שאלון המתרגמים: אביעד שטיר על תרגום הספר “ספר שחושל בגיהינום”מאת סטיבן נדלר (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים)

1) לאחרונה ראה אור הספר “ספר שחושל בגיהינום – שפינוזה והולדת העידן החילוני” בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

בכל ספר שמתרגמים יש קשיים משלו. הספר הזה דרש ממני להחזיק על שולחן העבודה את כל כתבי שפינוזה שיצאו בעברית, ועוד כמה ספרים שנכתבו עליו או על ידי בני זמנו, ולאתר בהם עשרות, ואולי מאות, ציטוטים שמופיעים בספר. זה מעכב את העבודה ומאריך אותה, אבל זה גם הופך אותה למגוונת יותר ואיתור הטקסטים הופך למין משחק מאתגר. וכמו כל פעם שמתרגמים פילוסופיה, או ספרים על פילוסופיה, צריך להתמודד עם שפע של מונחים מקצועיים – שיכולים לא פעם להתחפש לסתם מילים מן היישוב – ולראות איך נהוג לתרגם אותם לעברית ואיך תרגמו אותם בעבר.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

עם כל הכבוד לסופר סטיבן נדלר, שבאמת עשה עבודה מעולה ומאירת עיניים, הקטעים המוצלחים ביותר בספר הם עדיין הציטוטים של שפינוזה עצמו, שהאישיות שלו מצליחה לזהור אפילו מבעד לטקסטים הכי דקדקניים וטכניים. הנה ציטוט אחד לדוגמה, מתוך “מאמר תיאולוגי-מדיני”, הספר שהואשם כי “חושל בגיהנום”, ושסיבך את שפינוזה בצרות עם השלטונות:

“המשופע בפירות אלו – חיבה, שמחה, שלום, אורך-רוח, נדיבות, חסד, אמונים, סלחנות, התאפקות… – איש זה, בין שלמד מן התבונה בלבד בין שלמד מכתבי הקודש בלבד, לאמיתו של דבר מאלוהים למד, והוא מאושר לגמרי” (תרגום חיים וירשובּסקי, 1961). 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

ההכשרה המקצועית שלי היא בכלל במוזיקה קלאסית. אני צ’מבליסט ונגן עוגב, ויש לי תואר שני בביצוע מוזיקלי. אחרי שגמרתי את לימודי המאסטר בבריסל, עברתי לגור בלונדון, והתקשיתי להתברג שם אל הסצנה המוזיקלית המקומית; בעצם הייתי כמעט מובטל מעבודה. חברים וקרובי משפחה, שידעו שיש לי אוזן טובה לשפות, הציעו לי לחפש עבודה בתרגום, וכך עשיתי. הכנתי דוגמאות תרגום מכמה שפות ושלחתי אותן לכמה הוצאות לאור. התמזל מזלי והדוגמאות שלי נקלעו לידיהם של הסופרת תלמה אדמון, שהיתה אז עורכת ב”מודן”, ושל יהודה מלצר, הבעלים והעורך הראשי של “ספרי עליית הגג”. הם אהבו מה שראו וסידרו לי את שתי העבודות הראשונות שלי, כמעט בעת ובעונה אחת. היום אני מתפרנס מתרגום ומנגינה גם יחד, ונהנה מן הזכות שנפלה בחלקי לרקוד על שתי חתונות מוצלחות כל כך.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

הספר הראשון שתרגמתי היה “לשקוע בספר טוב” מאת ג’ספר פורד – ספר מדע בדיוני קומי חינני שיצא בהוצאת מודן. רק אחרי שקיבלתי אותו גיליתי – במקרה – שזהו ספר שני בסדרה ושהספר הראשון בה כבר יצא לאור בעברית, כך שחלק מהשמות והמונחים היו נתונים לי מראש והייתי צריך להשתמש בהם. השקעתי בספר הזה המון אנרגיה במציאת פתרונות יצירתיים לכל מיני משחקי מילים שהספר משופע בהם, ובמיוחד לשמות האנשים, שלכולם יש משמעות ליצנית כזו או אחרת. בסופו של דבר העורכת בחרה להשתמש בשמות האנגליים המקוריים ולוותר על כל משחקי המילים המצוחצחים שלי – ואולי הצדק היה איתה. בכל מקרה, הייתי אז טירון, וכלל לא עלה בדעתי שאני יכול להתווכח עם העורכת או להתמקח איתה.

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

אני יכול לחשוב על כמה חיבורים פילוסופיים שתרגמתי שהיו קשים מאוד ותבעו ממני הרבה ריכוז ומחקר. אבל בסופו של דבר, הספר שבאמת הכביד עלי יותר מכולם היה ספר מדע פופולרי שהיה כתוב בלשון קלה דווקא, אלא שהכתיבה היתה כל כך מחורבנת שמצאתי את עצמי מורט שערות מרוב יאוש ועצבים. היום אין לי ספק שעדיף לתרגם ספר “קשה” שכתוב היטב ולא טקסט פשוט-לכאורה שכתוב גרוע.

אני חושב שהספר שהכי נהניתי לתרגם היה “אני, קלאודיוס” של רוברט גרייבס, וספר ההמשך שלו, “קלאודיוס האל”. בדיוק המינון הנכון של כתיבה טובה, עלילה מותחת, אתגרים תרגומיים משובחים והזדמנות מעולה להתוודע לתקופה היסטורית מרתקת, עם שפע מסחרר של פרטי טריוויה מענגים.

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

זו קצת קלישאה להגיד שאני אוהב את שמעון זנדבנק ואת נילי מירסקי; זה כמעט כמו לומר שאני אוהב את שייקספיר או את פיקאסו. אלה השמות המובנים מאליהם כשמדברים על מתרגמים לעברית. ואף על פי כן, כשאני מבקש לשאת עיניים לאיזשהו אידיאל, אני נושא עיניים אליהם. הם בין המעטים שהצליחו לפצח את הקוד, ליצור טקסט שנראה כאילו נכתב במקור בעברית, ובה בעת מעביר את כל הדקויות והטון של השפה הזרה. התרגום של זנדבנק ל”סיפורי קנטרברי” של צ’וסר, למשל, הוא מין נֵס בעיני, הישג ספרותי חד-פעמי שהציב רף גבוה מאוד לכל מתרגם אחריו. עוד מתרגמים שאני אוהב הם אמציה פורת (אני חושב למשל על התרגום שלו, עם ריטה מלצר, ל”אהבה בימי כולרה”), מרים טבעון ברומנים של סרמאגו, תרגומי יורם ברונובסקי לקוואפיס ובורחס, ותרגומי השירה המופתיים של דורי מנור.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

כשחברים מבקשים ממני המלצות על רומן טוב, אני ממליץ להם על “שידוך הולם” של ויקרם סֶת, רצוי באנגלית – סאגה משפחתית עצומה, מן הסוג שבו אתה נקשר לדמויות ומזיל דמעה כשהספר נגמר. מהישראלים אני אוהב מאוד את “עיין ערך: אהבה” של גרוסמן, וגם את “בגוף אני מבינה” ו”ספר הדקדוק הפנימי” שלו. “מר מאני” של א. ב. יהושע הוא ספר שאני חוזר אליו פעם אחרי פעם ומגלה בו דברים חדשים. “החולה הנצחי והאהובה”, אוסף הפרוזה הראשון של חנוך לוין, הוא פנינה אמיתית, חומר של פרס נובל לספרות. חובה בכל בית, לטעמי, וגם מבוא מצוין לקורפוס המחזות שלו. בתחום הנון-פיקשן אני נוטה חיבה לאלן דה בוטון, אף על פי שבשנים האחרונות הוא חוזר על עצמו וממחזר את עצמו. שני הספרים הכי מוצלחים שלו לא תורגמו לעברית, למרבה הצער; למי שאוהב לקרוא באנגלית אני ממליץ בכל פה על The Art of Travel ועל The Architecture of Happiness.

***

אביעד שטיר הוא מוזיקאי ומתרגם ספרים. בין היתר, תרגם את הספרים “הארנבת עם עיני הענבר” (אדמונד דה ואל), “האבודים” (דניאל מנדלסון), “הכול קורס” (צ’ינואה אצ’בה), “אני, קלאודיוס” (רוברט גרייבס)  ו”אריאופגיטיקה” (ג’ון מילטון). מלבד תרגום ומוזיקה, הוא עוסק גם בעריכת תרגום, כתיבת ביקורות ספרים ובזבוז זמן שיטתי – שלו ושל אחרים – בפייסבוק. נצפה לאחרונה קורא ספר וממרקר בחמת זעם בבית הקפה “לנדוור” במרכז הרצליה.

בימים אלה רואה אור הספר “ספר שחושל בגיהינום” בתרגומו (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים)

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

עוד על הספר:

הפילוסוף ברטרנד ראסל כתב: “שפינוזה היה הפילוסוף האציל ביותר בין הפילוסופים הגדולים, מי שיותר מכולם אפשר לאהוב אותו”. אבל כשהתפרסם מאמר תיאולוגי-מדיני, ידע שפינוזה ממה יש לחשוש, והוציאו בעילום שם.

בני זמנו של העילוי היהודי המוחרם, לא ממש “אהבו” אותו. אחד כתב: “הספר האַתֵיאיסטי הזה מלא תועבות … שיעוררו גועל בכל אדם בעל תבונה”. ועוד אחד: “זהו ספר שחוּשל בגיהינום”, כזה שנכתב בידי השטן בכבודו ובעצמו.

לשפינוזה היה הרבה ממה לחשוש – גם לחייו. כשיצא הספר הוא נתפס כשערורייה גמורה. אף אחד לפניו לא דיבר כך על אלוהים, על מוסדות הדת, על מקורות התנ”ך, על ניסים, נבואה, חופש המחשבה והביטוי, סובלנות – כל המוקשים המסוכנים של האמונה היהודית והנוצרית.

שפינוזה לא היה אַתֵיאיסט בעיני עצמו. המשוואה המפורסמת שלו “אלוהים, או הטבע”, היתה מחשבה פילוסופית כל-כך רדיקלית, עד שעולָה מעצמה השאלה: אם לא אַתֵיאיסט, אז במה האמין שפינוזה? היסטוריון בן ימינו כותב באופן מלבב: ישנן ראָיות, בחייו ובכתביו, כי שפינוזה אכן “האמין שהוא מאמין”.

ברבע הראשון של המאה ה-21 ממש קשה להאמין כמה המאמר – כפי שהוא מוצג בבהירות בספר שחוּשל בגיהינום – הוא מסמך נועז, שיכול גם היום להצית אלומת אור או דליקה גדולה. לאדם הדתי, לחילוני, למבולבל – כל התחמושת היא כאן בין הדפים, פרי גאונותו ואומץ ליבו של הבחור שהיהדות השׂכילה להוציאו מקִרבּהּ.

פרופ’ סטיבן נדלר מתמחה בהגות ובתרבות של המאה ה-17, ובעיקר באמסטרדם הליברלית. בין ספריו, הביוגרפיה של ברוך שפינוזה, והיהודים של רמברנדט.