לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל אתמול, אורה כותבת על “חדר משלך” מאת וירג’יניה וולף (ידיעות ספרים, מאנגלית: יעל רנן) וגם על “השבת – משמעותה לאדם המודרני” מאת אברהם יהושע השל (ידיעות ספרים, תרגום: אלכסנדר אבן חן)
קצת בנאלי לכתוב על “חדר משלך” ועוד לכבוד יום האישה… ובכל זאת…
באנגלית, שפת המקור, הספר נקרא A Room of One’s Own, שם שאינו משייך את החדר למגדר מסוים, ולא בכדי. הצורך בחדר – פיזי ומטפורי – כדי ליצור, ובמקרה הזה, לכתוב, הוא צורך של כל יוצר באשר הוא, יהיה מינו אשר יהיה. כמובן, המסה של וירג’יניה וולף מדברת בעיקר על מקומה של האישה הכותבת בהיסטוריה האנושית, או ליתר דיוק – על אי-מקומה.
למעט חריגות בודדות כדוגמת סאפפו, המשוררת היוונייה בת המאה השביעית לפני הספירה, נשים-סופרות ומשוררות מופיעות רק במאה השמונה עשרה ואילך. כמובן, נשים בנות המעמד הגבוה כתבו גם קודם, אך כדי להיחשב לסופרות, נשים צריכות להוכיח שהאינטליגנציה שלהן אינה נופלת מזו של הגברים (ואולי להפך?), שהכותבת אינה “מטורפת” ולהילחם בעוד דעות קדומות שהדירו את הנשים, וכמובן – בתנאים הפיזיים של רוב הנשים – בתים קטנים וחשוכים, מלאים בילדים ובחיות משק. איך בכלל אפשר לכתוב ככה?!
אבל כדי ליצור צריך גם זמן. אנסח זאת כך – צריך להקדיש זמן ליצירה. בניגוד לדימוי הרומנטי כאילו המוזה שורה על האמן מפעם לפעם ובמקומות שונים ומשונים, האמת היא שהצייר והסופר מסתגרים מדי יום ביומו בסטודיו שלהם או בפינת הכתיבה ועובדים שש או שמונה שעות כל יום, ממש כאילו היו פקיד בנק או קופאית בסופר.
בפתח הדבר של הספר “השבת”, הנקרא “אדריכלות הזמן”, משווה השל בין המרחב (מימד פיזי, אם תרצו – “החדר”) לבין הזמן (מימד מטפיזי), ואומר, בין היתר, כך: “הזמן הוא ליבו של הקיום”, וגם: “ישנו עולם של זמן, שבו המטרה אינה לקנות אלא להיות, איננה לקחת אלא לתת, איננה לשלוט אלא לשתף, איננה הדיכוי אלא ההרמוניה…”
השבת היא זמן שהוקדש. היא קפסולה של זמן בעל איכות אחרת, ושנועד למטרות אחרות מהזמן של שאר ימי השבוע.
“החידוש שהביאה היהדות היה העברת רעיון הקדושה מן המרחב אל הזמן, ממימד הטבע אל מימד ההיסטוריה, מדברים אל מאורעות. העולם החומרי הפך לעולם נטול קדושה עצמית. לא עוד צמחים או חיות מקודשים מטבעם…”
(לידיעת מקדשי האדמה והקברים ותולי הפוסטרים “ליל שישי – מקדשים את הביחד”).
ביום שישי, בשעת בין הערביים, רגע לפני כניסת השבת, עומדת האישה שומרת המצוות, מדליקה את נרות השבת ומברכת עליהם. בשעה זו – כשכל ההכנות לקראת שבת כבר הושלמו, והבעל והילדים עדיין בבית הכנסת, יש לה זמן כדי “לבקש”, מה שדורש ממנה לארגן סדרי עדיפויות בחייה. אם תרצו – הרגע הזה, ליד נרות השבת, הוא ה”חדר משלך” שלה.
מיכאל כותב על “האסופית” (“אן מהחווה הירוקה”) מאת לוסי מוד מונטגומרי (כתר, מאנגלית: טלי נתיב עירוני)
השבוע ביקרה בחנות לקוחה קבועה, כזו שכבר הפכה לחברה שלנו, וחיפשה מתנה לחבר של בנה מהכיתה. עברנו על מדף ספרי הנוער ופתאום היא שאלה “מה עם ‘האסופית’ ושאר ‘ספרי הבנות’? הוא יקרא אותם? בנים בכלל קוראים אותם?”
זו לא שאלה שוביניסטית. יש העדפות של בנים ובנות, והיא צודקת: לא הרבה בנים קוראים את הספרים הללו. אם לצטט את הנשיא טראמפ: עצוב!
לכבוד יום האישה מתבקש להזכיר כמה גיבורות יוצאות דופן בספרות ילדים ונוער. גיבורות כאלו – פעילות, נבונות, יוזמות – הן חשובות, כי הן מראות לילדות (וגם לילדים) שבנות לא נופלות מבנים במאום, ושהן יכולות להיות חכמות כמו מטילדה סטמבל של רואלד דאל, אמיצות כמו הרמיוני גריינג’ר של ג’יי קיי רולינג וחזקות כמו בילבי של אסטריד לינדגרן. הן פשוט צריכות דמויות להזדהות איתן. כמו שאומר המוטו של מכון ג’ינה דייויס, if she can see it, she can be it.
אן שרלי, או “אן מהחווה הירוקה”, הייתה ועודנה גיבורת ילדות בבית שלנו. במשך כמעט שני עשורים מסורת יום כיפור אצלנו הייתה מרתון צפייה במיני-סדרה “האסופית”, ובסדרת ההמשך. שמונה שעות! ציטוטים מן הספר ומן הסרט נכנסו ללקסיקון המשפחתי, ונשארים בו עד היום.
הסיפור מוכר: אן היתומה, הג’ינג’ית (“ראש גזר” יקרא לה גילברט בליית’, ולוח צפחה יישבר על ראשו בשל כך), החולמנית, הפטפטנית, מגיעה לביתם של מרילה ומתיו קתברט וכובשת אותם, כמו גם את העיירה הקנדית אבונלי כולה בטוב ליבה הנאיבי.
זה ספר “יתומים/ות”, שמזכיר, אולי, את “נסיכה קטנה” ו”לורד פונטלרוי הקטן” של פרנסס הודג’סון ברנט, וגם את “פוליאנה” של אלינור פורטר, ובמידה מסוימת את “אבא ארך רגליים” של ג’ין וובסטר, אבל יש לו (כמו לכל אחד מהנ”ל) ייחוד וקסם משלו:
“את לא אוכלת כלום,” אמרה מרילה בתוקף ובחנה אותה כאילו מדובר בפגם חמור.
אן נאנחה.
“אני לא יכולה. אני שקועה במצולות הייאוש. אתם מסוגלים לאכול כשאתם שקועים במצולות הייאוש?”
“מעולם לא הייתי שקועה במצולות הייאוש, ולכן אני לא יודעת,” השיבה מרילה.
“מעולם לא? ולא ניסית אף פעם לדמיין שאת שקועה במצולות הייאוש?”
“לא, לא ניסיתי.”
“אז אני לא חושבת שאת יכולה להבין את זה. זאת הרגשה מאוד לא נעימה…”
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ…י […]