כשסיימתי לקרוא את “היהודי היפה” מאת עלי אלמקרי לא הייתי בטוח לחלוטין מה אני חושב עליו. גם היום, כשבועיים אחרי שסיימתי לקרוא, אני יושב מול דף הוורד הלבן ומנסה לסדר את המחשבות לגביו, רק שהן ממאנות להסתדר בצורה קוהרנטית.

אתחיל בתיאור קצר של העלילה, בתקווה שתוך כדי המחשבות יהפכו לדעה ברורה.

“היהודי היפה” מספר את סיפורו של סאלם – בנו של חרט יהודי שחי בכפר קטן בתימן של המאה ה-17, שם הוא מתאהב בפאטימה, בתו של המופתי. פאטימה מתחילה ללמד את סאלם (להלן “היהודי היפה”) לקרוא ולכתוב בערבית, ובהמשך הוא מלמד אותה מעט עברית. וכמו שרומיאו ויוליה התקשו לממש את אהבתם בגלל האיבה ההדדית בין המשפחות שלהם, כך גם משפחותיהם של סאלם ופאטימה עומדים להם לרועץ; רק שבסיפור הזה מדובר במשפחות שמייצגות שתי דתות שונות – היהדות והאיסלאם – שחיות באותו מרחב אך מתעבות האחת את השניה.

זוהי עלילת הספר עד עמוד 100 בערך, ואז הספר עובר לתאר תקופה שמתרחשת בשלהי חייהם של סאלם ופאטימה, כשהפרקים נושאים את השמות הבאים: “מורשת פאטימה”, “נספח למורשת פאטימה”, “קורות יהודי תימן”, “נספח לכתב היד קורות יהודי תימן”, ו-“אני נכדם של פאטימה והיהודי היפה”. ציינתי את שמות הפרקים, כי הם רומזים במשהו על המבנה המעט משונה של הספר הזה. לכאורה מדובר ברומן, אבל לפעמים הוא נדמה כמו כרוניקה של תולדות היהודים במאה ה-17 בתימן, והוא מזגזג בין שני אלה באופן שקצת פוגם, לטעמי, בהנאה שמאפיינת קריאת רומן.

זו נקודה שאולי מסבירה מדוע לא גיבשתי דעה נחרצת על הספר. מצד אחד, התעניינתי בסיפור של סאלם ופאטימה, בסיפור של הכפר, במאבק בין יהודים ומוסלמים, ובהמשך בתנועת השבתאות שהביאה את הצדדים לנקודת רתיחה. אלמקרי כותב בצורה קולחת ואוורירית, ואין שום קושי לקרוא את הספר.

מצד שני, יש בכתיבה הזו משהו מכני ושטוח, שהדמויות בו הן סמליות וחד-מימדיות. למשל, פאטימה מתאהבת מיד בסאלם והוא מיד מתאהב בה; במקביל יש עוד כמה התאהבויות כאלה בכפר בין מוסלמים ליהודיות ולהיפך, ובאף אחת מהן אין מורכבות של ממש. כולם מתאהבים מיד ועד כלות, ורק המגבלות הדתיות התרבותיות עומדות להם כמכשול. לפעמים יש תחושה של מעין טלנובלה (או סרט ערבי אם תרצו).

איך מיישבים בין שני הצדדים האלה? אנסה להגיד על כך משהו בסוף הרשימה הזו, אבל עד אז רציתי להדגיש אלמנט אחד חשוב בספר, והוא עצם קריאתו. בדומה לתחושות שעלו בי כשסיימתי לקרוא את הספר “בראשית הייתה אפריקה” של גליה צבר ואת “בית יעקוביאן” של עלאא אל-אסואני, גם כאן הרגשתי שבזכות הספר התוודעתי למרחב ולעולם שלא הכרתי וגם לא התעניינתי בו קודם לכן, ולראשונה יכולתי לראות את המרחב הזה (תימן וההיסטוריה שלה במקרה הזה) כמשהו מוחשי ואנושי, ולא כאייטם במהדורת חדשות. כך שבעיני, עצם הקריאה בספר כזה – כלומר הקדשת זמן ותשומת לב לעולם פחות מוכר – היא הדבר החשוב, הרבה יותר מההכרעה אם הוא מרשים מבחינה ספרותית.

לפני שאסיים את הרשימה המבולבלת הזו, יש עניין אחד סביב הערת שוליים שרציתי להתייחס אליו. כשהגעתי לאחרית הדבר של ד”ר מנשה ענזי, גיליתי הערת שוליים שזו לשונה: “עוד אעיר כי לשונו הערבית של הסופר היא פשוטה, והמתרגם בחר מכוונת מכוון להגביהה”. אני מודה שההערה הזו קצת הוציאה לי את הרוח מהמפרשים, כיוון שחלק מהנאת הקריאה בספר הזה מבחינתי, הייתה קשורה גם בהנאה מהשפה – שאמנם הייתה רחוקה מהמקור בעצם העובדה שקראתי תרגום, אבל דימיתי לי שכך היה נשמע הספר גם בערבית תימנית. לכן ההערה הזאת ערערה אותי במידה מסוימת. כתבתי סטטוס בנושא בפייסבוק, ולצד התגובות שחשו כמוני אל מול ההערה, היו גם כמה מתרגמים שאמרו כי ייתכן שכדי להעביר באופן מהימן את הספר לעברית יש דווקא צורך להגביה את השפה. יכול מאוד להיות שאכן כך הדבר, ואני לא מתכוון לפקפק בשיקולי התרגום של יהודה שנהב-שהרבני, שודאי בקיא במלאכה יותר ממני, אבל אני רק יכול להצביע על כך שההערה הזו, ללא הסברים ודיון אודותיה, השאירה אותי עם טעם חמוץ-מריר מהספר.

כשסיימתי את הספר, ולפני שהתחלתי לקרוא את אחרית הדבר, כתבתי לי הערה בשולי הדף: ” זה יפה. בסופו של דבר נהניתי לקרוא את זה”. ואכן זו בעצם השורה התחתונה של הרשימה הזו. יש לי אמנם השגות לגבי הספר הזה – הוא בעיקר סובל מעודף סמליות שבחלקים מסוימים מוגשת לקוראים עם כפית – אבל נהניתי לקרוא אותו כי הוא היה קולח, מעניין, יפה ומחכים.

אני מאמין שעם קצת עזרה מבנצי גופשטיין ושמאי גליק, הספר הזה, שבמרכזו כמה סיפורי אהבה בין יהודים וערבים (על שלל המגדרים), יוכל להגיע להרבה אנשים בישראל ולגרום להם להתוודע יותר לחיי היהודים בארצות האיסלאם בכלל ולחייהם בתימן של המאה ה-17 בפרט.

אז הפיצו את הבשורה על התועבה שנמצאת על מדפי הספרים שלנו, או אפילו יותר טוב – קראו את הספר.

___________________________

היהודי היפה, עלי אלמקרי. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני. הוצאת פרדס. 172 עמ’.