כנהוג בסוף השנה, הגיע זמן הסיכומים. כיוון שאני קורא לרוב ספרים ישנים (או לפחות כאלה שיצאו לאור לפני שנת 2016), אציין פה כמה ספרים שקראתי השנה ואהבתי מאוד, בלי קשר לשנה המקורית בה הם התפרסמו, ואוסיף כמה שורות ממצות מהביקורת שכתבתי על הספרים האלה (וכמובן גם קישור לביקורת המלאה).
קשה ליצור היררכיה מדויקת בין הספרים, במיוחד בתוך רשימה של ספרים שאהבת, אבל השתדלתי לסדר את ההמלצות מ”ספרים שנכנסו לרשימת האהובים עלי בכל הזמנים” (כמו ספינות טרופות) ל”ספרים נחמדים שנהניתי לקרוא בהם, או נהניתי מאוד מחלק מסוים בהם”.
שתהיה שנה טובה וקריאה!
ספינות טרופות, אקירה יושימורה. מיפנית: עינת קופר. הוצאת שוקן. 190 עמ’.
“ספינות טרופות”, אם כן, הוא ספר נפלא וחזק כמו וויסקי משובח (אני לא נוהג לשתות אלכוהול, אבל זה הדימוי הראשון שעלה לי). הוא מאפשר לקורא לטבוע (כמעט תרתי משמע) באווירה המיוחדת של הכפר הנידח, להריח את המלח, להזדהות עם הקושי, להתמלא בתקווה ולהתייאש. הוא אפילו מסוגל להפוך מאכל פשוט כמו אורז לדבר נשגב בעל טעם גן עדן (ואולי באותה הזדמנות באמת להרגיש אסיר תודה על העובדה שרובנו – מי שכותב וקורא בבלוג הזה – חיים בעולם שבו אורז, לחם ושובע הם דבר מובן מאליו). ובסופו של דבר הוא עושה את כל מה שאני יכול לצפות מספר – לקחת אותי למקום רחוק ולחיות במשך כמה ימים (190 עמודים) בין אנשים מתרבות אחרת, להזדהות איתם ולקוות יחד איתם שהגאולה תגיע במהרה.
הדו”ח של ברודק, פיליפ קלודל. מצרפתית: שי סנדיק. הוצאת מודן. 276 עמ’.
כבר מקריאת העמודים הראשונים בספר “הדוח של ברודק” מאת פיליפ קלודל, ידעתי שאני אוהב אותו. זה בכלל לא שינה לי איך הוא יסתיים ולאן תוביל העלילה; פשוט ידעתי שלפני מונח ספר טוב, כזה שכיף לשקוע בו גם אם הוא עצוב וקודר. ואכן הוא לא אכזב, והמשיך להיות נפלא ומשובח עד סופו (סיימתי לקרוא אותו לפני כמה שעות).
[…]
לבד האיכויות האסתטיות והמבניות בטקסט של קלודל, לטעמי הכוח הגדול שלו הוא בניתוח מדויק של ההתנהגות האנושית שמתגבשת מתוך יחידים והופכת להמון. מבלי לעסוק בגרמנים או בצרפתים, קלודל מפליא לתאר את ההתמודדות האנושית עם סיטואציות מסוימות שמתרחשות בתקופת מלחמה, התמודדות שמתבטאת בין השאר בהרחקת כל דבר זר, התקרנפות והדחקת נקיפות מצפון (שמתפרצות בשלבים מאוחרים יותר).
[…]
“הדוח של ברודק”, אם כן, הוא ספר נפלא ומומלץ. הוא בטח אחד הספרים הטובים שאני קראתי ואולי מהספרים הטובים ביותר שיצאו כאן בעשור האחרון. אם עוד לא קראתם (הוא יצא לאור ב-2009), אל תחמיצו.
בניגוד לרבים מחבריו לספרות המאה ה-19, “גיבור דורנו” של הסופר והמשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב, הוא ספר קולח ומעניין גם לקורא בן המאה ה-21. הוא כתוב בגוף ראשון, יש בו מספר דמויות מצומצם, מתוארים בו נופים אקזוטיים ובעיקר – אין בו תיאורים ארכניים של שיחות סלון בין אצילים שונים. אבל אולי אחת המעלות הגדולות ביותר שלו, מלבד הכתיבה והדמויות, טמונה דווקא במבנה הספרותי שלו.
[…]
על כל פנים, מעבר לניתוחים המבניים ולביקורת האנכרוניסטית, “גיבור דורנו” הוא פשוט רומן מעניין שכיף לקרוא. לא רבים הם הסופרים בני המאה ה-19 שכתיבתם קולחת גם בעיני קוראים בני זמננו. בהזדמנות זו כדאי להחמיא (כמעט כרגיל) לנילי מירסקי שהצליחה גם הפעם לתרגם קלאסיקה רוסית לעברית יפה ובהירה.
לקיגן יש קול ייחודי שנשמר בארבע העלילות השונות שמובאות בספר, והיא מצליחה להיות קולחת ופיוטית בו-זמנית.
[…]
הקריאה בנובלה הראשונה, “האור השלישי”, לוותה בתחושה עילאית. עונג קריאה, הנאה, סוף מהורהר שגורם לחשוב – כל מה שאפשר לבקש מספרות. היא (הנובלה) גם מציגה לראווה את הכוח הספרותי של קיגן – כתיבה שמורכבת מפרטים יומיומיים ולא מרעישים במיוחד, אבל מצליחה להיות מעניינת וקולחת. אחת הטכניקות הספרותיות שמאפשרות את הקולחות הזאת, מלבד הכתיבה עצמה, היא רמיזה על סודות אפשריים שאולי יתגלו בהמשך – אלמנט שיוצר עניין ודריכות אצל הקורא.
[…]
אם כך אסיים בהמלצה חמה על “ללכת בשדות הכחולים” – ספר מעניין ומהנה שלא כדאי לפספס. ויפה, למות.
התמימים הקדושים, מיגל דליבס. מספרדית: טל ניצן. הוצאת הספריה החדשה. 146 עמ’.
אפשר, על כל פנים, לנתח את הסמליות של הדמויות ברומן הזה, את האמירה של דליבס כנגד הטיפוסים ששלטו בתקופת משטרו של פרנקו וכנגד היחס של אנשים לחלשים מהם; אבל בעיני, מה שמיוחד ברומן הזה זו בעיקר הכתיבה והאווירה – המוזיקה של המילים שנושאת אותך על גבי העלילה ומביאה אותך תוך שש משיכות מכחול אל הסיום הדרמטי (אם כי בעיני הסיום לא היה מאוד מפתיע).
כך שאם פתחתי בהמלצה של טל ניצן, אסיים בהמלצה עליה ועל התרגום שלה, שהצליח להעביר את המוזיקה הזאת לעברית (ואני יכול רק להניח שזו מלאכה שדרשה מאמץ ורגישות).
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, ריימונד קארבר. מאנגלית: משה רון. הוצאת עם עובד. 142 עמ’.
כאמור, נהניתי מהקריאה, אף על פי שבעת כתיבת שורות אלה, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא בספר, אני כמעט לא זוכר אף סיפור מבלי לגשת ולקרוא בו כמה מילים. אני זוכר בעיקר תמונות: שני גברים נשואים שנוסעים באוטו ומתחילים עם שתי צעירות שרוכבות על אופניים בצד הכביש (סוף מפתיע); סיפור על איש שניסה לגדל דגים בבריכה מלאכותית בחצר הבית שלו; זוג נואפים שנתפסים על חם; שני זוגות חברים שיושבים ומדברים על אהבה וכו’. אבל חשוב מכך – אני זוכר את האווירה ששרתה עלי בעת קריאת הסיפור – אווירה מיוחדת ועמוקה שרק ספרים טובים מסוגלים לספק.
כך שבסיכומו של דבר, לטעמי הספר הזה הוא בבחינת קריאת חובה. ראוי ורצוי להכיר אותו. עם זאת הייתי מוסיף להמלצה הזאת כוכבית המיועדת לאנשים כותבים: אם אתם אוהבים לכתוב, כדאי שתקראו את הספר ותשכחו מיד את מה שקראתם; יש לספר הזה נטייה לעורר את יצר החקיינות, ואין דבר מעיק יותר מנסיון לשחזר הצלחה אמנותית של מישהו אחר.
בראשית היתה אפריקה, גליה צבר. הוצאת האוניברסיטה המשודרת (מודן). 189 עמ’.
“בראשית היתה אפריקה” הוא אפוא ספר מאלף ומעורר מחשבה. אמנם הוא נוטה לעתים לחזור על עצמו (אולי כי ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה) וחסרות בו מפות שיקלו על ההתמצאות (2 מפות מופיעות לאורך הספר בצורה ספורדית – כזו שקשה למצוא אותה בקלות); אבל מלבד זאת הוא מצליח לדחוס לפחות מ-190 עמודים את עיקרי האירועים והתופעות שהתרחשו מדרום לסהרה במאות השנים האחרונות – אירועים שיכולים להסביר לנו קצת יותר על אפריקה המודרנית.
וכאן זה הזמן לחזור למסקנה שפתחתי איתה: “בראשית היתה אפריקה” הוא ספר חובה והקריאה בו היא מעשה מוסרי. מספיק לקרוא אפילו כמה פרקים ממנו כדי להתחיל להתעניין באנשים השקופים האלה, שההיסטוריה שלהם מודרת דרך קבע מקורפוס הלימודים הבסיסי של אנשים החיים בעולם המערבי.
כך שאני ממליץ לקרוא בספר למען עצמכם וגם קצת למען האנושות כולה.
“כמו אבלאר, כמו אלואיז” מאת אברהם הפנר. הוצאת הספריה החדשה. 174 עמ’.
“כמו אבלאר, כמו אלואיז” הוא ספר מצוין, גם אם לא מושלם (ומה כבר מושלם בעולם הזה?), והוא מצליח לספר סיפור אהבה גדול ומרגש באופן חכם ויפה מבלי ליפול למלכודת הקיטש שפרושה תחתיו. גם אם יש חלקים פחות טובים בספר, הם לא מאפילים על ההנאה ממנו.
לכן אצטרף גם אני לרוני גלבפיש ואגיד שהספר הזה לא זכה למספיק הערכה ושכדאי מאוד לקרוא אותו ולהתוודע לכתיבתו של הפנר.
אם להתחיל ישר מהסוף, אספר לכם שקראתי את “מנדל של הספרים” באחד הערבים של השבוע שעבר, ונהניתי ממנו מאוד. הוא קצר, מעניין, יפה ומעורר מחשבה.
[…]
“תשע נשמות” (וזיקית לפניה) נותנת כבוד גדול לטקסטים שהיא מוציאה, ואין זה משנה כלל מה טיבם. הם מודפסים, מוגשים ועטופים בצורה שמזמינה לקרוא אותם, והם גם זוכים לנראות מרשימה ברשתות החברתיות. מה יכול עוד לבקש לעצמו טקסט ספרותי? אם הייתי טקסט ספרותי, הייתי רוצה לראות אור ב”תשע נשמות”.
אחוזה” של סרחיו ביסיו הציל אותי השבוע.
כבר כמה חודשים שאני מצוי בתקופת קריאה בעייתית ורוב הספרים שאני מתחיל לקרוא דיי משעממים אותי, או לכל הפחות לא מספיק מעניינים ומושכים אותי (הדו”ח של ברודק שכתבתי עליו לאחרונה היה יוצא מן הכלל ברצף הזה). לקראת סוף השבוע שעבר חשתי ייאוש הולך וגובר, כי הייתי תקוע בין שלושה ספרים שלא היה לי חשק אליהם; כמוצא אחרון פניתי לספרון הקטן הזה (100 עמודים) בתקווה לישועה. למזלי הוא לא אכזב, וסיפק בדיוק את מה שחיפשתי באותו רגע – סיפור קולח ומעניין שאקרא בקלות ומבלי להיתקע.
[…]
אז אם אתם מחפשים ספר קצרצר, קריא ומעניין – “אחוזה” הוא אופציה מצוינת.
________________
לקריאת הביקורת המלאה על “מנדל של הספרים” לחצו כאן.
שלום מאד נהנית לקרא את הפוסטים שלך. איפה אוכל למצא את ההמלצות לסיכום שנה הקודמות? תודה רבה וחג אורים שמח. ריטה
Sent from my Samsung device
היי ריטה, תודה. אפשר לקרוא את השנה הקודמת פה:
https://korebasfarim.com/2015/12/29/the-best-of-2015/
תודה. אני בעד ישנים. אני קוראת ממש ישנים.
[…] 12) כמה ספרים שקראתי ואהבתי בשנת 2016 (עברית) […]
[…] סיכום השנה של אתר "העוקץ". […]
[…] אף ספר שנכנס לרשימת הספרים האהובים עלי בכל הזמנים (בשנה שעברה היו כמה וכמה ספרים […]