אורה כותבת על “יער” מאת מעין רוגל (הוצאה עצמית) ועל “איתמר מטייל על קירות” מאת דויד גרוסמן, (עם עובד, איורים: אורה אייל)
השבוע התארחה ב”מילתא”, במסגרת “סדנת אמן” הסופרת והתסריטאית (המקסימה) מעין רוגל. “סדנת האמן” שלנו היא סדנת כתיבה (שמנחה אותה רחלי דור רפפורט). מחצית מהמפגשים מתנהלים כמו סדנת כתיבה “רגילה”. לשאר המפגשים מגיעים סופרים, משוררים, מתרגמים – אנשים שעיסוקם בכתיבה, ומדברים על מקורות ההשראה שלהם ועל דרכי עבודתם. מפגש כזה סובב סביב יצירה אחת של האורח.
השיחה עם מעיין רוגל נסבה סביב ספרה “יער”, אותו לא קראתי. מעיין מגדירה את הנובלה הזו כ”מעשייה”, ולפיכך לגיבורים אין שמות. הם נקראים “האב”, “האם” וכו’. גם אין ציון של שמות מקומות, או תאריכים.
מעיין סיפרה שהנובלה הזו נכתבה בכמה גרסאות, והגיעה לגרסה הסופית רק אחרי שבטיול “שורשים” משפחתי, ברכבת מוורשה לקרקוב שמעה מסבתה את הסיפור על מסעה של הסבתא מפולין מזרחה לרוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה.
וכך מתחילה הנובלה:
“הרגע שהוליד את סיפורו של הזקן הוליד גם סיפורים אחרים. למשל את סיפורה של משפחה אחת קטנה למדי בארץ אחת רחוקה – אמא, אבא, בן ובת. (טבעם של כל הסיפורים, שהם נרקמים זה לתוך זה. וכך בעצם, אף סיפור לא מסתיים לעולם, קצותיו נשזרים לתוך סיפורים אחרים.)…
למעשה התחיל סיפורם ברכבת נוסעת ומבט לאחור מתוך הקרון הצפוף. הם לא הצליחו להיזכר כמה אנשים היו בקרון הרכבת (מספיק כדי שישיבה תהפוך לתשוקה של ממש. כמעט כמו התשוקה לתותי גינה.) הם כמעט לא זכרו את החיילים שדחקו בהם להכנס ולא נתנו להם לצאת. שנים אחר כך, ועד יום מותם, הם זכרו רק איך נסעה הרכבת, והם בתוכה, ומאחור נותר ילדם בן השלוש, שברגע אחד של פיזור נפש נפרם ממשפחתם ונבלע בתוך היער הצפוף. הם הפכו ברגע אחד ממשפחה של ארבעה למשפחה של שלושה (וצל של ילד. רק צל).
זה היה סיפורם. כלומר החלק הידוע. שוב ושוב סיפרו, לא בקול ולא לזר, איך חמק ממבטם ואיך הותיר חור במשפחתם. איך אבד להם ילד.
לעיתים היו בודים סיפורים אחרים. סיפורים מסעירים, מרתקים, מלאי עסיס, על חייו של הילד….. לפעמים היו אלה סיפורים עצובים מאד, לפעמים שמחים…”
למחרת היום נסעתי לבקר את נכדי הקטן והוא ביקש ממני שאקרא לו את “איתמר מטייל על קירות” של דויד גרוסמן. ספר לילדים קטנים, עם איורים צבעוניים ועליזים של אורה אייל ועם סוף שמח, על אף רגעי המתח שבאמצע. בחדר של איתמר תלויות שלוש תמונות, ואחרי שמסתיים טקס ההשכבה לישון, ואבא יוצא מהחדר, איתמר מטייל על הקירות ונכנס לתוך התמונות:
“בתמונה השלישית מצויר יער. ביער גרים שני אריות גדולים, אבא אריה ואמא לביאה, אבל אין שם ילד אריה, ואולי בגלל זה האריות נראים קצת עצובים… והנה, פעם אחת, כשאיתמר טייל לו קצת ביער שבתמונה, הוא שמע פתאום קול של בכי. הוא התחיל ללכת מהר, עד שהגיע אל אמצע היער, ושם, מתחת לעץ תמר, ראה את שני האריות הגדולים יושבים ובוכים.
“מה קרה לכם?” שאל איתמר… “אני תמיד בא לבקר בתמונה הזאת, אבל אף פעם לא נפגשנו. אתם עצובים בגלל משהו?
“איך הוא נעלם?” שאל איתמר, וגם הוא נהיה עצוב. “לפני שלושה ימים עברה כאן ביער רכבת” אמרה אמא “וברכבת ישבו הרבה אנשים וחיות, והיא היתה רכבת יפה וצבעונית, והילד שלנו התחיל לרוץ אחריה, ופתאום קפץ עליה”. “והיא נסעה איתו” אמר אבא אריה ונגב את עיניו בממחטה ענקית. “ועכשיו אנחנו לא יודעים איפה הוא” אמרה אמא לביאה…”
בהיפוך של מי נשאר ביער ומי נסע ברכבת, האין זה אותו סיפור ממש???
ואולי זה בראש שלנו – בני הדור השני והשלישי לשואה, שהשואה כבר טבועה בדי.אן.איי שלנו, ולכן אנו קוראים את זה ככה?
האם גרוסמן הכיר את הסיפור, האמיתי, על הילד שנשכח ביער לבדו, וזהו אחד מ”הסיפורים השמחים” שהמשפחה מספרת לעצמה בנובלה של מעיין רוגל?
ב”איתמר מטייל על קירות” נמצא גור האריות ברכבת שבתמונה על הקיר ממול, ובעזרתה של רוצקי- פוצקי (סליחה, שולמית) מהתמונה השלישית, ובעזרת תרגיל נועז והעובדה שמי שקטן יכול לעבור ברווח הצר שבין התמונה למסגרת, מושב גור האריות אל חיק הוריו.
ועוד הרהור קטן לסיום: איך זה שלמרות שואת היהודים באירופה, שמסומלת יותר מכל באמצעות רכבות, לא נס האפיל הרומנטי מהרכבת, והיא ממשיכה להופיע בסרטים ובספרי ילדים?
מיכאל כותב על “כוס התה שלי” מאת דרור בורשטיין (עם עובד, ציורים: מאיר אפלפלד)
אפשר לכתוב דוקטורט, או לכל הפחות מאסטר, על שורות הסיום של ספרים בכלל, ושל ספרי ילדים בפרט:
“והיא הייתה עדיין חמה” – ארוחת הערב של מקס, ששב לחדר השינה מהרפתקאותיו ב”ארץ יצורי הפרא” של מוריס סנדק; “וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח” – לה, כלומר לילדה שנכנסה אל הלול ב”ויהי ערב” מאת פניה ברגשטיין; “הג’ירפה הקטנה הבינה שבקול החדש שמצאה היא יכולה לצרוח, לבכות ולהגיד. והיא צחקה” – הג’ירפה הקטנה היא “מיליגרם” של נורית זרחי.
גם בספר “כוס התה שלי” יש משפט סיום נהדר. אבל עוד לפניו יש דרך מוצלחת לא פחות.
כך הספר מתחיל:
“יום אחד, בחורף, הייתי חולה. כאב לי הגרון והיה לי חום. שכבתי במיטה. לידי היו מונחים כמה ספרים סגורים. לא היה לי חשק לקרוא. זה קצת עצוב לשכב ככה לבד. השעה הייתה רבע לעשר בבוקר.”
השעה חשובה, כי אביו של הילד מביא לו כוס תה, ומבטיח לחזור עוד רבע שעה. מה עושים בינתיים?
מכאן מתחילה שרשרת של מחשבות שרודפות זו את זו ושכולן נובעות מכוס התה:
איפה התה נמצא עכשיו? באיזה חלק בגוף? ואם התה נמצא בתוכי, שואל הילד, אז כך גם הדבש והמים והלימון, לא? ומי קושר את החוט לשקיק הקטן של התיון? ועוד ועוד תהיות, על הדבורים שהכינו את הדבש, ועל התהום שממנה הגיעו המים לתה, ועל סבא וסבתא שהביאו את אבא, שהכין את התה, ועל השמש שמחממת את הפרחים שנותנים את צופם לדבורים (ואם השמש היא תנור גדול, מי הדליק את הגפרור הראשון והדליק בה אש?), ובעצם כל היצורים והיסודות האלה פועלים ביחד, בהרמוניה, וכולם מקופלים בתוך טיפות התה שבכוס…
וכן הלאה, מחשבות ושאלות שהן ילדיות מאוד ועמוקות מאוד, ובכוונה אני לא כותב “אבל” בין שתי המילים האלה, כי הן לא סותרות זו את זו, למרות שהרבה אנשים חושבים שכן. מי החליט ששאלות של ילדים לא יכולות להיות עמוקות, כמו תהום?
אז הילד חושב, וחושב, ובעמוד האחרון של הספר מגיעה השעה עשר ואבא מביא לו עוד כוס תה. והנה, משפט הסיום היפה, המנחם:
“וגם אותה שתיתי.”
(ובעצם – כך אני רוצה להאמין – הילד אומר לנו: “וגם עליה חשבתי.”)
גילוי נאות: דרור בורשטיין התארח רבות ב”מילתא”, לאחרונה לרגל הופעת הספר החדש “מעיל ושמו שמואל”.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… […]