1) לאחרונה ראה אור הספר “שטום” בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?
האמת היא שהקשיים היו בעיקר רגשיים. הספר עוסק בג’ונה, ילד אוטיסט ברמת תפקוד נמוכה מאוד, ובהתמודדות של אביו ושל שאר משפחתו עם מצבו, כך שמטבע הדברים כשקראתי (ותרגמתי) אותו לא יכולתי שלא להשליך ממנו על החיים הפרטיים שלי.
יש לי בבית שלושה ילדים מקסימים, יפהפיים ונבונים. ובכל זאת, תוך כדי הקריאה – ובמיוחד בקטעים הנזכרים בתקופה שבה נעצרה התפתחותו של ג’ונה הגיבור, בערך בגיל שנה וחצי-שנתיים – חשבתי שוב ושוב על בני הקטן, שנמצא בדיוק בגיל הזה, ומתפתח מצוין – אבל בקצב שלו. המחשבה על כך שיד הגורל (או הגנטיקה, או איך שלא נקרא לזה) יכולה לעצור פתאום התפתחות של ילד, עד כדי כך שהמילה הראשונה שאמר בגיל שנה וחצי תהיה גם האחרונה, היתה ממש מהפֶּכֶת קרביים. לשמחתי, מאז בועז שלנו מוכיח לנו מדי יום ביומו שהוא יהיה נבון ומוצלח בדיוק כמו אחיותיו הגדולות.
2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?
הספר רצוף בקטעים חזקים מאוד, בעיקר כאשר האב המספר, בן, מתאר את חיי היומיום עם ג’ונה – בכאב ובתסכול, אבל גם בהומור ובאהבה גדולה.
הפרק שנגע בי יותר מכל הוא זה שבו בן מכניס את עצמו לנעליו של ג’ונה – שאינו יכול לדבר – ומתאר בפני ועדה של אנשי מקצוע (שתקבע את עתידו החינוכי של ג’ונה) את חייו של ג’ונה כאילו מנקודת מבטו של הילד. בשטף דיבור בלתי-פוסק ובשפה פשוטה, שמשקפת הבנה מוגבלת (או פשוט אחרת) של המציאות המורכבת סביבו, בן מצליח ממש להעביר לנו את חוויית העולם של ילד אוטיסט בן 11.
3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?
כבר מילדות אהבתי שפות, ובגיל 10-11 הייתי שוכב במרפסת וקורא ספרונים של המגזין MAD עם מילון אלקלעי עב-כרס לצידי. אח”כ התחלתי לתרגם לעצמי במקלחת שירים באנגלית, ובצבא זכיתי לעבוד בתרגום ערבית ונדבקתי בחיידק. התואר הראשון בבלשנות רק חיזק אצלי את המשיכה לשפות, ואחריו כבר היה ברור לי שאמשיך לתואר שני בתרגום. בכל יום כשאני מתיישב לעבוד אני מרגיש בר-מזל שזכיתי להתפרנס מהדבר שהכי מרתק אותי מאז הילדות – לקחת טקסט בשפה אחת ולהעביר אותו, עם כל משמעויותיו ורבדיו, אל שפה אחרת. זה פלא בעיניי.
4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?
באמצע התואר השני, אחרי שעשיתי נסיונות ראשוניים ולא ממש מוצלחים לשווק את עצמי להוצאות, קיבלתי טלפון מהוצאת “ידיעות אחרונות”, ושם סיפרו לי שקורות החיים שלי התגלגלו אליהם והם מחפשים סטודנט צעיר שיתרגם להם ספר תיירות עב-כרס בשם “אלף מקומות לראות לפני שנמות”. אני מיד קפצתי על המציאה, ובמשך 4 חודשים עמלתי על הספר ההוא יום וליל. הוא יצא לאור כשאני בעצמי הייתי בטיול ירח דבש מסביב לעולם, ואפילו הספקתי לבקר בחלק מהמקומות בספר.
אבל ההתחלה ה”אמיתית” שלי, בעיניי, היתה כעבור שנה וחצי, כשקיבלתי פתאום טלפון ממשה (מוקי) רון, עורך הסדרה היוקרתית “ספריה לעם” בהוצאת “עם עובד”, שסיפר לי שגם אליו התגלגלו קורות החיים שלי, ושהוא קיבל רומן על חברת פרסום קורסת בשיקגו בעיצומה של בועת ההייטק של תחילת האלף, ומחפש מתרגם צעיר שיצליח ללכוד את רוח הספר. ככה יצא, כמעט בפוקס, שהספר השני שתרגמתי אי פעם היה רומן רציני – “ואז הגענו לסוף” מאת ג’ושוע פריס – עבור אחת ההוצאות המכובדות בארץ, ומשם הדרך לליבן של הוצאות אחרות, וליותר ממאה ספרים שתרגמתי מאז, היתה די קצרה.
5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?
זה אולי יישמע קצת מפתיע, אבל הספר שהכי התקשיתי בתרגומו הוא דווקא כזה שנחשב לקליל יחסית – “הכוח”, ספר ההמשך של “הסוד”. ספרי עזרה עצמית בדרך כלל מייגעים אותי, אבל השפה של הספר הזה היתה בעיניי לא ממש אנגלית, אלא מין להג ניו-אייג’י בלתי-מפוענח שהלכתי בתוכו לגמרי לאיבוד. ניסיתי לשדר לַיְקום שיעזור לי עם התרגום, אבל זה לא ממש עבד. מזל שהספר היה קצר.
קשה לי מאוד לבחור ספר אחד ויחיד שנהניתי בו יותר מכל. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי זה שכמעט כל ספר מלמד אותי משהו שלא ידעתי, או לכל הפחות מכניס אותי לעולם שאולי לא הייתי נכנס אליו אחרת. ספר אחד לימד אותי המון על כלכלה (“23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם” הנפלא מאת הא-ג’ון צ’אנג), ספר אחר על פילוסופיה (“צדק” המופתי מאת מייקל סנדל), אבל הספר הכי מגניב, שלימד אותי את הדברים הכי מעניינים, היה “שקספיר – העולם כבמה” מאת ביל ברייסון. אני מאוד אוהב את ברייסון כקורא, ולכן שמחתי מאוד כשקיבלתי הזדמנות לתרגם אותו – והוא לא איכזב. לכאורה, המשימה של ברייסון בספר הזה היתה לספר לנו על חייו של שקספיר, אבל מכיוון שכל כך מעט ידוע באמת על חייו, ברייסון מנצל את ההזדמנות כדי לדבר על המאה ה-16 באנגליה באופן כללי, וכהרגלו עוסק בכל פן של החיים אז, גדול כקטן – מבית המלוכה ועד האדם הקטן ברחובות לונדון. והוא עושה את זה בסגנון הייחודי שלו – מרתק, מעשיר, מבוסס ובעיקר (הכי חשוב מבחינתי) פשוט קורע מצחוק.
6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?
אני אוהב לחרוז כמעט כמו שאני אוהב לתרגם (ואפילו חוטא בשירים מחורזים קטנים על חוויות מחיי ההורות – בעמוד הפייסבוק שלי “והאבא הזה הוא אני”) ולכן אני מלא הערצה לאנשים שמצליחים לשלב בין השניים. כמי שניסה לתרגם פה ושם טקסטים מחורזים, אני יודע עד כמה זו משימה קשה, שרק יחידי סגולה יעשו אותה בצורה קולחת וקריאה, ואפילו יצליחו להפוך את הטקסט המתורגם ליצירה חדשה בפני עצמה.
בישראל מתבלטים בתחום הזה שלושה מתרגמים מעל כולם: רימונה די-נור עם התרגומים הנהדרים שלה לספרים של ג’וליה דונלדסון; לאה נאור הגאונה שהתרגומים שלה לד”ר סוס מוצלחים יותר מכמעט כל ספרות הילדים המחורזת שנכתבת במקור בעברית; וכמובן בני הנדל, שעל התרגום שלו ל”בקצה מדרכת הרחוב” של של סילברסטיין גדלתי בערך מאז שהתחלתי לקרוא, ורק כשבגרתי – וגם קראתי את המקור – הבנתי איזה חסד מופלא, ואיזו ישראליזציה מופתית, עשו התרגומים שלו לשירי הנונסנס הכל-כך אמריקניים האלה.
7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?
בניגוד לחלק גדול מעמיתיי ועמיתותיי למקצוע, אני לא חובב גדול של מדע בדיוני ופנטזיה. אני תמיד אעדיף לקרוא על אנשים אמיתיים – כמו הגיבורים של “שטום”, למשל – בעולם האמיתי עם בעיות אמיתיות, מז’אנר ה”כאן ועכשיו”, ומצד שני אני תמיד חייב גם טיפה של הומור. לכן אחד הסופרים האהובים עליי הוא ניק הורנבי, שמלווה אותי מאז גיל 16, ושהתובנות הקטנות של גיבוריו עזרו לי לנסח חלק גדול מאוד מראיית העולם שלי. זכיתי לתרגם שניים מספריו – “התרסקות” ו”מצחיקונת” – אבל האהוב עליי ביותר היה ונשאר “קדחת המגרש” (Fever Pitch), האוטוביוגרפיה שלו כאוהד ארסנל, שבעיניי היא לא רק קריאה מומלצת לאוהבי כדורגל (ולאנשים שאוהבים אוהבי כדורגל ולא מצליחים להבין את העניין הזה) אלא גם יצירה פורצת-דרך, אפילו פוסט-מודרנית, ששינתה את כל מה שאנחנו חושבים על “גבוה” לעומת “נמוך”, על “תרבות” לעומת “בידור”, ועל דברים “חשובים” לעומת “זוטות”. אחד החלומות המקצועיים הגדולים שלי הוא לתרגם את הספר שוב כשיפוגו זכויות התרגום שלו.
חוץ מהורנבי, אני אוהב מאוד גם הספרים של נעה ידלין ומאיה ערד, ובשנים האחרונות גיליתי, לגמרי במקרה, את הספרים הישנים של אהרן מגד, שלדעתי הכתיבה המצחיקה-מרירה שלו הקדימה את זמנה בכמה עשורים טובים.
***
גיא הרלינג, בן 39, מתרגם מאנגלית ומערבית כבר יותר מעשר שנים, מאחוריו למעלה ממאה ספרים והוא מקווה שעוד מאות לפניו כי הוא מת על העבודה שלו. גר בכפר סבא, נשוי לאילנה, אבא לנעמי, גוני ובועז. בימים אלה רואה בתרגומו הספר “שטום” מאת ג’ם לסטר (הוצאת תמיר//סנדיק). ערב השקה לספר בנוכחות המחבר ג’ם לסטר יתקיים ב- 12/2/2017 במכללת לוינסקי לחינוך.
לעמוד אירוע ההשקה לחצו כאן.
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
“אני אוהב אותך, ג’ונה, אבל לפעמים אני מצטער שנולדת.” אני מיד רוצה לחזור בי, אבל אני לא מסוגל להתגבר על גוש המרה שבתוך הגרון שלי, ואז עיניו נפתחות בבת אחת כאילו שמע והבין. הוא יורד אחריי למטה בפיג’מה, לוקח את הנעליים שלו ונעמד ליד הדלת. אין לי כוח להתווכח, ואני נועל לו את נעליו, וסוגר את הדלת בשקט מאחורינו.
בן ואמה כורעים תחת נטל הטיפול בבנם האוטיסט, שרמת תפקודו נמוכה: ג’ונה בן העשר לא מסוגל לדבר, אינו שולט בצרכיו ונוהג באלימות כלפי הוריו. בהשלמה עם אי יכולתם לספק את הדרוש לו, הם נאחזים בתקווה שיצליחו להעבירו לבית ספר בתנאי פנימייה שתואם את מצבו. אלא שאותו המוסד נמצא, לרוע המזל, מחוץ לגבולות הרובע בו הם מתגוררים.
כדי להגדיל את סיכוייהם לנצח במאבק ביורוקרטי בלתי נמנע, מציעה אמה לזייף פרידה ולהציג בפני בית המשפט תמונה של אב יחידני הנאבק לגדל את בנו הנכה לבד. החלטה אסטרטגית זו מחזירה את בן, הפרוד הטרי, להתגורר בבית אביו המזדקן, ניצול שואה שיחסיו עמו מעורערים. כך, בבית קטן בצפון לונדון, מוצאים את עצמם יחד שלושה דורות של גברים לא מתקשרים – אחד שאינו מסוגל ושניים שאינם רוצים.
“בלב הרומן עומדים הדברים שהדמויות צריכות לומר זו על זו אבל מקפידות להיות ‘שטום’ לגביהם – והילד שלא אומר מילה אבל מבטא את צרכיו ברהיטות” פיננשייל טיימס
רומן זה הוא ספרו הראשון של ג’ם לסטר, עיתונאי לשעבר, ובו מוטיבים אוטוביוגרפיים. לסטר הוא אב לשני ילדים, אחד מהם אוטיסט בתפקוד נמוך, ועליהם הוא נוטל אחריות מלאה. הוא מתגורר בלונדון עם בת זוגו וילדיה, מלמד ספרות אנגלית ותקשורת בבתי ספר תיכוניים ועמל על הרומן הבא שלו, לאחר שכבר חתם על חוזה לשני ספרים נוספים.
[…] הראשון להתארח בשאלון המתרגמים החדש שלנו: גיא הרלינג על תרגום הספר "שטום" מאת ג'ם לסטר […]