מיכאל כותב על “אין להתעמר בבעלי חיים” מאת אנטואן פה (נהר ספרים, מצרפתית: מיכל אילן)
העדות הטובה ביותר לנחיצותו של הספר הזה היא העובדה שכל מי שרואה אותו שואל בפליאה “איזה מין שם זה לספר? ‘איך להתעמר בבעלי חיים’?”
כנראה שהגופן שנבחר לכריכה מעט מבלבל, אבל ייתכן גם שיש כאן משהו עמוק יותר…
אנטואן פה – בוטנאי בן המאה ה-19 – כותב על הסיבות שבגללן אסור לנו, למין האנושי, לפגוע בבעלי חיים. הנימוקים שלו הם, במידה רבה, נימוקים שנשמעים גם היום בדיונים על צמחונות וטבעונות, ניסויים מדעיים על בעלי חיים וכדומה. האם העובדה הזו מצביעה על חוזקם של הטיעונים או דווקא על חוסר התוחלת שבהם? אני מאוד רוצה להאמין שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.
בכלל, חלק מהרעיונות שבספר, שנכתב בשנת 1855, מפתיעים ברלוונטיות שלהם לימינו.
כך, למשל, בתנועות של שמירת טבע מוכר “עקרון הפנדה”, שלפיו קל מאוד לגייס תמיכה להגנה על מינים “חמודים” כמו דובי הפנדה, אבל כשרוצים להגן על שדה שבו יש, נניח, חיפושיות בסכנת הכחדה, העניין יותר מסובך. פה כותב כך:
“הדרך שבה אנו אומדים את חשיבותם היחסית של בעלי החיים היא לעיתים קרובות שגויה, והערכתנו מוענקת במידת-מה באופן אקראי. למעשה, במה עולים הזאב, הארנבת או השועל, באינסטינקטים שלהם ובתבונתם, על הציפורים הקטנות ועל חלק מהחרקים?”
ובמקום אחר –
“נדמה לנו שאנו קרובים יותר אל החיות הגדולות והמרשימות, ולכן חייבים להן הגנה באופן מיידי. הן אכן מעוררות בנו רגישות רבה יותר, בעוד שכלפי המון של יצורים קטנטנים, שנולדו בכל זאת כדי לחיות, אנו מפגינים אדישות מלאה.”
זה די נכון. רבים מאיתנו יודעים על היעלמותם של קרנפים, פילים וגורילות מאפריקה ומאסיה, אבל לא כולם מכירים, למשל, את כחליל הקרקש, פרפר נדיר שנמצא בסכנה כאן בארץ.
ובעצם, האם באמת נועד החיבור הצנוע הזה לשכנע ציידים להפסיק לצוד, או לדרבן מדענים
לחדול מניסויים בבעלי חיים?
לא נראה לי. הוא כתוב נפלא, וכולו ספוג באהבה ובכבוד לממלכת החי, אבל אני חושש שמי שיקנו ויקראו את הספר הזה הם המשוכנעים, אנשים שממילא מחזיקים בדעות הדומות לאלו של פה.
אבל, כמו שאמר ג’רי סיינפלד, לא שיש בזה משהו רע.
אורה כותבת על “ימי הנטישה” מאת אלנה פרנטה (הספריה החדשה, תרגם מאיטלקית אלון אלטרס)
כולם (טוב, הגזמתי… רבים) מדברים היום על הרומנים הנאפוליטניים של אלנה פרנטה. יש כאלו שמתלהבים מאד, ולעומתם כאלו המסתייגים מהם בטיעון שהם “רומן רומנטי” וכאלו המחרימים אותם בשל תאורי הסקס המפורשים. בעוד שהרומנים הנאפוליטניים הם רבי מכר, לא רבים מכירים את שלושת הספרים הראשונים של אלנה פרנטה שתורגמו לעברית לפני שנים – “אהבה מטרידה” (איטליה-199, ישראל-2009), “הבת האפלה” (איטליה-2006, ישראל-2011) ו”ימי הנטישה” שיצא לאור באיטליה ב-2002 ובארץ ב-2007.
בעוד הרומנים הנאפוליטניים, שהיו אמורים להיות טרילוגיה והפכו לקוורטט, והם עבי כרס, נפרשים על פני שנים רבות ומרובי גיבורים, שלושת הרומנים המוקדמים הם צנועים יותר בהיקפם וממוקדים.
“באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה. הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מין לחשוש, דוחפים אותו למקום אחר. אחר כך לקח על עצמו את כל מה שקרה, סגר בזהירות את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור.”
כך, בלשון יבשה, נפתח הרומן. הגיבורה נולדה וגדלה בנאפולי, אך בבגרותה היא עוברת לרומא, ומשם, עם מריו בעלה, לטורינו הצפונית. זה אולי מסביר את האיפוק המסוים בו מסופרים הדברים. כמה ימים אחרי ה”זה לא את, זה אני” הרגיל, מתבררת האמת. יש אישה אחרת. ומריו עוזב. לתמיד.
לכאורה, בנאלי. אבל מה שמרתק הוא האופן המדויק בו מתואר התהליך שעוברת הגיבורה. בהתחלה היא מתחרפנת, אין מילה טובה יותר להגדיר את מה שעובר עליה, אחר כך היא אוספת את עצמה. היא חייבת. לקראת סוף הספר מתנהל הדיאלוג הבא:
“זה נכון שאת כבר לא אוהבת אותי?”
“כן.”
“למה? בגלל ששיקרתי לך? בגלל שעזבתי אותך? בגלל שפגעתי בך?”
“לא. בדיוק כשהרגשתי מרומה, נטושה, מושפלת, אהבתי אותך מאד מאד, רציתי אותך יותר מאשר בכל רגע אחר בחיים המשותפים שלנו.”
“ואז?”
“אני כבר לא אוהבת אותך מפני שכדי להצדיק את עצמך אמרת שנפלת לתוך ריק, לתוך ריק של משמעות, וזה לא היה נכון.”
“זה היה נכון.”
“לא. עכשיו אני יודעת מה זה ריק של משמעות, ומה קורה כשחוזרים ועולים אל פני השטח. אתה לא, אתה לא יודע…”
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… […]