרוח בערבי הנחל״ (קנת גרהאם), ספר מושלם, הרפתקה רבת מעללים של חיות הנהר המואנשות, ובראשן החולד ועכברוש המים. כששני הגיבורים עברו במקרה ליד ביתו של החולד באחד המסעות, ועצרו ללילה אחד במחילה הדחוסה אך נוחה להפליא, הבנתי בפעם הראשונה אולי מהו געגוע ומהם כיסופים. החלום שלי היה לכתוב מעין ״הרוח בערבי הנחל״ על חיות הארץ, בינתיים זה לא ממש קרה – אולי בין היתר כי חלק גדול מהחיות לא מתאים להאנשה בסגנון הזה. אתם יכולים לדמיין צבי נוסע במכונית ספורט פתוחה בכבישי הארץ? זה מביא אותי ל״צפרדי וקרפד״ (ארנולד לובל) – שני גיבורים אנגלים-צפרדעים שמצטיינים בהפיכת הרגעים הכי רגילים לאירועים מצחיקים באופן יוצא דופן. ״ביאטריצ׳ה״ (נחום גוטמן) היה עוד ספר על חיות, וגדלתי בבית מלא חיות בר, אבל אחד שכבר קירב אותי גם לעולם העיר והמבוגרים. יחד עם ״לובנגולו מלך זולו״ אלה היו שני ספרים שהשאירו אצלי המון תהיות ומחשבות, וגם כמיהה למשהו שלא מומש – כמו האוצר של המלך האפריקאי שמסמל את הטענה שהדברים הטובים ביותר צופנים בחובם פוטנציאל לא ממומש.
3) מה הספר האחרון שקראת?
״ספר הגברים״ של ננו שבתאי. ספר נדיר בנוף הספרים העבריים שכן יש בו בנוסף לתוכן גם צורה. וגם כי לצד העליבות והעצב, הכנות והצחוק נשפכים ממנו. כשקראתי את הספר התגבר בקרבי צורך עז למצוא את המחברת, לחבק אותה, ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, צורך אבסורדי למקרא הטקסט הגדוש להתפקע בגברים שחלקם רצו לעשות את אותו הדבר בדיוק.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
״הדרך לעין חרוד״ (עמוס קינן) – רומן מסקרן ושאפתני אבל גם קצת ילדותי. כשקראתי אותו הייתי אולי בן 17 ומשום מה חשבתי שזו הולכת להיות יצירה ספרותית עשירה. התאכזבתי לגלות את הדלות שלו. חשבתי לעצמי, ״ברצינות, אני יכול לכתוב את זה!״ דווקא היום, שנים אחרי, אני יכול להעריך בו דברים שאז לא יכולתי אבל אז זו היתה אכזבה די גדולה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
סדרת ״ספר מגוחך״ האדירה של דודו גבע וקובי ניב. באחד משבועות הספר, אבי קנה לנו את ״בנו של מגוחך״ שהיה הספר השני. כילד, העברתי שעות בניסיון להבין כל בדיחה וכל סיטואציה… גם דברים גסים ״של מבוגרים״ שהיה צורך לפענח. הדמויות הנפלאות – יוסף ממחלקת המים בעירייה, הקקטוס ונורת הליבון, אהלן וסהלן, וכמובן הכריכה העשירה שרק בה יש כל כך הרבה.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
בנוסף לאלה שכבר הוזכרו: תומס ברנהרד (״ילד״), שאליו הגעתי בזכות אחי עפרי, ניחן בכתיבה מלאת תנופה ואישית. יעל נאמן (״היינו העתיד״), הצליחה ליצור קול חדש לגמרי מתוך הקולקטיביזם הישראלי-קיבוצי שהיה נדמה שכבר הכל נכתב עליו ומתוכו. אנדרה דובוס III (״בית של חול וערפל״, למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית), בין היתר כי אופן היצירה שלו עזר לי להאמין בשיטת הכתיבה שלי, בה אני לא מתכנן את הספר מראש ולא יודע מה יעשו הדמויות.
7) ספר שנתן לך השראה?
״הערים הסמויות מעין״ (איטאלו קאלווינו) הוא ספר המסעות המושלם, כי הוא חוסך לנו את הצורך לצאת למסע בארץ אחרת, ואפילו לקרוא את הספר עצמו. הוא כל כך דחוס ומדויק, שניתן לקרוא בו רק כמה שורות מדי פעם, את השאר כבר עושות כנפי הדמיון.
8) ספר עיון מומלץ?
״עקרון הרצף״ המושמץ של ג’ין לידלוף, ספר שיותר מדי אנשים לקחו ממנו את ה״עצות״ הפחות חשובות – לדוגמה הצמידו אל גופם את הילדים במנשאים עד שהסחוסים בעמוד השדרה שלהם נשחקו והפכו לג׳לי. הספר מתאר חברות שבהן יש פחות הכוונה ושיפוטיות, ויותר דגש על מצע משפחתי וסביבתי שניתן לגדול בו ללא תסביכים מיותרים כמו אשם.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
זה קל – סדרת הספרים ״שיר של אש וקרח״ (ג׳.ר.ר. מרטין). היכולת הגדולה ביותר של מרטין (בנוסף לבניית עולם עשיר באופן בלתי רגיל), היא למצוא את הקצה המוחלט של התקווה. העולם עוד רגע נרמס על ידי טיפשות, גאווה, תאוות בצע וכוח, אבל מרטין מצליח לקחת את הקוראים למסע על הקצה הזה על גבי אלפי עמודים.
***
גור אילני הוא סופר ויוצר משחקים לילדים ולגדולים. הוא מגדל יחס עם זוגתו ובתו חתולה וכעשים ושישה דגיגים. בימים אלה רואה ספרו השלישי, “מונו הוא לא יצירת אמנות (ואני לא מוכנה שיהיה פריט אספנות)” בהוצאת טל-מאי וידיעות ספרים (איורים: הדר ראובן).
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
אַרְנֶבֶת קְטַנָּה בְּשֵׁם נוּבִי מִצְטָרֶפֶת לְמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל קוּקִית וּמַסִּיחָה אֶת תְּשׂוּמַת לִבָּהּ מֵחֲבֵרֶיהָ הַוָּתִיקִים, מוֹנוֹ וּבּוֹדוֹ. כְּשֶׁקּוּקִית מַגִּיעָה עִם נוּבִי לַפְּתִיחָה הַחֲגִיגִית שֶׁל תַּעֲרוּכַת הָאָמָּנוּת שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּהּ, קָמָה לְפֶתַע מְהוּמָה גְּדוֹלָה, וְהֵן נִקְלָעוֹת לְהַרְפַּתְקָה מַסְעִירָה, שֶׁבְּמַהֲלָכָהּ קוּקִית לוֹמֶדֶת עַל אָמָּנוּת, עַל מְכוֹנָה לִמְחִיקַת זִכָּרוֹן וְעַל מְחִירָן שֶׁל נַעֲלֵי עָקֵב, וַהֲכִי חָשׁוּב: לְאָן נֶעֶלְמוּ מוֹנוֹ וּבּוֹדוֹ…
מוֹנוֹ הוּא לֹא יְצִירַת אָמָּנוּת (וַאֲנִי לֹא מוּכָנָה שֶׁיִּהְיֶה פְּרִיט אַסְפָנוּת) הוּא סֵפֶר הַהֶמְשֵׁךְ לְמוֹנוֹ הוּא לֹא אַרְנָב, שֶׁזָּכָה לְאַהֲדַת הַבִּקֹּרֶת וְהַקָּהָל וְנִכְלַל בְּמִצְעַד הַסְּפָרִים. שִׁתּוּף פְּעֻלָּה נוֹסָף בֵּין הַסּוֹפֵר גּוּר אִילָנִי וְהַמְּאַיֶּרֶת הָדָר רְאוּבֵן.
תודה?
[…] […]