מיכאל כותב על “הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום” מאת ריקרדו סטרפאסה (תשע נשמות, מספרדית: סוניה ברשילון) ומצטט כמעט את כל שמות התואר מהמילון
ישנה איזו קונבנציה (או לפחות הייתה, וזה משתנה בשנים האחרונות), שקובעת שספרות היא דבר מאוד חשוב, ובתור שכזה היא חייבת להיות כבדת ראש, רצינית עד אימה, מעונבת, חמורת סבר. הרי אם עוסקים בנושאים חשובים והרי גורל, חייבים להתייחס אליהם ברצינות, נכון?
לא נכון. עודף רצינות וכובד הופך את הספרות למשמימה, לאפורה, ובעיקר – למלאת חשיבות עצמית. ואין דבר יותר מאוס בעיניי מחשיבות עצמית מופרזת.
וזה לא חייב להיות כך. עובדה – ספרו של ריקרדו סטרפאסה הוא מסיבה רועשת, תוססת ובעיקר מצחיקה. כל כך מצחיקה. ספרות כזו היא לא מיינסטרימית, ולא פלא שמוצאים אותה בהוצאה קטנה והרפתקנית כמו “תשע נשמות”.
הספר נפתח בדייט ראשון של גבריאלה ובסואלדו, שני ארגנטינאים צעירים. היא מנסה להתחמק, וממציאה סיפור מופרך על חבר לשעבר שהצטרף למחתרת שמטרתה לשנות את שמה של סין ל”פרגוואי” (ולהפך) והוא, בתמימות מעוררת-רחמים, מאמין לה, ומכאן מתחילה מסכת אירועים מהירה, קולנועית ממש, שכל ניסיון לתאר אותה נידון מראש לכישלון חרוץ.
אם כך, הספר הזה הוא דוגמא לספרות משוחררת, פרועה, שמחה, קלילה, שאיננה, בשום אופן, חסרת כוח; כי אם תסירו את מעטפת ההומור הבלתי-פוסק ואת ההתרחשויות המופרכות, תקבלו שני אנשים שפשוט לא מצליחים ליצור קשר, וזה הרי הכל פרט למצחיק. הנה כי כן, גם לספרות צבעונית, לא אפרורית, יש מה להגיד.
ולספרות כזו הרבה יותר נעים להקשיב.
אורה כותבת על “מאה בתים ברחובות” מאת ברוך רביד (הוצאת עיריית רחובות)
מה אומרת לנו המילה “בית”?
האם בית הוא ארבעה קירות וגג, מחסה מפני שמש קופחת או סערה? מפלט מפני שוחרי רעתנו?
האם בית הוא, כמאמר המשפט הבנאלי, “המקום בו שוכן הלב”?
מי הופך את הבית למה שהוא – האדריכל שתכנן אותו או דייריו?
לפחות לגבי השאלה האחרונה, ניתן לקבל תשובה מסוימת מהספר “מאה בתים ברחובות: אדריכלות בימי המושבה 1950-1890”.
הספר נוצר באהבה רבה ע”י ד”ר ברוך רביד, מהנדס, שכאשר יצא לפנסיה החל ללמוד להנאתו תולדות האמנות והתמחה בארכיטקטורה. רישומי הבתים היפהפיים נעשו על ידי טניה סלוצקי גורנשטיין. התצלומים בספר נעשו על ידי צלמים שונים בתקופות שונות, וחלקם היו זקוקים לרסטורציה טרם פירסומם בספר (קרדיטים לצלמים בתוך הספר).
תקופת הזמן אליה מתייחס הספר הוגדרה, אבל איך בוחרים (רק) מאה בתים? יש לשער שמסתובבים בעיר כמה אנשים ממורמרים ונעלבים על כך שביתם לא נכלל בספר. פה ושם נשמעו גם תלונות על אי דיוקים אלו ואחרים, אך איזה ספר היסטורי אינו חף מכך?
מאה הבתים שנבחרו אינם רק פיסת נוסטלגיה מקומית. הם משקפים את תולדות הישוב והמדינה ואת השינויים באורחות חיינו הפרטיים והציבוריים (קחו לדוגמא את “בית חולים ליולדות” ברחוב בנימין, אליו באו ללדת נשים לא רק מרחובות ומסביבתה, אלא גם ממושבי חבל לכיש ואשקלון. הבית הוקם בשנות השלושים של המאה הקודמת בסגנון הבינלאומי. היום שוכנת שם ישיבה ענקית. הבנין המקורי שונה מאד והתרפט ועל המגרש סביבו נבנו מבנים “מפוארים” לשרות הישיבה. אפילו הכיכר ממול נקראת “כיכר הישיבה”…)
מופיעים בספר בית הנשיא חיים ויצמן שחשיבותו רבה הן בזכות דייריו והן בזכות הארכיטקט אריך מנדלסון שתיכנן אותו, ומנגד מופיעים “בית בשיכון סלע” – שכונה עממית, של בתים קטנים דו משפחתיים צמודי קרקע, שהארכטיקט שתיכנן אותה אינו ידוע, ו”צריף בשכונת שעריים” המספר את סיפור הגעתם של העולים התימנים למושבה ואת השתלבותם במקום.
בין האדריכלים החשובים שתכננו ובנו ברחובות נמצא גם את אריה שרון, ארפד גוט, אריה אלחנני וג’ניה אורבוך. ואכן באמצעות מאה בתים ברחובות ניתן ללמוד את תולדות האדריכלות בארץ, על סגנונותיה השונים – הסגנון הבינלאומי והסגנון האקלקטי, ממש כמו בתל אביב. על צרכי הדיור ועל הפתרונות שניתנו להם, כמו בכל הארץ, על חומרי בניין, החל בלבני כורכר וכלה במבני בטון.
חלק מהבתים, לצערנו, נהרסו. חלק שונו לבלי ההכ, חלק נמצאים במצב הזנחה, עד כי יופיים אינו ניכר עוד (כזה הוא בניין השוק העירוני הישן המועמד להריסה, וחבל). ויש גם כאלה שזכו להיכלל בתוכניות שימור וזכו לחדש ימיהם (בית העם ובית הכנסת “אוהל שרה”). מזל שנושא השימור עלה לתודעה, שלא לומר הפך לטרנד אופנתי, ואולי בתים נוספים יינצלו כך משיני הזמן והשכחה. 
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
דוא”ל: milta.books@gmail.com
פייסבוק: facebook.com/miltabooks
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… […]