“אני צריכה להיות מדויקת. ומוכנה. תחילה יש לחלק את הסימנים לקבוצות. בקבוצה של הסימנים הרגילים אני יכולה להכניס את המבט, זה יכול להיות קצר, שתי שניות נחשב מבט? שלא לדבר על מבט והשהיה קלה של העיניים או המבט והסבת ראש והחזרת המבט וכיוצא בזה. אין לזה סוף. כי יש כל מיני סוגי מבטים וצריך לחשוב על כולם, מראש, על כל מקרה שלא יבוא. מבט. אחר כך צריך לחשוב על הסימנים המיוחדים. זה נדיר, אבל זה יכול לקרות, אני מדברת על דיבור ממש, כלומר סגירה ופתיחה של השפתיים והוצאה והכנסה של אוויר לתוך ומתוך הלוע, ולא סתם אה-בה או משהו קטן כזה. מילים אמיתיות.
ויש גם את יוצאי הדופן, שאותם צריך בעמודה נפרדת, כמו הפעם ההיא, בחורף לפני שנתיים, אולי אחר כך? בכל מקרה, זה היה חורף, עמדתי ליד שעון הנוכחות בכניסה, והוא נכנס עם כל הטל הקר הזה של הבוקר מוקדם, התלתלים שלו נצצו מהטפטוף הרטוב של הבוקר, ואני כבר עמדתי להעביר את הכרטיס עובדת והוא נכנס, כל כולו, כי הוא איש של כל כולו, ונכנס, והיד קפאה לי באוויר והוא אמר: “בוקר טוב, אסיה” וקרץ. לכי תביני את זה, כלומר שידע את שמי ושאמר אותו ועוד קרץ, והכול המשיך לקרות, ונכנסו ויצאו העובדים האחרים, העבירו את הכרטיסים האלה שמחלקים כל הזמן. אבל אני נשארתי שם עוד רגע והתבלבלתי עד שלא זכרתי מה בדיוק היה, אחר כך ניסיתי לשחזר, להיזכר מה, מה היה, כלומר היה את מה שהוא אמר, זה ברור, אבל אולי היה עוד משהו שחמק ממני? אולי הוא גם הניד בראשו כשקרץ? השהה את המבט? אולי נטה גופו מעט, כמעט בלתי מורגש, כלפיי? אולי אפילו, לא צריך להיות תאבה אבל בכל זאת, אולי היה איזה סוג, קל מאד, של חיכוך? ואם היה, וזה לא סביר, אבל אם התחכך, האם במתכוון או שלא במתכוון? או לא התחכך. הוא רק עבר…”
להיות מדויקת. ככה כותבת ענת לוין. אין לי מושג כמה זמן, אם בכלל, היא בוררת מילים ומלטשת משפטים, אבל התוצאה מדויקת מאד ויפה מאד. יפה עד כדי כך, שכמו שוקולד משובח, חייבים לאכול במנות קטנות. אי אפשר בבת אחת.
הארכיברית, צירוף של ארכיבאית ועכברה, היא אסיה, גרושה ערירית ולא כל כך צעירה, העובדת שנים רבות ב”משרד” מסתורי, תחת “השר” ותפקידה לפתוח “תיקי עובד”, לעדכן אותם ולתייק אותם. עבודה אפורה, מונוטונית וחסרת תוחלת, שדיוק וסבלנות הן התכונות הדרושות כדי למלא אותה נאמנה. חסרת תוחלת לא פחות היא השאיפה, המשותפת לכל עובדי המשרד, לעשות רילוקיישן ל”קונסוליה”. מקום מסתורי שניסים ונפלאות על טובו מסופרים עליו, אם כי איש ממי שנשלח לשם לא חזר כדי לספר. גם מלחמה מתמשכת יש ברקע, וגברים שמתמעטים, וכמובן גם אהבה לא ממומשת והאווירה הכללית היא סוריאליסטית ודיסטופית (מה שאני בדרך כלל לא אוהבת, אבל אצל ענת לוין כן.)
ואז, יום אחד יש לאסיה תינוק (לא אגלה איך…) וחייה המונוטוניים והאפורים נהפכים לגמרי.
בין הסיפור הזה של אסיה, הכתוב בגוף ראשון, שזורים מכתבים שכותבת אסיה שוב ושוב אל אחת, מרים, שאט אט מתחוור לנו שהיא אמה. היא מנסה לבקש מאמה, כאפוטרופסית של אביה, שתחתום על טופס המאפשר לה להוציא את אביה, זקן חולה ותשוש נפש, ליום אחד של בילוי מחוץ למוסד בו הוא שוהה. המכתבים, טיוטות כולם, ואינם נשלחים לעולם, מספרים בסגנון לשוני שונה, חופשי יותר, את סיפור ילדותה של אסיה. ולמרות שהמכתבים האלה הם “מדויקים” פחות ו”יפים” פחות, הם החלק המרגש בספר.
ואי אפשר שלא לעשות אנלוגיה בין התינוק חסר הישע לבין הזקן חסר הישע שנשכח במוסד, ואי אפשר שלא לחשוב על יחסי הורים וילדים וילדים והורים, כשהגלגל מתהפך.
מיכאל כותב על “התקלה” מאת פרידריך דירנמט (גוונים, מגרמנית: רות בונדי)
אני מאוד אוהב סרטים שמתרחשים כולם במקום אחד. יש משהו בדחיסות ובחוסר הברירה של המקום, שהופך את הכל – את העלילה, את הדיאלוגים ובמיוחד את התהליכים הפנימיים שעוברות הדמויות – לעמוקים יותר ולנוקבים יותר. אפשר לראות את זה בדרמות, (כמו ב”שנים-עשר המושבעים” המעולה) בקומדיות, (כמו ב”רמז מסתורי” הפרוע), וגם בשילוב של השתיים (“מועדון ארוחת הבוקר” האחד והיחיד).
ואפשר לראות את זה גם בספרים, כמו ב”התקלה”.
אלפרדו טראפס הוא סוכן-נוסע של מוצרי טקסטיל, שמכוניתו מתקלקלת ערב אחד לי כפר קטן. הוא מוותר על נסיעה הביתה ברכבת (כנראה כדי לנסות ולמצוא נערת כפר לבילוי לילי), ונקלע לווילה של איש זקן, שמסכים לארח אותו ללילה, ללא תשלום. יותר מזה – הזקן הזמין שלושה מחבריו לארוחת ערב, ומר טראפס מוזמן בחום להצטרף אליהם.
עד מהרה מתברר שכשארבעת החברים מתכנסים לארוחה, הם נוהגים לשחק משחק :
“המשחק שלנו אולי מוזר במקצת”, הבהיר המארח בזהירות, כמעט בהיסוס, “עיקרו בכך, שבערב אנו משחקים איש-איש את מקצועו הישן.”
הישישים חייכו שוב, חיוך מנומס, דיסקרטי.
טראפס תהה. למה בדיוק הכוונה?
“ובכן, פירט המארח, “אני הייתי לפנים שופט, מר צורן תובע כללי, ומר קומר עורך-דין, ולכן אנו משחקים בית-משפט.”
תפקידו של החבר הרביעי יתגלה בהמשך – הוא שימש תליין, והעובדה הזו תהפוך את ערב השעשועים למשהו אפל בהרבה.
הארבעה מציעים לטראפס להצטרף אליהם למשחק. איזה תפקיד הוא יוכל למלא?
שוב חיוכים, כמעט צחוק.
שופט, תובע כללי וסניגור כבר ברשותם, ומה גם שאלה תפקידים שדורשים בקיאות בחומר ובכללי המשחק, הבהיר המארח, רק תפקיד הנאשם עדיין פנוי, אם כי מר טראפס בשום פנים אינו מחויב לקחת חלק במשחק, ברצונו לחזור ולהדגיש זאת…
טראפס המבודח, כוס קמפרי בידו, מסכים להצעה, ומכאן מתחילה חקירתו על ידי ה”תובע”, ששואל שאלות אגביות על אשתו של הסוכן הנוסע (ועל בגידותיו בה), על עסקאותיו ועל המנהל שלו, שמת בשנה שעברה.
עם כל גילוי צוהלים ארבעת החברים (פרט ל”סניגור”, שלוקח את תפקידו ברצינות תהומית, ומזהיר את טראפס להיזהר, לשתוק, לעצור), מוזגים עוד יין ואוכלים עוד בשר.
האופן שבו דירנמט עובר מתיאורי הפסטורליה השקטה שבחוץ –
בחוץ שקעה סוף-סוף השמש, וגם רעש הציפורים מחריש האוזניים נדם, אולם עדיין הואר הנוף כבאור היום, הגינות והגגות האדומים בין העצים, הגבעות המכוסות יער ובמרחק רגסי הרים וכמה פסגות מושלגות, אווירת שלום, שלווה כפרית, תחושת אושר חגיגית, ברכת אלוהים והרמוניה קיומית.
– אל תיאורי הסביאה הכמו-חייתיים של הארבעה היא מלאכת מחשבת של ממש –
אחרי הפגנת האחווה הנוגעת ללב ערבו הפרגיות הצלויות כפליים… המסובים מצמצו בשפתיים, אכלו בידיים, שיבחו את יצירת המופת, שתו, הקישו כוסות לחיי כל אחד ואחד, ליקקו את הרוטב מאצבעותיהם, הרגישו בנוח, ותוך כדי כך, בניחותא, נמשך המשפט.
ב”חקירה” מתגלה כי הסוכן הנוסע ניהל רומן עם אשתו של המנהל וסיפר על כך לקולגה שלו. אותו קולגה מיהר לספר על כך למנהל, שקיבל התקף לב בעקבות הגילוי.
האם הכל נעשה בכוונה? האמנם מדובר ברצח, או שמא טראפס רק “נגוע קלות באי-יושר, מעט מקולקל, כפי שאכן קורה לא אחת בחיים ממוצעים, כפי שמוכרח לקרות”, כדברי הסניגור?
את פסק הדין – ואת גזר הדין בעקבותיו – אולי אפשר לנחש, (אם כי תגובתו של טארפס לשניהם פחות צפויה) אבל האופן שבו דירנמט מגיע אליהםהופכת את הספר הצנוע הזה ליצירת מופת פסיכולוגית מהודקת ויעילה.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] […]
[…] via סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצ… […]