ביקורת: “טיולי יום א’ של ז’אן דזר”, “הכוכב מעל היער, לראות אישה” ו”לחשוב, להתבטל, לטייל” (הוצאת תשע נשמות)

“בימים הקרובים אתה בדיאטה של חומר קריאה פשוט. שמור על עצמך! לא לקרוא רומנים בשום אופן!”

(מתוך “הזנת הנפש” מאת לואיס קרול, עמוד 12)

השבוע סיפרתי לבוסית שלי שקראתי 3 ספרים של הוצאת “תשע נשמות”, והסברתי שהם כל כך קצרים ומזמינים עד שקשה לסרב להם; הידיעה שאוכל לשבת כשעה ולסיים ספר (או חצי ספר), בעוד שאת הספרים האחרים שאני קורא לא אסיים בקרוב, גורמת לי להתפתות ולהגניב בהם קריאה שתאוורר את הקריאה בספרים האחרים. הבוסית אמרה בתגובה שאנשים שקוראים המון אוהבים ספרים קצרים כי הם צריכים הפסקות בין הספרים הכבדים – כמו חטיפים בין הארוחות.

לא חשבתי על זה לעומק עד עכשיו, אבל היא צודקת מאוד. המשיכה הגדולה שלי לספרים קצרים (בקרוב אכתוב גם על “אוגוסט” של כריסטה וולף שאורכו 42 עמ’) נובעת מהעובדה שאני קורא בלי סוף טקסטים, ולפעמים רוצה משהו שיהיה קצר וטוב.

הספרים הקצרים של “תשע נשמות” מושלמים לצורך הזה, אפילו יותר מהספרים שיצאו ב”זיקית” ז”ל, שחלקם היו קצת יותר ארוכים. גם ז’אן דזר, גיבור הספר “טיולי יום א’ של ז’אן דזר” (שהוא הספר הראשון שקראתי מתוך השלישיה שאכתוב עליה פה) מספר על אהבתו לסיפורים ונובלות קצרות. כך הוא כותב בהתייחסות לכותבי רומנים רחבי יריעה:

“באיזו זכות הם דורשים מעובר האורח, הקורא העתידי שלהם, שבזמן שהוא עומד כך ונשען על מעקה הרציף יהיה לו די עניין לעקוב אחר עלילה הנפרשת על פני פרקים על גבי פרקים?”

אמנם אני לאו דווקא מסכים איתו, אבל נראה שזה משפט שיכול להיות המוטו של אוריאל קון – מו”ל תשע נשמות.

“טיולי יום א’ של ז’אן דזר” מאת ז’אן דה לה ויל דה מירמון, מספרים את סיפורו של פקיד אפור, שמפר את חיי השגרה שלו רק בימי א’ – אז הוא יוצא לטיולים בעיר, וגם הם, איך לומר, די שגרתיים. באיזשהו שלב הוא אפילו מעלה בדעתו להתאבד ומחליט שזה יהיה ביום א’, כדי לא להחסיר יום במשרד. לבסוף הוא מחליט שלא להתאבד (אני לא חושב שאפשר לעשות ספוילר לספר שעוסק בחיי היומיום הצפויים והשגרתיים) כי הוא מבין שבתוך המון האדם שהוא רואה ברחובות פריז של תחילת המאה ה-20, הוא ממילא לא ממש קיים, כך שגם המוות שלו לא יהיה ממשי.

התובנה הזו (שלא מצטיירת כתובנה אצל האיש השגרתי והאפור) מזכירה את “איש ההמון” של אדגר אלן פו, שמתאר את תחושת המטרופולין המודרני שבו אדם יכול לאבד את האינדיבידואליות שלו ולהיבלע בהמון (בישראל התחושה הזו לא קיימת – כולם מכירים את כולם, גם בתל אביב).

הקריאה ב”טיולי יום א'” (ברשותכם אקרא לו כך מעכשיו) מהנה ומשעשעת וטבועה מאד במסורת הצרפתית; אני מוכן להשבע שראיתי טיפוסים כמו ז’אן דזר בלא מעט סרטים צרפתיים – אם כי דזר פחות נרגן מהמקובל בז’אנר. מדובר באנטי-גיבור מושלם ששום דבר – כולל אהבה או מוות – לא יסיט אותו מאפרוריותו.

בעוד ש”בטיולי יום א'”, האהבה מתוארת כדבר מה שמתחיל באקראי ונגמר כמעט באותה אקראיות ובשיוויון נפש, הרי שבקובץ “הכוכב מעל היער, לראות אישה“, האהבה ניצתת באופן הכי חזק שאפשר לדמיין, והיא לא מרפה לרגע מהגיבור/ה. “הכוכב מעל היער” של שטפן צוויג מתאר משרת שמתאהב ממבט ראשון באצילה ולא יכול לשאת את הידיעה שלא יוכל לממש דבר מאהבתו אליה. ב”לראות אישה” מאת אנמארי שוורצנבך האהבה מעט יותר שיוויונית, אך גם היא ניצתת תוך מבט אחד ומכניסה את הגיבורה לאובססיה. מה עוד שלהבדיל מגיבורו של צווייג, הגיבורה של שוורצנבך (שהיא ככל הנראה שוורצנבך עצמה) מתאהבת בבת מינה.

יותר משהם מציגים דמויות ריאליסטיות, “טיולי יום א'” ו”הכוכב מעל היער, לראות אישה” מתארים צדדים שונים של נפש האדם. בעוד ז’אן דזר מסמל משהו דיכאוני, יומיומי, שגרתי ובינוני, ובכך משקף פן מסויים בהתנהגותם ובנפשם של בני האדם, גיבוריהם של צוויג ושוורצנבך מסמלים טוטאליות רומנטית שהיא הדבר היחיד הקיים בחייהם, בדומה ל”ייסורי ורתר הצעיר” של גתה. סביר להניח שאם הדמויות הללו היו בני אדם אמיתיים, חייהן היו מורכבים מאלמנטים נוספים כמו עבודה, משפחה,שכנים וחברים. אבל אם היינו מסתפקים בחיים עצמם, לא היינו מתעניינים בספרות.

את הסיפור של צוויג אהבתי יותר. הוא אמנם מתחיל בצורה מעט שבלונית, אבל יש בו משהו חזק, פשוט ויפה. לגבי סיפורה של שוורצנבך – הוא פחות מצא חן בעיני, ואולי הדבר קשור בעובדה שלמעשה מדובר באוסף דפים שנערך לכדי סיפור לאחר מותה של המחברת. אם כי עבודת העריכה הזו, שמתוארת באחרית הדבר הראשונה (מתוך 3 אחריות דבר), מעניינת כשלעצמה ומעוררת שאלות לגבי היחס בין כתיבה, עריכה ורצון המחבר.

וכך אנחנו מגיעים לקובץ השלישי שסיימתי אך היום – “לחשוב, להתבטל, לטייל” – שמציע מסות קצרות שכתבו לואיס קרול, רוברט לואיס סטיבנסון, צ’ארלס דיקנס וויליאם הזליט.

קרול כותב על החשיבות שבהזנת הנפש (אם כי במקור מדובר ב-mind ולכן היחס הוא יותר לשכל מאשר לנפש), ולמרות שהעמדה שלו, כמו של שלושת חבריו לקובץ, מעט מתנשאת (כיאה לג’נטלמן אנגלי), נהניתי לקרוא אל ההשוואה הזו בין תזונת הגוף לתזונת השכל.

סטיבנסון נוגע בנקודה מעניינת ומבקש להעריך מחדש את חשיבות ה”בטלה”. שמתי את הביטוי במרכאות, כי למעשה סטיבנסון מדבר על כל מה שלא יצרני, ולאו דווקא על עצלות או עצלנות; לטענתו, המעמד השולט בחברה לא יכול לסבול את העובדה שהיצרנות של בני האדם היא פעמים רבות חסרת משמעות אמיתית, ולכן חינך את כולנו להעריך יצרנות וחריצות ולהתייחס בזלזול לכל עשייה או אי-עשיה שאין בה ערך נראה לעין. אבל גם הבטלנים, לפי סטיבנסון, שיושבים ברחוב, מטיילים, שותים, אוכלים וכד’, לומדים לא מעט על החיים ומגשימים אותם לא פחות מפיזיקאים, רואי חשבון או קוראי ספרים רבים.

שני הקטעים הראשונים, אם כן, מצאו חן בעיני, אף על פי שהם מעט מתחכמים ומתנשאים.

שני הקטעים הבאים עוסקים בטיול, ואולי בגלל שעסקתי רבות בנושא במסגרת התואר האקדמי שלי (בעבודת הגמר שלי ניסיתי “לשוטט” – כמו ולטר בנימין – בין מוסדות תרבות שונים ברפובליקת ויימאר) קצת נמאס לי ממנו. ובכל זאת, התחברתי יותר לשיטוט של דיקנס, שלא מצליח להירדם ויוצא לשוטט ברחובות לונדון, מאשר למסעו (המשופע לעייפה ברפרנסים ספרותיים) של הזליט בחיק הטבע. אבל אם במקרה אתם אוהבים את הז’אנר, כדאי לקרוא גם הנגטיב של השיטוטים האלה – “מסע סביב חדרי” של גזבייה דה מסטר (הוצאת נהר).

כתבתי בראשית דברי על יתרונות הספרים הקצרים וחשיבותם לאנשים קוראים, כשספרי תשע נשמות הם אולי האופציה הטובה ביותר לצרכים האלה; אבל יש בעיה אחת שחוזרת תמיד, לפחות מבחינתי, בכל ספר של ההוצאה הזו שיוצא לי לקרוא (ונדמה לי שכתבתי על כך בעבר): יש פער בין הספרים עצמם, לבין השיווק שלהם וגם יחס של קוראים מסוימים אליהם. כך נוצר מצב שלא פעם אני מגיע לקריאה עם ציפיות לא מותאמות, אחרי שקראתי בפייסבוק, בבלוגים ובעיתונים כמה הספרים הללו גדולים וחשובים. גם אם אני מנסה להתעלם, זה כנראה עדיין יושב שם בראש, וכך קורה שבכל פעם קצת יוצא לי החשק והאוויר כשאני מגלה שהספרים לא כאלה גדולים וחשובים (לטעמי) כמו שנכתב עליהם, ושמדובר לרוב ביצירות נישתיות, צדדיות, מינוריות (לפעמים אפילו תחושה של טיוטות). אני קורא את הספר עם איזושהי אכזבה שאופפת את הקריאה ואני צריך להתגבר על זה ולהזכיר לעצמי שהספר עצמו לא אשם שאני קראתי בפייסבוק גדולות ונצורות עליו – צריך להתייחס אליו כפי שהוא. אם גם אתם הרגשתם כמוני לגבי ספרים מסוימים של “תשע נשמות” (או זיקית לפני), נסו לשנות את הגישה ולא להתייחס אליהם כספרים חשובים ש”צריך” לקרוא, אלא להיפך – ספרים כיפיים ועם זאת מעוררי מחשבה והשראה.

ובהמשך לעניין זה – שלושת הספרים שכתבתי עליהם ברשימה הזו הם מעוררי מחשבה, אבל האחרון שבהם, “לחשוב, להתבטל, לטייל”, עורר אצלי גם השראה; בזמן הקריאה מצאתי את עצמי חושב על דברים אחרים שניצתו מתוך הקריאה, וזה היה ערך מוסף חשוב (אם כי בחלק מהזמן חשבתי גם על צרות האינסטלציה שאני חווה בימים אלה, כך שלא הכל ורוד).

אני ממליץ אפוא לכל מיטיבי הקרוא שביניכם (ואני מניח שרוב מי שקורא פה הוא כזה), להחזיק בבית סטוק של ספרי “תשע נשמות”, ולשלוף אותם בכל פעם שאתם מרגישים צורך לקריאה קצת פחות מכבידה, אך מעניינת וחיונית.

ואסיים בפסקה יפה מתוך “על יציאה למסע” מאת ויליאם הזליט, שאמנם פחות התחברתי למסה שלו, אבל את הקטע הזה אהבתי:

“המבקשים להשכיח מחשבות כואבות ייטיבו לעשות אם יתרחקו לזמן מה מהקשרים ומהדברים שמעלים אותן על הדעת; אבל אומרים שאת גורלנו עלינו להגשים אך ורק במקום שבו נולדנו. משום כך הייתי רוצה עד מאוד לבלות את כל חיי במסעות בארצות אחרות, לו רק יכולתי לקבל בהשאלה, במקום כלשהו, חיים אחרים, שאותם אוכל לבלות אחר כך בבית!”.

______________________________

// טיולי יום א’ של ז’אן דזר מאת ז’אן דה לה ויל ד מירמון. מצרפתית: הדר קלונובר (הסיפורים “הסערה” ו”היסעורים” תורגמו ע”י מיכל שליו ועמיר מרקסמר בהתאמה). הוצאת תשע נשמות. 113 עמ’.

// הכוכב מעל היער, לראות אישה מאת שטפן צוויג ואנמארי שוורנצנבך. מגרמנית: הראל קין וגדי גולדברג (בהתאמה). הוצאת תשע נשמות. 82 עמ’.

// לחשוב, להתבטל, לטייל מאת לואיס קרול, רוברט לואיס סטיבנסון, צ’ארלס דיקנס וויליאם הזליט. מאנגלית: יהונתן דיין. הוצאת תשע נשמות. 87 עמ’.