אפתח בסיפור מביך עד מביש שיסביר למה רציתי (ובו-זמנית לא רציתי) לקרוא את “ענבי זעם”. לפני כ-12 שנים השתחררתי מהצבא ועבדתי במשך שנה בצומת ספרים. סיפרתי פה בעבר שהתחלתי לקרוא ספרים רק בתקופת הצבא, כך שכשהגעתי לעבודה היה לי נסיון של 3 שנים בלבד בקריאת ספרים. ערב אחד, לקראת סוף אותה שנה בעבודה, הופנתה אלי שיחת טלפון מסניף אחר שביקשה לברר אם יש לנו את הספר The Grapes of Wrath של ג’ון סטיינבק (באותו זמן הייתי האחראי על ספרי האנגלית בחנות, ולכן השיחה הופנתה אלי). לא היה לי מושג במה מדובר – שם הספר לא היה מוכר לי, ולבושתי, גם לא שמו של הסופר. רציתי לחפש את הספר במחשב, אבל למען האמת אפילו לא קלטתי את שמו של הספר, ולכן ביקשתי מהמוכרת בצד השני (שהייתה ללא ספק מבוגרת ממני בהרבה) לאיית אותו. היא אמרה “The Grapes of Wrath  – ענבי זעם כאילו… אתה לא מכיר?”. אני לא זוכר במדויק מה עניתי, אני רק זוכר שהיא נזפה בי ואמרה שזו בושה שעובד בחנות ספרים לא מכיר את הספר הזה. לא אמרתי לה באותו זמן שלא רק שאני לא מכיר את הספר ואת הסופר – מבחינתי ענבי זעם זה שם של מבצע צבאי.

מאז הספקתי להכיר את סטיינבק ואף רכשתי לי עותק של “ענבי זעם” (ושל “קדמת עדן”, ושל “של עכברים ואנשים”), אבל בכל פעם שנתקלתי בו במדף נזכרתי בבושה הגדולה ולא היה לי חשק לקרוא בו.

אולם חלפו כאמור כ-12 שנים, והחלטתי לאחרונה שהגיע הזמן להתמודד עם הספר ועם הבושה.

6220812afc4d4c15a2eae81aba98143b

“ענבי זעם” מתרחש בתקופת השפל הכלכלי בארצות הברית (שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת) ומתאר משפחה חקלאית מפרברי אוקלהומה שלא יכולה לעבד יותר את אדמתה ומנסה לחפש חיים חדשים בקליפורניה. הם עוזבים כמעט בלי רכוש, עם כמה עשרות דולרים בכיסם, ומשאית שנדחקים אליה בני המשפחה כולה.

סטיינבק מתאר באופן חד ונוקב את המצב הבלתי אנושי והבלתי אפשרי שהביא הקפיטליזם האמריקאי הדורסני על אותם איכרים שאיבדו בסופו של דבר את הזכות לחכור אדמה ולהתפרנס ממנה. כך נשמעים נציגי בעלי הקרקע שמתארים את המצב החדש (עמודים 36-37):

“אבל, אתם מבינים, בנק או חברה לא מתקיימים כמו שבני אדם מתקיימים. יצורים אלה לא נושמים אוויר, לא אוכלים בשר. הם נושמים רווחים. הם אוכלים את ריבית הכסף. אם לא יתנו להם דברים אלה, הם ימותו, כמו שאדם מת אם אילו אוויר או בשר. מצער, אבל ככה זה. פשוט ככה זה.”

[…]

מצטערים, זה לא בגללנו. זה בגלל המפלצת. הבנק הוא לא בן-אדם.

כן, אבל הבנק מורכב מבני-אדם.

לא, אתם טועים, טועים לגמרי. הבנק הוא משהו אחד. כל אדם שעובד בבנק שונא את מעשיו של הבנק. ובכל זאת הבנק מוסיף ועושה. הבנק חזק מהאדם. אני אומר לכם. הוא המפלצת. אנשים יצרו אותה, אבל הגולם קם על יוצרו”.

כשמגיע הטרקטור להרוס את בתיהם של האיכרים על מנת להשטיח את הקרקע, מנסה אחד האיכרים לאיים על נהג הטרקטור ברובה. ואז, כמו בלולאה אונטולוגית (ואולי כמו לולאה שמתהדקת סביב הצוואר) מתנהל הדיאלוג הבא שנפתח בהסבריו של נהג הטרקטור (אני מתנצל מראש על הציטוטים המרובים – קשה לי להימנע מהם):

“אנ’לא אשם. אנ’לא יכול לעשות כלום. אני אפסיד ת’עבודה שלי אם אנ’לא אעשה מה שאומרים לי. תראה, נאמר שתהרוג אותי. הם רק יתלו אותך, אבל הרבה זמן לפני שיתלו אותך יבוא מישהו אחר לעבוד על הטרקטור, והוא יהרוס לך ת’בית. אני לא הבן אדם שאתה צריך להרוג”.

“נכון,” אמר האריס. “מי נותן לך הוראות? אני אלך אליו. הוא הבן אדם שאותו צריך להרוג.”

“אתה טועה. הוא מקבל הוראות מהבנק. הבנק אומר לו: ‘תסלק ת’אנשים האלה או שאין לך עבודה.'”

“טוב, יש לבנק נשיא. יש לו חבר מנהלים. אני אמלא ת’מחסנית של הרובה ואלך לבנק”.

הנהג אומר: “אומרים שהבנק מקבל הוראות מהמזרח. ‘תוכיחו שיש לכם רווחים מהחקלאות או שנסגור אתכם.’ אמרו לו.”

“אבל איפה זה מסתיים?” במי אפשר לירות? אנ’לא רוצה למות מרעב לפני שאני אהרוג את האיש שבגללו אני אמות ברעב.”

“אנ’לא יודע. אולי אין במי לירות.”

כך מסביר סטיינבק את הרקע שאילץ את משפחת ג’ואד (שמייצגת המוני משפחות איכרים אחרות) להגר בעל-כורחה למקום אחר בתקווה לשרוד. הם בוחרים בקליפורניה כי ראו עלונים שמספרים על צורך גדול בידיים עובדות לקטיף במדינה. סב המשפחה אפילו מדמיין כיצד יגיע לקליפורניה וינגוס בענבים עצומים בגודלם, כשהעסיס הרב ייזל על פניו, ישביע את רעבונו וירווה את צמאונו.

אם אפשר לעשות ספוילר קטן לספר בן 80, אציין שהסב לא מגשים את החלום הזה. למעשה אותה שיטה שנישלה אותם מהיכולת להתפרנס מהאדמה, היא גם זו שמונעת מהם להתקיים בכבוד בקליפורניה, כיוון שבעלי המטעים קוראים להמוני אנשים להגיע אליהם על מנת שיוכלו להוריד את השכר. כשלתוך הקלחת מתווספת שנאת זרים ושנאת עניים – האלימות מתלקחת גם היא. או במילותיו של סטיינבק: “הכישלון ניבט מעיני האנשים. וזעם שהולך וגובר ניבט מעיני הרעבים. ענבי זעם ממלאים את נפשות האנשים, והם גדלים וצומחים, מבשילים לקראת בציר“.

הקריאה בענבי זעם לא פשוטה. אמנם בתחילה הרגשתי שאני נסחף לתוך האווירה האמריקאית משופעת החוות, נהגי המשאית שנדמים תמיד יותר קולנועיים או ספרותיים כשקוראים להם ג’ייק והדרכים הבלתי נגמרות שחוצות את המדינה; אבל ככל שהתקדמתי היו גם לא מעט קטעים משעממים שהתארכו יתר על המידה. לצערי (או לשמחתי בתור מי שסיים לקרוא את הספר), לאורך ולשעמום יש גם יתרונות ספרותיים; אמנם תוך כדי קריאה אני משווע לעתים להתקדמות העלילה, אך בדיעבד אני יודע להגיד שהשהייה הארוכה במחיצתן של הדמויות תורמת להטמעות הסיפור בלבו או במוחו של הקורא. ייתכן שאם הספר היה קצר ב-200 עמודים, סבלן של הדמויות לא היה עובר לקורא באותו אופן. הדבר דומה להבדלים שבין סיור במקום מסוים ברכב לעומת סיור רגלי; אמנם ברכב נגיע בקלות ובמהירות לכל האטרקציות ונהיה רעננים וקשובים יותר, אך ההליכה הרגלית תאפשר לנו להכיר את המקום באופן בלתי אמצעי.

עם זאת, יש דבר שהטריד אותי יותר מאשר הקטעים הפחות סוחפים בעלילה: החל מהמשפטים שציטטתי לעיל מתחילת הספר ועד לסופו, מדובר בספר אנטי-קפיטליסטי מובהק, ספר פוליטי, ספר שהוא מעין נאום “אני מאשים” כנגד החברה האמריקאית; אז איך יכול להיות שמיליוני אנשים קראו את הספר הזה, שמחברו זכה בפרס נובל, שהוא נלמד בבתי הספר האמריקאים, והוא לא שינה כהוא זה את התפיסה האמריקאית בכל הנוגע לכלכלה לחברה? מה שווה ספר כל כך חריף ונוקב, אם החברה מחבקת אותו חיבוק דב עד שהוא הופך בעצמו למוצר צריכה ומתמזג עם השיטה כשהוא עטוף בשלל מרנצ’נדייז?

לאלוהי הספרות הפתרונים.

1111112222

ענבי זעם, על כל פנים, הוא ספר מעניין, חזק, ראוי ולא תמיד קל לקריאה. האם הוא עומד במבחן הזמן? הנושאים שהוא עוסק בהם בהחלט רלוונטיים גם למאה ה-21; כרומן עלילתי, לעומת זאת, הוא מעט איטי ויש בו חלקים מיושנים (אני קראתי את הספר בתרגום של תמר עמית – ישנו תרגום חדש יותר וייתכן שהוא מצליח לעדכן מעט את הטקסט).

ובכל זאת, לטעמי כדאי מאוד להתאמץ ולקרוא אותו כי הוא רומן חשוב, מעורר מחשבה וכזה שמותיר חותם אצל הקורא. מעבר לכך – יש בו גם את אחת מסצינות הסיום המיוחדות ביותר שקראתי וזו סיבה נוספת לצלוח אותו עד סופו.

אם לא תהיו מרוצים, תמיד תוכלו לחזור ולירות בי.

_______________________

ענבי זעם, ג’ון סטיינבק. מאנגלית: תמר עמית. הוצאת זמורה ביתן. 459 עמ’.