אורה כותבת על “גינת בר” מאת מאיר שלו (עם עובד, איורים: רפאלה שיר) ועל “רוח התקופה“
לפני פחות מארבע שנים הצטמררנו כולנו מהתיאור הזה:
“את הבכי ההוא, שאיש לא שיער שיימשך שבוע תמים, שמעה כל המושבה…שמעה ושתקה. חשבו שתבכה יום או יומיים עד שזאב יתעשת וישיב אותה לאמה. אבל התינוקת בכתה ובכתה, יום אחרי יום, יום ויומיים וארבעה וחמישה, והמושבה שמעה ושתקה, שתקה ולא שכחה. וגם ראתה: את הגבר היושב על התיבה הגדולה, את הכרית הרקומה,הרובה והאלה, את הדלת הסגורה… מן המחסן עלו זעקות הרעב של התינוקת, משוועת לחלב אמה, לזרועותיה ולחמימותה, ומן הבית בכייה וצעקותיה של האם הצעירה. פעם אחת פרצה מהבית, רצה אל בעלה והתנגשה בו, מנסה להכותו, אבל הוא קם ואחז בערפה וגרר אותה אל הבית, חלשה וכואבת מן הלידה ומן האימה ומן האשמה… אט-אט חדלו הצעקות, ועמן הלכה ודממה המושבה. ואחרי שחלפה כמחצית השעה וקולה של התינוקת לא נשמע, קם, הוציא את המפתח ופתח את המנעול ואת הדלת. הוא לא הספיק להיכנס, ומתוך המחסן נשמעה עוד זעקה גדולה אחת, אחרונה.
(“שתיים דובים”)
והנה, אחרי שבעה רומנים (ומהתלה אחת, ספרי ילדים רבים וכמה ספרי עיון) כותב מאיר שלו ממואר מפוייס ומלא אהבה על הטבע בכלל ועל גינת הבר שלו, ונוף העמק הנשקף ממנה בפרט.
האיש שכתב ב”שתיים דובים”: “גבר שמניח לאחרים לפרוץ את גדרו, גבר שעולים על הסוסה שלו בלי לבקש רשות, שמשחקים ונוגעים בנשקו, גבר שבני ביתו מתחילים לאכול לפניו, שאנשים מדברים עליו מאחורי גבו, שזרים מתנהגים כמו היו חבריו – גבר כזה צריך להשיב מלחמה ולקבוע חוקים ועובדות…” – האיש הזה מגרש פולשים לגינתו באיום (סרק) על השקייה אוטומטית שתכף תיפתח…
בשבעת הרומנים של מאיר שלו יש דרמות גדולות, גברים מסוקסים ונשים חזקות, ובכולם נוכחת מאוד אהבתו הגדולה לאדמת הארץ, לפאונה ולפלורה שלה.
הטבע הוא הרקע לסיפור, אך גם משל:
“גם סבא דיבר איתנו… על צאצאים שמתרחקים מהבית וצאצאים שנשארים בו, אבל עשה זאת בעזרת משלים ערמומיים על צמחים שמפיצים את הזרעים שלהם לעומת צמחים שמשאירים את הילדים בבית, כך אמר ברכות לא צפויה… הוא הראה לנו שהצמחים ששולחים את ילדיהם למרחקים מציידים את הזרעים בכל מיני ציצות וכנפיים כדי שיוכלו לעוף ברוח, ובקוצים ובקרסים כדי להיתפס בפרווה של בעלי חיים שישאו אותם משם, ועושים פירות שיאכלו ויפרישו את הזרעים במקום אחר. אבל אלה שרוצים את הילדים בבית, קרוב אליהם, שותלים אותם לידם. שותלים ממש, הסביר והראה: הרקפת, למשל, מכופפת את הגבעול לאדמה וכך היא מפילה את הזרעים שלה ממש לידה. לתורמוס יש מין קפיץ בתרמיל, וכשהוא מתייבש הוא פוקע ומעיף את הזרעים למרחק של מטר או שניים…”
(“שתיים דובים”).
ב”גינת בר” – הטבע הוא הגיבור. סביבו נשזרים סיפורים היסטוריים וסיפורי משפחה. את הספר מלווים רישומי נוף בשחור לבן וציורי פרחים של רפאלה שיר (אחותו של מאיר שלו).
הספר “גינת בר” אינו בודד. לידו על המדף תמצאו גם את “צמחים, שדים ונפלאות – צמחי ארץ ישראל בפולקלור” מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח’טיב (הוצאת “עולם חדש”; אמוץ דפני גם ערך מדעית את “גינת בר”), את ספר ההדפסים של לארי אברמסון “בוטניקה” (בהוצאת סדנת ההדפס ירושלים) ואת “פלורה-פלשתינה” של נורית גור-לביא. במקביל – וזה רק שלל אקראי של שבוע – ביריד “צבע טרי” הציגו שתי גלריות תערוכות קבוצתיות בשם “טבע” ו”בחזרה לטבע”, דן אלון וצור שיזף הציגו ציורי ציפורים ופרחים, ואסתר כהן הציגה ציורי פרחים על מפות ישנות, ובגלריה בן-עמי בת”א מוצגת תערוכתו של סאלח אלקרא “פתאום פרח”.
את התופעה הזו נוהגים לכנות בשם “רוח התקופה”: לא “התכתבות” ולא “מחווה ל-“, אלא בו זמנית יושבים אמנים בחדרי העבודה שלהם, וכל אחד לעצמו מגיע לעסוק באותו נושא, כתגובה לתהליכים ואירועים הקורים “בחוץ”.
הנושא הזה – צמחים – הפך, אגב, גם לטרנד בתחום עיצוב הבית.
מיכאל כותב על “שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה” מאת קרלו רובלי (כתר, מאיטלקית: שירלי פינצי לב)
“הפיזיקה כולה היא בלתי אפשרית או טריוויאלית. היא בלתי אפשרית עד שאתה מבין אותה, ואז היא הופכת לטריוויאלית.”
(ארנסט רתרפורד)
נתחיל מהסוף: האם אני יכול לומר, לאחר שקראתי את הספר החביב הזה, שהפיזיקה היא, עבורי, טריוויאלית? בוודאי שלא.
עוד בבית הספר השתייכתי למגמה הביולוגית וברחתי משיעורי הפיזיקה והכימיה, שנראו לי קרים וחסרי עניין, בוודאי בהשוואה לשיעורים בהתנהגות בעלי חיים. רק אחר כך, באוניברסיטה, הצלחתי – לא מעט בזכות מרצים ומרצות נהדרים – לראות את היופי שיש גם ברמות שנמצאות הרחק מתחת לזו של בעל החיים השלם.
אז למה ואיך אני אוהב את הספר הזה, למרות שאני לא יכול להסביר את תורת הקוונטים או את תורת היחסות? משום שמכל פסקה בו עולה האהבה שיש למחבר קרלו רובלי לעולם שסביבנו, ולפיזיקה ככלי שמנסה להסביר את העולם הזה. את אותן המסירות וההתלהבות אפשר למצוא גם אצל ריצ’רד דוקינס, אם כי הוא הרבה פחות פייסני והרבה יותר נחרץ, שלא לומר בוטה, בקביעותיו וביחסו למתנגדיו. דוקינס נוהג לומר שאנשים מקבלים (בקלות) את תורת היחסות ואת מכניקת הקוונטים כאמיתות שאין עליהן עוררין, אבל מתנגדים בקולניות לאבולוציה, למרות שאת השתיים הראשונות קשה הרבה יותר להבין, לעומת הפשטות האלגנטית של האחרונה.
לדעתו של רובלי, גם הפיזיקה היא בעלת יופי כזה.
והוא משכנע. אני מאוד אוהב ספרים שבהם ניכרת ההשתאות – זו המילה ההולמת ביותר – של הכותב ממושא כתיבתו.
לדוקינס יש את זה, לסטיבן ג’יי גולד היה את זה, לאיאן סטיוארט יש את זה, וכך גם לרובלי.
הנה, למשל, סיומו של השיעור הרביעי, העוסק בחלקיקים:
“…חלקיקים אלמנטריים למיניהם, שמתנודדים ורוטטים ללא הרף בין קיום לאי-קיום, גודשים את החלל גם כשנדמה שאין בו דבר, משלבים כוחות עם האינסוף כמו אותיות של אלפבית קוסמי, ומספרים יחד את ההיסטוריה האדירה של הגלקסיות, של הכוכבים הרבים מספור, של הקרניים הקוסמיות, של אור השמש, של היערות, של שדות החיטה, של חיוכי הצעירים בחגיגות ושל שמי הלילה השחורים, זרועי הכוכבים.”
נפלא, לא?
מה שעוד יפה בספר הוא ההערכה הנשקפת למדענים עצמם, לעבודתם ולתהליך המדעי בכלל. בעידן שבו “עובדות אלטרנטיביות” הן לגיטימיות, שבו אנשים זוכים להערכה על בורותם ועל חוסר הידע שלהם, מרענן וחשוב לפגוש מישהו שאומר – כמה מתבקש – שכשאתם פועלים בעולם, עליכם לדעת על מה אתם מדברים, ולהבין את מה שאתם אומרים.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של מאיר… […]