ביקורת: “מועדון המתאבדים” מאת רוברט לואי סטיבנסון (הוצאת עם עובד)

התחלתי לקרוא ב”מועדון המתאבדים” כאתנחתא מספר ארוך שאני קורא ולא אסיים את קריאתו בקרוב. עוד כשנשלח אלי בדואר לפני כמה שבועות, מצאו חן בעיני שמו של הספר, העטיפה, הדקיקות (120 עמ’) וגב הספר המתומצת; ולפיכך הנחתי אותו על השידה (ולא על המדף) – מוכן ומזומן ליום פקודה.

“מועדון המתאבדים” מורכב למעשה משלושה סיפורים קצרים שקשורים ביניהם באופן מעט עקיף ורופף. בסיפור הראשון אנחנו מתוודעים אל הנסיך פלוריצל איש בוהמיה ועוזרו הנאמן רב-הסייסים הקולונל ג’רלדין, כשהשניים מבקרים בלונדון ונקלעים להרפתקה משונה במועדון סגור אליו מגיעים אנשים כדי להתאבד. בשני הסיפורים הנוספים, לעומת זאת, פלוריצל וג’רלדין נמצאים ברקע ודמות אחרת נמצאת במרכז, וכך אנחנו מגלים את השתלשלות האירועים באופן מרומז ומורכב יותר.

בתחילה נהניתי מאוד מהקריאה. היה בעלילה משהו קצבי וכיפי, יחד עם אווירה שרלוק הולמסית שאני מאוד אוהב. הרעיון שעומד בבסיסו של הסיפור הראשון, ובעצם של שלושת הסיפורים – מועדון סגור שבו מגיעים גברים להתאבד, אך למעשה נרצחים – יש בו משהו מסקרן ומלא אופל. אולם מרגע שהסיפור מתרחק מאותו מועדון שמוצג בתחילה, הוא גם מתפזר והופך להרבה פחות מעניין.

וכך נותרתי עם אכזבה בסיום הקריאה. הפוטנציאל המעניין של אותו “מועדון מתאבדים” לא התממש, והספר הפך למעין מותחן נוארי מיושן. אני לא יכול להגיד שסבלתי – הסיפורים מעניינים וקולחים בסך הכל – אבל לא הפקתי הנאה ספרותית מיוחדת משני הסיפורים האחרונים בספר.

ראוי להזכיר גם כי שלושת הסיפורים הם חלק משני כרכים בשם “סיפורי אלף לילה ולילה חדשים” שפרסם סטיבנסון, וייתכן שעובדה זו מסבירה את תחושת חוסר הסיפוק עם סיום הקריאה בסיפורים, שהרי אפשר שמדובר רק בחלק אחד מיצירה גדולה יותר.

כאן אצטרך לעצור ולהקדיש בלית ברירה כמה שורות לנושא שלא תמיד נעים לעסוק בו לשלילה: התרגום. הפעם במיוחד התחושה לא נוחה, כיוון שהתייחסתי כבר בעבר לבעייתיות תרגומיו של אברהם יבין, ולצערי כמעט כל הבעיות חזרו על עצמן גם בספר הזה (ולכן התלבטתי אם בכלל להעלות את הטענות הללו שוב. לבסוף החלטתי לעשות כן).

כך כתבתי לפני שלוש שנים על תרגומו של יבין לספר “יומן חורף” מאת פול אוסטר:

בעיקר הפריעה לי בחירתו במבנה מסוים בעברית, שגם אם הוא נכון מבחינה לשונית, הוא קוטע את רצף הקריאה; במשפטים “בית גדול יותר מן הקודם, בנוי בסגנון טיודור, תקוע במסוכן על פינת הבית שהתענית בו את עינויי ההתבגרות שלך….” או “היאבקויות עם אביך, אירוע נדיר, מאחר שבנדיר היה בבית בשעות שהיית ער…” למשל, בחר המתרגם במילים “במסוכן” ו”בנדיר” במקום “באופן מסוכן” ו”לעתים נדירות” שמקובלות יותר בעברית של ימינו. ספרתי 9 פעמים של שימוש בצורת הביטוי הזאת, ואלה היו 9 פעמים שהקריאה שלי הופרעה. מלבד זאת, היו עוד כמה בחירות תמוהות כמו במילה “שנף” במקום וניל (“גלידת שנף”) ובמילה “במענו” בכתיב חסר במקום “במעונו” (במעון שלו).

גם ב”מועדון המתאבדים” מופיעות המילים “בנדיר” או “במצודד”, וגם הפעם הן עצרו את הקריאה שלי. בנוסף הופיעו כמה משפטים מסורבלים ו”תרגומיים” כמו לדוגמה: “ואף על פי שהיה הבית צבוע ומצופה בטפטים, הוא לא היה רק לא מיושב עכשיו, אלא ברור היה שלא היה מיושב אף פעם” (עמ’ 103). הסיבה שאני מזכיר את הבעיות האלה בפעם השנייה קשורה במחויבות שאני מרגיש כלפי קוראי האתר והצורך שלי לשקף את חוויית הקריאה האותנטית שלי, מבלי לעגל פינות. ובמקרה הזה, חוויית הקריאה הופרעה כמה פעמים בגלל הבחירות התרגומיות הבעייתיות (לטעמי) שהוזכרו לעיל.

“מועדון המתאבדים”, אם כן, הוא ספר מהנה לקריאה בסך הכל, אבל גם מוחמץ או מפוספס. ההבטחה שגלומה במועדון המיוחד בו מותו של אחד האורחים נקבע בכל ערב באמצעות הגרלה מורטת עצבים, לא ממומשת בסופו של דבר; הפספוס נעוץ בבחירתו של המחבר להתמקד בפשעים שנעשים במועדון ולא בשאלות הפילוסופיות של חיים, מוות, גורל ומוסר הטמונות בעצם קיומו.

כך שאם חשקה נפשכם בעלילה באווירת שרלוק הולמס או אגתה כריסטי, או לפחות באסקפיזם נוארי נחמד – “מועדון המתאבדים” עשוי להיות בחירה לא רעה בכלל. אבל אם תגיעו לספר בציפיה לקרוא קלאסיקה בריטית משמעותית, צפויה לכם ככל הנראה אכזבה גדולה.

___________________________

מועדון המתאבדים, רוברט לואי סטיבנסון. מאנגלית: אברהם יבין. הוצאת עם עובד. 120 עמ’.