מנימוקי השופטים:

לאט, בשקט, בפשטות, ללא התלהבות או התלהמות, כדרכה של הגיבורה, שוטחת בן נפתלי את סיפור חייה הטרגי של המורה, גברת אלזה וייס. וייס היא מהגרת מהעולם הישן שהקימה בתל אביב בית צנוע ומקיימת אורח חיים סגפני. הספר נפתח בסוף הסיפור, לכאורה. מכאן נפרס עברה באופן מחושב ומצמית, עבר שהוא כאדים המרעילים את הוויית חייה והופכים אותם להישרדות-גרידא, בבדידות נוראה. לכאורה, כיוון שסוף הסיפור של המורה הוא למעשה ראשית סיפורה של המספרת, המתבוננת ממרחק שלושים שנה במורתה הבלתי-ניתנת-לאהבה ומפענחת את לוז קיומה. באזמל מושחז היטב, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ובקפדנות שלא הייתה מביישת את המורה, מנתחת בן נפתלי וחושפת את סוד קיומה. ביד בטוחה היא הופכת את סיפורה העצוב להרפתקה מרטיטה הדומה לגילוי יבשת חדשה. בן נפתלי מטפלת ביראת כבוד בגיבורתה, ניצולה נטולת גבורה. אלזה וייס תיעבה ביטויים חזקים ומילים סוערות, והגזמה מכל סוג; כך גם המספרת. בן נפתלי נוגעת בספרה באחד הפצעים המדממים של החברה הישראלית מבלי להלום בראש הקוראים בפטיש הקורבנות והאשמה. השואה עדיין אתנו, כרקעה של הטרגדיה וכגורם מניע, אך לא כמהות הסיפור.

 

%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%9c