שאלון המתרגמים: יונתן פיין על תרגום הספר “סיפורים סיציליאניים” מאת ג’ובאני ורגה (הוצאת כרמל)

1) לאחרונה ראה אור הספר “סיפורים סיציליאניים” בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

בהחלט. הייחוד של הסיפורים של ורגה טמון במידה רבה בקול המספר שהוא עיצב; זה מספר שנטמע כליל בשפה, בעולם הערכים ובחומרי החיים של בני המעמד הנמוך ביותר בסיציליה של אמצע המאה התשע-עשרה: דייגים, רועי צאן או עובדי אדמה. אלה דלפונים שבדלפונים, שחיו בעולם פיאודלי וכמעט פגאני.

התחביר ומטבעות הלשון הסיציליאניים שלהם מקומיים לגמרי, והיה אתגר עצום בניסיון להעביר אותם לעברית בלי לפגוע במיידיות של השפה מחד או לצבוע אותה בגוונים ישראליים עזים מדי (ברור למדי שכורה פחם קתולי וקשה-יום מסיציליה לא יכול לומר “סססעמק”, אך מה לגבי “קיבינימט”? האם, מנגד, לשים בפיו “לעזאזל” ניטרלי לא יהיה מלאכותי וארכאי מדי? שאלות כאלה העסיקו אותי על כל שעל).

גם העולם המתואר עצמו – על מידות התבואה העתיקות, סוגי הרוחות והצמחייה המקומיים או טקסי הקומיניון שכלולים בו – הציב אתגרים משלו ושלח אותי לספריות וליועצים שונים. המעניין שבהם היה אב ד”ר דוד נויהאוז, סגן הפטריארך וממונה כללי על הקהילות דוברות העברית בישראל, שסייע מאוד בהבנה ובתרגום של כמה טקסי אשכבה.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

הפסקה המופיעה למטה אהובה עלי כי היא מייצגת יפה את העושר של רכיבי היצירה של ורגה, ואת האופן המרהיב שבו הוא רוקח אותם יחדיו. התוצר המרוכז הוא טקסט ספוג ביטויים עממיים ותחביר דיבורי, אבל גם משיכות מכחול ליריות של נוף עתיק ודומם.

“הזאבה היתה על סף מחלה, ובכפר התחילו להגיד שלעת זקנה גם השטן נהיה נזיר. היא כבר לא שוטטה כאן וכאן, לא עמדה בפתח הבית, עם העיניים הסהרוריות שלה. החתן שלה, כשהיא נעצה לו אותן בפנים, את העיניים האלה, התחיל לצחוק ושלף את איקונת הבתולה שלו, להצטלב. מאריקיה נשארה בבית להיניק את הילדים, ואמא שלה הלכה לשדות, לעבוד עם הגברים, ממש כמו גבר, לנכש, לעדור, להוביל את הבהמות, לגזום את הגפנים, ברוחות יוון או ברוח המזרחית של ינואר כמו בשירוקו של אוגוסט, כשהפְּרדות מרכינות את ראשיהן והעובדים ישנים על הבטן בצל החומה הצפונית. בזמן שבין צהריים לַערביים, כשאישה טובה לא יוצאת מהבית,[1] מלבד נְיה פינה לא נראתה נפש חיה משוטטת במישור, על אבני הדרך הלוהטות, בין השלפים היבשים בשדות האדירים, שהיטשטשו תחת השרב היוקד ונמשכו עד לפסגות האתנה המצועפות, שהשמים הכבדים נתלו סביבן באופק.”

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

בשנת 2007, כחלק מלימודי הספרות באוניברסיטת ת”א, השתתפתי בקורס מבוא לתורת התרגום עם פרופ’ ניצה בן ארי, שהיא עצמה מתרגמת רבת זכויות. אם אני לא טועה היא ציינה בהערת אגב שיש מעט מאוד מתרגמים מאיטלקית, מה שהוביל אותי להצטרף כשומע חופשי לקורס איטלקית למתחילים. בשנת הלימודים האחרונה זכיתי בתחרות תרגום משותפת לחוג ללימודי תרגום ולהוצאת “מטר”, והפרס היה חוזה תרגום עבור ההוצאה.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

אותו ספר מהתחרות היה “ללא תחליף“, שבמרכז העלילה שלו ישנה מושתלת-לב שמאתרת את בעלה של התורמת המנוחה, מה שמוביל למערכת יחסים אינטנסיבית ומטרידה למדי. אם למען ורגה תחקרתי אנשי דת וטבלאות המרה מהמאה התשע-עשרה, כאן עיקר עבודת הרקע התמצתה בלקסיקונים רפואיים.

הרחבת האופקים הזו היא אחד היתרונות של מלאכת התרגום, שמחייבת קריאה נוקדנית שלא יכולה אלא לרדת לחקרה של כל מלה. כך הגעתי, בין היתר, אל רזי תופעת סטונהנג’, קבוצות נעורים של ליונל מסי ונוהל שיגור רקטות ביחידת תותחנים אמריקנית בעיראק.  

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

הספרים שהעבודה עליהם היתה הכי קשה לא היו בתרגום אלא בעריכת תרגום. כאן נכנס עוד גורם למשוואה, ומעבר למקור וליעד, לשפה ולתרבות, צריך גם לא לחטוא לבחירות של המתרגם. זה ריקוד סבוך למדי, שלפרקים גורם להכרעה בין ניואנסים להיראות טפלה ושרירותית: כמו שמבטאים אות או מלה כלשהי שוב ושוב עד שהיא מאבדת לרגע את משמעותה.

היצירות שהכי נהניתי לעבוד עליהן, לעומת זאת, הן “הבלונדינית שחורת העיניים” (בהוצאת עם עובד) ו”הבחורה נוסעת לקלבריה” (עבור אתר מעבורת), כי בשניהם קול המספר קולח, רהוט, נבון ומשועשע.

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

מעבר לכתפי הענקים של אברהם יבין, ניצה בן ארי או נילי מירסקי, אני מוקיר תודה למתרגמים שפועלם פתח צוהר אל תרבות או סופר שהשפיעו עלי.

כך קרה עם רות בונדי ותרגומיה של קונדרה מצ’כית, ואריאל רטהאוז (שערך את ספרו של ורגה והנחה את עבודת המאסטר שכתבתי עליו), בתרגומיו לבוקאצ’ו, סבבו ומוראביה – שלושה יוצרים ששינו את האופן שבו אני חושב על ספרות.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

התשובה אף פעם לא יציבה, וכמו המפגש עם הנהר של הרקליטוס משתנה מתקופה לתקופה. ספרים שקראתי לאחרונה ופעלו עלי הם “לונדון” של דיוויד סלאי, “אז הגענו לסוף” של ג’ושוע פריס ו”לב הבשר” של שלמה קאלו – שלישייה שעוסקת באופנים שונים בעולם העבודה, נושא שעד לא מזמן דיבר אלי מאוד. האם הם ישרדו בהיכל התהילה הפרטי שלי לצד “תודעתו של זנו” (איטאלו סבבו), “ערבסקות” (אנטון שמאס), “הטבלה המחזורית” (לוי), “אל המגדלור” (וולף) וכמה סיפורים של אפדייק? ימים יגידו.

אני לא יודע לאיזה יחס זכה “לב הבשר” של קאלו עם פרסומו בשנת 66′, אבל היום הוא ודאי לא מוכר, וחבל, כיוון שקוצר היריעה, רהיטות הכתיבה והמתחים העדתיים והחברתיים שהוא מציע מתאימים מאוד לימינו. זהו סיפור קצר שמחזיק מרובה, על המסע של גיורא אוורבוך, שכיר חברת החשמל, לפתיחת חברה עצמאית משלו. גלריית הטיפוסים שהוא פוגש בדרך – מכל שדרות החברה הישראלית של אותה תקופה – יחד עם מטעני העבר, המניעים הפסיכולוגיים שלו ומהלך הסיום האקזיסטנציאליסטי, הופכים אותו ליצירת מופת קטנה.

***

יונתן פיין הוא סופר ומתרגם. ספרו “משוחרר” ראה אור בהוצאת כתר וזכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. נובלה פרי עטו תראה השנה אור בהוצאת אפיק.

בימים אלה רואה אור הספר “סיפורים סיציליאניים” בתרגומו (הוצאת כרמל).

ביום ב’, 27.3, ייערך לכבוד יציאתו אירוע מטעם המכון האיטלקי לתרבות. האירוע ייערך בחדר 205 בבניין דן-דוד בשעה 14:00.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר: 

סיפורים סיציליאניים מאגד לראשונה בשפה העברית את מיטב סיפוריו הקצרים של ג’ובאני ורגה, מחשובי הסופרים האיטלקים במאה ה-19. הסיפורים מגוללים בחיות בלתי מצויה את מסֵכת חייהם של אלה אשר “מצטנפים בדרגה הנמוכה ביותר של הקיום האנושי”, וכורעים תחת איתני הטבע והחברה המעמדית הנוקשה שאפיינה את סיציליה באותה תקופה. דמויותיו בסיפורים – רועי צאן ודייגים, בעלי אחוזות ומעבדי אדמות, גבירות עשירות ועניות מרודות – נצרבו בדמיון האיטלקי כמייצגות המובהקות של חצי האי בצל תקופת כינון הרפובליקה, אך גם כבעלות אפיון פסיכולוגי יוצא דופן ושפה עשירה וייחודית. את אלו השיג ורגה בזכות השיטה הספרותית שייסד, הוֶריזם, אשר חותרת לטעת את הרושם כי היצירה “נוצרה מעצמה, התגבשה ופרצה לעולם בספונטניות כהתרחשות טבע.” כך, באמצעות מהלכים סגנוניים ועלילתיים פורצי-דרך, משרטט ורגה נופים טופוגרפיים ואנושיים הטובלים בפטליזם. בין שאלו מחלת המלריה המתפרצת, הנחת פסי מסילת ברזל המשנים סדרי עולם או דו-קרב שיוזם בעל מקורנן שכבודו נרמס – הסוף הוא תמיד רב עוצמה ומוכיח כי אין כל חדש תחת השמש הסיציליאנית הקופחת.

ג’ובאני ורגה (1922-1840), יליד העיר קטאניה, כתב סיפורים ורומנים רבים, בהםבני מלווליה ומאסטרו דון ג’זואלדו. בקובץ מובאים סיפורי שני קבציו הראשונים, שהיו לאחת מפסגות הריאליזם האירופי והשפיעו עמוקות על הספרות והקולנוע הנאו-ראליסטיים האיטלקיים.

[1] פתגם סיציליאני המייצג אמונה עממית לפיה בשעות אלו, שבין תפילה ערבית לתפילת השעה התשיעית על פי סדר הזמנים הקנוני, שולטות רוחות רעות.