המועמדים הסופיים הם:

יניב איצקוביץ’ – “תיקון אחר חצות”, בהוצאת כתר ספרים

מיכל בן נפתלי – “המורה”, בהוצאת כתר ספרים

מיה לוי-ירון – “אישה בשמלה ירוקה”, בהוצאת הקיבוץ המאוחד

שמעון צימר – “לפעמים הבית הוא רוצח”, בהוצאת אפיק ספרות ישראלית

ננו שבתאי – “ספר הגברים”, בהוצאת כתר ספרים

 

נימוקי חבר השופטים:

“תיקון אחר חצות” / יניב איצקוביץ’

“תיקון אחר חצות” של יניב איצקוביץ’ לוקח אותנו למסע מרתק וסוער בערבות רוסיה הלבנה של שלהי המאה התשע-עשרה. גיבורת הסיפור, פאני קייזמן, עוזבת את חמשת ילדיה ויוצאת באישון לילה למסע שנועד לאתר את צבי-מאיר, שנעלם והותיר את אחותה – מנדה ואת ילדיה ללא מקורות הכנסה. יחד עם יושקה-ז’יז’ק השתקן והבודד, אשר בילדותו נלקח אל הצבא הרוסי ושם התרחק מן היהדות והמסורת, נפרש מסע סוחף בין הכפרים, הביצות, המסבאות, השווקים ויחידות הצבא. במשיכת מכחול מיומנת מצייר איצקוביץ’ הוויה תוססת אך גם אכזרית, שבה הקורא מלווה את המשלחת הגרוטסקית, עם הסוסים המדברים והחזן המזייף, במשימה בלתי אפשרית, כשהיא נרדפת על ידי דמותו החד פעמית של פיוטר נובאק, נכה המלחמה, מפקד המשטרה החשאית הרוסית. תיקון אחר חצות מתכתב עם מסורת הספרות העברית של המאה התשע-עשרה ומציג טפח מחיי העיירה היהודית, הנדמית לפעמים כקמה לתחיה מבין ציוריו של שאגאל. עם יותר מאשר קורטוב סוריאליזם ומבט אירוני, עם עומק פסיכולוגי ורוחב היסטורי מוביל המחבר את קוראיו להבין, להכיר וגם לבקר את הדינמיקה המיוחדת של החיים היהודים, את כוחן של הנורמות ואת צורתו של הכוח הממוסד והממושטר, הנוגעים גם בתהליכים ובמצבים המתרחשים כאן ועכשיו.

“המורה” / מיכל בן נפתלי

לאט, בשקט, בפשטות, ללא התלהבות או התלהמות, כדרכה של הגיבורה, שוטחת בן נפתלי את סיפור חייה הטרגי של המורה, גברת אלזה וייס. וייס היא מהגרת מהעולם הישן שהקימה בתל אביב בית צנוע ומקיימת אורח חיים סגפני. הספר נפתח בסוף הסיפור, לכאורה. מכאן נפרס עברה באופן מחושב ומצמית, עבר שהוא כאדים המרעילים את הוויית חייה והופכים אותם להישרדות-גרידא, בבדידות נוראה. לכאורה, כיוון שסוף הסיפור של המורה הוא למעשה ראשית סיפורה של המספרת, המתבוננת ממרחק שלושים שנה במורתה הבלתי-ניתנת-לאהבה ומפענחת את לוז קיומה. באזמל מושחז היטב, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ובקפדנות שלא הייתה מביישת אתהמורה, מנתחת בן נפתלי וחושפת את סוד קיומה. ביד בטוחה היא הופכת את סיפורה העצוב להרפתקה מרטיטה הדומה לגילוי יבשת חדשה. בן נפתלי מטפלת ביראת כבוד בגיבורתה, ניצולה נטולת גבורה. אלזה וייס תיעבה ביטויים חזקים ומילים סוערות, והגזמה מכל סוג; כך גם המספרת. בן נפתלי נוגעת בספרה באחד הפצעים המדממים של החברה הישראלית מבלי להלום בראש הקוראים בפטיש הקורבנות והאשמה. השואה עדיין אתנו, כרקעה של הטרגדיה וכגורם מניע, אך לא כמהות הסיפור.

 

“אישה בשמלה ירוקה” / מיה לוי-ירון

הרומן “אישה בשמלה ירוקה” הוא רומן אוטוביוגראפי על חיים בצילה של אם שהייתה פעם משוררת ואב יליד גרמניה, פלמחניק לשעבר. אמה של לוי-ירון, הייתה המשוררת חיה ורד, ששיריה זכו לשבחים רבים בשנות החמישים. ורד לא הצליחה לחזור על הצלחתה הראשונה וחלומה לחזור למרכז הבמה הספרותית לא התגשם. דמותה של האם המתוסכלת ומערכת היחסים עמה עומדים במרכז הספר הזה. לא במקרה נפתח הספר באם המחפשת את שיריה האבודים ובמספרת המדמה בנפשה איך היא יורה באמה. בו בזמן מוארים יחסי האם והאב, ויחסיה של המספרת עם אביה.

הרומן הוא, מצד אחד, סיפור חניכה אישי מאוד. מצד אחר הוא גם סיפור על ישראל ועל מלחמותיה, על החיים בקיבוץ ובעיר, על ישראלים וגרמנים ועוד.

הספר כתוב במקוריות רבה, באבחנות פסיכולוגיות מדוייקות, ובלשון מלאת המצאות. הקצב התזזיתי של הרומן, הקפיצות המהירות בין הווה לעבר ובין זירות ההתרחשות השונות, הולם להפליא את אופיין של הדמויות ואופי הקשרים שביניהן. החיים בצילה של משוררת מתוסכלת הפכו בידיה של מיה לוי-ירון לרומן מרתק.

“לפעמים הבית הוא רוצח” / שמעון צימר

חורבנה של המשפחה אצל שמעון צימר הוא סיפור קריסתה של בורגנות אשכנזית ותיקה – זו הרואה עצמה כישראלית, פתוחה ונאורה, הקשובה ומקבלת את ה”אחר” – אל תוך עצמה. באומץ רב בונה צימר גיבור מזדקן מעורר סלידה, שרפיסות גופו היא הגילום הפיזי של עול המיותרות עמו הוא נאלץ להתמודד: מיותר בעיני אשתו, בעיני בתו, בעיני המכללה בה לימד ובעיני חבריו. צימר מאיר באור בוהק ואכזרי את אורי, הגבר הסטרייט הלבן והנאור שאטום לחלוטין לסביבתו, גם כשמדובר בנעמה, אשתו. עסוק באופן אובססיבי בדחפיו המיניים, הוא משתוקק אליה אך לא רואה אותה, ממש כשם שפתיחותו הליברלית מסמאת את עיניו מראות את השוביניזם שלו. כפייתי כלפי נשים, מפחד מהערבי, סולד מהמזרחי, ונגעל מנטיותיה המיניות של בתו, הוא אובד בתוך ביתו. משפקח את עיניו הצטללה התמונה והוא מבין: “לפעמים הבית הוא רוצח“. אז מנסה הגיבור לחלץ מבוידעם הישראליות שאריות של זהות אתנית-אשכנזית, להתנחם בחיקה ולהרוות את צימאונו, שהרי “לפני מוצרט ובאך, לפני מאהלר וסטרווינסקי, היו געבירטיג ואיציק מאנגר”.

“ספר הגברים” / ננו שבתאי

ספרה של ננו שבתאי מגולל בפני הקוראים מעין סיפור חניכה שבמרכזו עומדת דמותה של אינטלקטואלית צעירה היוצאת לחפש את מי משאהבה נפשה, אך מסע החניכה שעל האישה הצעירה לעבור כדי לעמוד על טיבו של הארוס מתגלה במהרה כמסע גרוטסקי. על אף השבריריות והפגיעות של המספרת, היא מצליחה להישיר מבט לא רק כלפי סדרה של גברים הפוקדים את חייה זה אחר זה, אלא קודם כל כלפי עצמה ולכתוב על מסעה בשפה תוססת מלאת הומור ואירוניה דקה. שיח האהבה שננו שבתאי יוצרת הוא מעשה יד משוררת. במלאכת השיר של שפת הפרוזה שלה נשמעים קולות רבים שעוברים בפריזמה של תודעתה ומתנגשים זה בזה.

זוהי יצירה יוצאת דופן, חד פעמית ונועזת שמצליחה לחרוג מגבולות השיח המקובלים של היחסים בין גברים לנשים, וגם מהגבולות המקובלים של היחסים בין פרוזה לשירה.  במובנים רבים עוסקת היצירה הזאת בגבולות, באיזורי הדמדומים של הגוף ושל הנפש, בקושי לשרטט גבול פנימי וגבול חיצוני, באדם שנמצא פרוץ לכל רוח והרפתקה, באישה שבסופו של דבר לומדת לבנות לעצמה בית בתוך עצמה.

 

מענק מפעל הפיס לכל אחד מזוכי ה”רשימה הקצרה” – 40 אלף ₪.

ב-22.1.17 יבחר חבר השופטים, מתוך ה”רשימה הקצרה”, את הזוכה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס.

הזוכה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס יקבל פרס כספי בסך 150 אלף ₪ וספרו יתורגם לערבית ולשפה זרה נוספת על פי בחירתו.

בנוסף, ירכוש מפעל הפיס מהדורה בת 500 ספרים מספרי ה”רשימה הקצרה” ומהספר הזוכה בקטגורית הביכורים ויעניק אותם לספריות ציבוריות ברחבי הארץ.

הזוכה בפרס ספר הביכורים של פרס ספיר  ייחשף ב- 27.12.16. 

טקס הענקת פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס יתקיים ביום ראשון, 22 בינואר, ברדינג 3 בנמל תל-אביב בשעה 19:00.