מיכאל כותב על “ג’ורג’י” מאת דקלה קידר (כנרת, איירה: אילנה זפרן)
לפני כמה שבועות כתבתי שנדיר למצוא ספרי נוער טובים באמת, כאלו שכתובים על הנערים/ות ולא אליהם/ן.
זה נכון גם לספרי ילדים. הספרים האיומים ביותר הם אלה ש”עוסקים” במשהו, כאלה שבאים עם מוסר השכל, עם לקח לחיים. ברררר.
הספר “ג’ורג’י” לא מנסה לחנך, הוא פשוט רוצה לספר סיפור. על אביב, שלא אוהבת חתולים ועל אחיה והוריה, שכן. על אוהד פרידמן מהכיתה, שמתחיל את הספר כמעין אויב, ומסיים אותו כמעין משהו אחר לגמרי (איזה סוף דבר נהדר!). ועל ג’ורג’י, החתולה שמצטרפת לבית של אביב בעמוד השני של הספר ומובילה את העלילה הכובשת והתמימה.
גם האיורים בספר נפלאים, ואהבתי במיוחד את העובדה שהם לא מתארים את המתרחש בטקסט, אלא מוסיפים עליו: מה קרה אחריו, למשל, או מה אביב חושבת. כמה מקורי.
ועוד שמחתי לגלות שאילנה זפרן שיבצה באיורים, על חולצותיה של אביב, דמויות מופת נשיות (חפשו אותן!): בילבי, מרי פופינס, ליסה סימפסון.
זהו ספר פשוט מקסים, במובן המקורי של המילה: הוא משרה קסם. חפשו אותו.
אורה כותבת על “לחשוב, להתבטל, לטייל” מאת קרול, רוברט לואיס סטיבנסון, צ’ארלס דיקנס וויליאם הזליט (הוצאת תשע נשמות, מאנגלית: יהונתן דיין) ועל ספרים רבים נוספים
שמתי לב שאיני כותבת עוד על ספר יפה שקראתי ואהבתי אלא על רעיונות או תופעות כפי שהם משתקפים בספרים (שקראתי ועל פי רוב גם אהבתי (: )
השבוע הגיעו ל”מילתא” שני ספרים, לכאורה שונים מאד זה מזה:
האחד – ספר “עזרה עצמית” בשם “100 ימי חופשה בשנה” מאת ברק פז טל (ובשיתוף רוברט שמין), השני הוא אסופה זעירה של ארבעה קטעים שחיברו ארבעה סופרים מפורסמים בני סוף המאה השמונה-עשרה והמאה התשע-עשרה: לואיס קרול, רוברט לואיס סטיבנסון, צ’ארלס דיקנס וויליאם הזליט. הספר נקרא “לחשוב, להתבטל, לטייל” והוא יצא בהוצאת תשע נשמות. יש גם אחרית דבר מאלפת, שאיש אינו חתום עליה….
הרעיון פשוט. אדם זקוק, למען בריאותו הנפשית (וכפועל יוצא גם הגופנית), וגם למען השכלתו והרחבת הידע שלו, ל”מאה ימי חופשה בשנה”, או, במילים אחרות, לזמן “לחשוב, להתבטל, לטייל”. מי שאין לו זמן לעשות את שלושת הדברים האלה, מי שרואה בבטלה (אי) מעשה שלילי – הוא עבד. ובמרוץ החיים המודרניים, רובנו עבדים.
בלזק בחיבורו “על החיים האלגנטיים” (הוצאת נהר) מחלק את בני האדם לשלוש קבוצות של יצורים: האדם העובד, האדם החושב, האדם שאינו עושה מאומה. ומכאן שיש שלושה אופני חיים: החיים העסוקים, חיי האומן והחיים האלגנטיים.
על החיים העסוקים כותב בלזק כך: “בעשותו מלאכה בעשר אצבעותיו, מוותר האדם על יעוד שלם, הוא הופך להיות אמצעי” וכאן מפליג בלזק בתיאור לא מחמיא של חייהם הלא אלגנטיים בעליל של כל הנמנים עם המעמד העסוק. החל באיכר ובפועל וכלה בסוחר, הרופא, הכומר והשופט.
על חיי האומן הוא כותב כך: “האומן הוא יוצא מן הכלל: בטלנותו היא עבודה, ועבודתו היא מנוחה.” ואילו כדי לחיות חיים אלגנטיים “צריך להינות מן המנוחה בלי לעבור דרך העבודה. במילים אחרות, לזכות בהגדלה הגדולה, להיות בן של מיליונר, נסיך, אוכל לחם חסד…”
חשוב לציין שעל אף התיאור של “החיים האלגנטיים” כחיים אסתטיים מאד, לבלזק יש ביקורת נוקבת על הסדר החברתי שבו האלגנטיים מנצלים את העסוקים, על המשטר הדמוקרטי לכאורה המנוהל למעשה בידי העשירים, ועל קשרי הון –שלטון. כאז כן עתה.
חיבורים כמו “לחשוב, להתבטל, לטייל” אינם מכוונים אל “חיים אלגנטיים” כפי שמתאר אותם בלזק. למרות שמן הסתם כדי לקחת פסקי זמן לחשוב, לטייל ולהתבטל עליך להיות בעל אמצעים כלכליים מסוימים, מה שנדרש הוא שינוי בתפיסת העולם. בחירה ב”חיים פשוטים” למשל, או להכיר בשבחי האיטיות (“בשבח האיטיות” מאת קרל אונורה , הוצאת דביר).
“עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסייה או בשוק,” טוען סטיבנסון בחיבורו “התנצלות בשם הבטלנים”, “היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.”
ההמלצה החוזרת שוב ושוב בכתבים שונים היא “לטייל”. בספרון הזה דיקנס מספר על טיולי הלילה שלו בלונדון, והזליט ב”על יציאה למסע” מספר על חיבתו הגדולה לטיולים בטבע. לבד. אך ידועים גם “טיול” של הנרי דוד תורו (הוצאת כרמל. יצא גם כ”ברגל – אומנות הטיול הרגלי” בהוצאת אסטרולוג), “המשוטט” של וולטר בנימין, “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועוד רבים רבים.
באחרית הדבר, שכתב מי שכתב נאמר: “מטרתו של הקובץ “לחשוב, להתבטל, לטייל, “היא לשמר את ההליכה, טיול או “בטלה” ללא מטרה, כערכים בפני עצמם.” ואגב, קריאה בספר גם היא סוג של שיטוט.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
כתבתם נהדר. עושה חשק. תודה
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… […]