יש כל כך הרבה, ישנים כחדשים: הראשון שבהם הוא “העבד” מאת בשביס זינגר – סיפור אהבה אסורה וכנגד כל הסיכויים, על רקע הקונפליקט הנצחי ודרך הייסורים של הגיבור כנגד צוויי חברה ומוסרנות דתית ומול צווי הלב והגורל. אחריו – “האמן ומרגריטה” (מיכאיל בולגקוב) הממזג כבמטה קסם מיני מינים של רבדים, לכדי סאטירה חריפה שיכולה להיות מאוד אוניברסלית בעיקר מן ההיבט של חופש היצירה והמאבק במי שמנסה להשתיק את האמן היוצר. “לוליטה” (ולדימיר נבוקוב), המביא לשיא את אמנות הכתיבה מבחינתי אף שהוא פרוורטי. “האדם המשוכפל” (ז”וז’ה סאראמאגו) דרמה מופלאה על זהותו של הפרט. אני אוהבת גם סאגות משפחתיות וסיפורים היסטוריים/אפיים כמו “מאה חורפים” של מיכל שלו, “מאה שנים של בדידות” של גבריאל מארקס. בנעורי קראתי בשקיקה את “4 אחיות” ו”נשים קטנות” של לואיזה מיי אלקוט שהזכירו לי במעט את עברי המשפחתי. ובעקבות חיבתי הרבה אל כל אלה וההשראה שהעניקו לי, כמה מהם מוזכרים גם ברומן הביכורים שלי – “כריות אוויר”.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
מילדותי המוקדמת אין לי על מה להצהיר משום שהזיכרון שלי עד גיל 6 הוא די עמום ואיני מצליחה לשחזר אותו. הפיצוי היה משהתוודעתי לעולם הזה דרך הספרים שהקראתי לילדיי: “מיץ פטל” של חיה שנהב; “שמוליק קיפוד” (ט. כרמי ורעייתו דאז שושנה היימן); “הלו הלו אבא” של חנה הורן; “חמישה בלונים”, “תירס חם” ו”הבית של יעל” מאת מרים רות; “אבא עושה בושות” של מאיר שלו; “סיר הסירים” ו”ספר הפילפילים” של אלונה פרנקל; “פו הדב” של א.א. מילן ועד “שר הטבעות” ו”ההוביט” של טולקין, ובעשור האחרון גם חלק מסדרת “הארי פוטר”. רק בגיל 8 התחלתי לגמוע ספרים באופן עצמאי: סדרות כמו “החמישיה” ו”השביעיה הסודית” של אניד בלייטון, “קופיקו” (תמר בורנשטיין לזר), “חסמב”ה” (יגאל מוסינזון) וכמובן, “בילבי” (אסטריד לינדגרן) שמוזכרת גם כן ב”כריות אוויר” שלי כמקור השראה. וכן “העץ הנדיב” (ש. סילברסטיין) וכל האגדות המיועדות למבוגרים לרבות “אליס בארץ הפלאות” של לואיס קרול, “מר אל כאן אנה” של סידני ג’ורג’ הופקינס שהיה עבורי ספר מכונן בנעורי משום שהוא מעלה באומץ שאלות בנוגע למהות הקיום שלנו – שאלות שהעסיקו אותי תמיד ונסחפתי לעסוק בהן מחדש מנקודת מבטה של ילדה בת 5 שנספתה בגיל צעיר מאוד בתאונה.
3) מה הספר האחרון שקראת?
בדרך כלל אני קוראת כמה ספרים במקביל. האחרונים שבהם היו: “לבד בברלין” כולל הפרק הגנוז שלו, מאת האנס פאלאדה, שמצליח להעביר את האומץ לסרב ולהתמרד כנגד הרייך השלישי באמצעות הזוג הכאוב והסולידי ובדרך ספרותית נוגעת ללב; “תגידו לזאבים שחזרתי הביתה” של קרול רבקה בראנט, ספר המסופר בקולה של נערה בת 14 שקרובה יותר מכולם אל הדוד שלה – ומגלה אט אט שהיא מאוהבת בו, לאחר שנפטר ממחלת האיידס בשנות השמונים המאוחרות – שיאה של המגיפה. ובמקביל, גם את “שניים דובים” של מאיר שלו ואת “חדר” של אמה דונהיו.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
בעיקר ספרי הגילטי פלז’ר שהולכים ומתרבים, ונחטפים כמו לחמניות טריות וחמות, והבולט שבהם הוא “50 גוונים של אפור” שרמת הכתיבה שלו זעזעה אותי גם אם זה אכן המישלב הלשוני של הגיבורה הראשית. בדומה גם “לאכול, להתפלל, לאהוב” של אליזבט גילברט, שאין כמעט אישה שלא קראה אותו. גם ספרי הדרכה למיניהם שהפכו לרבי מכר דוגמת “הנזיר שמכר את הפרארי”. ומנגד, אם נחדד את השאלה, יש ספרים שנחשבים ספרי מופת שלא ממש הצלחתי להתחבר אליהם אף שקראתי את כולם עד תום, למשל, “האיש בלא תכונות” של רוברט מוסיל, “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ו”וירג’יל וביאטריס” של יאן מרטל שבודדים צלחו אותם – ולמרות שצלחתי אותם גם אני והם היוו עבורי אתגר גדול – לא ממש נסחפתי.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
אני לא זוכרת ספרים כאלה משום שלרוב אני בוחרת בספרים שזוכים להערכה הן מצד הקוראים שאני סומכת עליהם והן מצד המבקרים. היחיד שאני זוכרת ואולי מתאים לשאלה זו הוא “עיר הגנבים” של דיוויד בניוף המספר על חייו של סבו בלנינגרד הנצורה ב- 1942, עם גלריה של דמויות פנטסטיות המשתתפות בגיהינום קרקסי.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אתחיל דווקא במי שנודעו יותר כמשוררים, דליה רביקוביץ שהכי מדברת אלי ויהודה עמיחי שעבדתי באחרונה על הביוגרפיה שלו בתרגום לעברית וטולטלתי ממנו כמו נערה שמצויה במצב של בלבול כרוני נוכח נושאים של זהות ושייכות. מבין הסופרים, האב הקדמון של עולמי הספרותי הוא בשביס זינגר – המופלא בעיני, מאיר שלו – על כל ספריו, ועמוס עוז בעיקר ב”סיפור על אהבה וחושך” – ככלל, אני מתפעלת מכך שגברים כותבים מתוך דמותה של אישה, כמו גם דיויד גרוסמן ב”אשה בורחת מבשורה”. מרגרט אטווד על ספריה ההומאניים שהציר המרכזי שלהם מייחס חשיבות רבה לנושאי מיגדר ופמיניזם, והקלאסיקות של ג’יין אוסטן שבזכותם גם תרגלתי קריאה באנגלית משרכשתי את סדרת ספריה מהמוזיאון שהיה בעבר ביתה הפרטי בעיר בת’ שבאנגליה. וכמובן – וירג’יניה וולף בספרה החשוב “חדר משלך”.
אני גם נהנית מהסופרים הלאטינים, פורטוגזים, דרום אמריקאים כמו סאראמגו וגרסיה מארקס – משהו בקצב ובאופן כתיבתם, בדימויים ובהתנסחויות הסמי תמימות שלהם שובה את לבי. את ג’ון ויליאמס ב”סטונר” שלו – ספר פשוט ומלא חמלה ויחד עם זאת אמין ועמוק; ג’ונתן פראנזן ב”התיקונים”; אלזה מורנטה ב”אלה תולדות” – שהוא עתיר הומור וחמלה, דימויים מרתקים וילד מכמיר לב שחייו מתקצרים בתקופת מלה”ע השניה, וקורא תיגר על ההיסטוריה של המין האנושי; פטר הוג הדני ב”חוש השלג של העלמה סמילה” שלו, והדמות המרתקת שיצר בתעלומה אפלה ומותחת, ואת קורמאק מקארתי על שום הדיסטופיה היחידה שאהבתי עד כה בספרו “הדרך”.
7) ספר שנתן לך השראה?
“אשה בת שלושים” של בלזק, אותו קראתי בדיוק כשהגעתי לגיל שלושים שלי וזו גם השנה בה נישאתי, לצד “הגשרים של מחוז מדיסון” של רוברט ג’יימס וולר – שנתן לי השראה דווקא לדמותו של הגבר הזר ב”כריות אוויר”; “האפיפיורית יוהאנה” של דונה וולפולק קרוס – סיפור פמיניסטי מסעיר המתרחש על רקע חשכת ימי הביניים; “הבושם” של פטריק זיסקינד – שמפעים אותי ביכולת לתאר ריחות באינספור דרכים ולשזור אותם אל תוך עלילה דרמטית גורפת. ספריה של צרויה שלו על יחסים ב”בעל ואשה” וב”חיי אהבה”. גם הספר “מיטה” (וייטהאוס דיוויד), על חריגות ומשפחה מתפוררת – נושאים שסיקרנו אותי מאז ומעולם. “הנאצי והספר” (אדגר הילזנראט) – בשל הכישרון לבנות דמות שאנו אמורים לשנוא ובד בבד להצליח לגרום לקוראים לפתח דוק של אמפתיה כלפיה. ספריו של מרקוס זוסאק האוסטרלי שהפתיע ב”גנבת הספרים” ושהיטיב להעביר עלילה על ילדה שאוהבת ספרים בגרמניה הנאצית של 39′, והעולם האחר לחלוטין שלו המשמש בספרו “השליח”. “חיי פיי” של יאן מרטל לעומת אכזבתי, כאמור, מ”וירג’יל וביאטריס” שלו.
8) ספר עיון מומלץ?
עיקר ספרי העיון שקראתי הם מתחום המחקר האקדמי על עולם התיאטרון ובמסגרת עבודת התזה שלי על הקברט הסאטירי, כמו הספר של מרטין אסלין: The theatre of the Absurd, או הספר של ג’והן ווילט: BRECHT ON THEATRE. לצד “ליצן החצר והשליט” של ד”ר דוד אלכסנדר – שהנחה אותי בכתיבת התזה, ו”מיתולוגיה” של עדית המילטון – הטעימות הראשונות שלי מהמיתוסים הקלאסיים. בנוסף, גם הרבה קטלוגים של תערוכות מתחום האמנות העכשווית, שהם ניתוח מעמיק ומקיף של הקונספט המוביל בתערוכה וכוללים מאמרים, תזות ומסות של אוצרים מבריקים. אך ספר העיון הרלוונטי תמיד לדאבוני, הוא “מצעד האיוולת” של ברברה טוכמן.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
באירוניה גמורה, דווקא ספרים שהם רומנים היסטוריים ודרמות מרגשות, שגורמים לי להזיל דמעה, משום שגם אם אני רציונלית בחיי הבוגרים, ביסודי אני רומנטיקנית ותמימה למדי ומבחינתי אני חשה מידת מה של אשמה שנותרתי כזאת. אפילו “האי של סופיה”, ו”חוטים מקשרים” של היסלופ שכתובים יפהפה, ו”פרש הברונזה” (פאולינה סיימונס) וממשיכיו, וספרים כמו “הקתדרלה ליד הים” (אילדפונסו פלקונס), ספריו של ההודי-קנדי רוהינטון מיסטרי “איזון עדין” ו”ענייני משפחה”, גם הם כתובים נהדר, לעומק וברגישות רבה, עדיין נחשדים בעיני כסוג של מניפולציה רגשית. ולצערי מבין הספרות האירוטית הפושה בתרבות של ימינו, שהייתי שמחה לו יכולתי לברוח אליה כפי שמצליחות נשים אחרות; מבין היבול הפורה, היחיד שקראתי הוא “50 גוונים של אפור” – אותו קנתה לי חברה נאיבית אף יותר ממני ליום ההולדת ה- 50 שלי, רק בגלל שם הכותר 🙂
***
גליה נאומין ימיני, מוסמכת הפקולטה לאמנויות מטעם אוניברסיטת תל-אביב ובוגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עוסקת בייעוץ תקשורתי לתחום האמנות והתרבות. בימים אלה רואה ספר הביכורים שלה – “כריות אוויר” (הוצאת גוונים).
עוד על הספר:
לתלמה שדות, ילדת פרחים בעברה, וכיום אישה שאפתנית ואם לשתי בנות, חיים נינוחים ומאירי פנים, אך צל גדול מרחף מעליה; צירוף גורלי של מאורעות שהחל ביום בו פתחה את הדלת בפני אדם זר, ושיאם במחלת הלוקמיה של בתה, מנתץ את בועת הזכוכית המושלמת שלה לרסיסים. בניסיון להתמודד עם הסערה הפוקדת אותה, בוחנת תלמה מחדש כל היבט בחייה, ומגלה תחושות ותשוקות המסמנות לה בבירור כי היא מאוהבת בגבר אחר.
זהו סיפור דרמה מרתק הכתוב בהומור ובכאב, ומעלה באומץ שאלות כגון:
מה הם גבולות היכולת שלנו כאשר שיגרת חיינו מופרת בידי צווי גורל;
האם אנו באמת מכירים את עצמנו בטרם עמדנו בפניהם?
האם הבחירות שלנו לבעוט במוסכמות הן החלטה מודעת או תולדה של צירופי מקרים?
כיצד הייתה כל אישה אחרת נוהגת במקומה של תלמה;
ואולי בכלל הסקרנות היא דרך מוסרית יותר לחטוא?
תלמה שדות נתפסה לא מוכנה. חיבתה העמוקה לקווים ברורים של מותר ואסור, יחד עם נטייתה הטבעית לבעוט במוסכמות שאינן לרוחה, נדחקו לפינה מאז נישואיה למיקי. יש לה כמעט כל מה שאישה כמותה עשויה לחלום עליו – בעל שרמנטי, קריירה מרתקת, חברות נפש, שתי ילדות מקסימות ובית בפרברים. אך צירוף גורלי של מאורעות שתחילתם ביום בו פתחה את הדלת בפני אדם זר, ושיאם במחלת הלוקמיה של בתה, מנתץ את בועת הזכוכית המושלמת שלה לרסיסים. בניסיון להתמודד עם הסערה הפוקדת אותה, בוחנת תלמה שתי וערב כל היבט בחייה, ומגלה תחושות ותשוקות שלא האמינה שעדיין מפעמות בה – המסמנות לה בבירור כי היא מאוהבת באחר.
בכישרון רב, ולאורך עלילה קצבית ומותחת, מציגה בפנינו גילה נאומן ימיני דמות נשית מורכבת, שאי אפשר שלא להתאהב בה. דרך דמותה של תלמה, המרדנית והמהוגנת כאחד, היא נוגעת בשלל נושאים אנושיים – דימוי עצמי, קריירה, חברות, דייטינג, סקס, רגעים בחיי הנישואים, הורות וקשרי משפחה, המהדהדים בעוצמה ומתמזגים זה בזה לכדי עלילה הנעה על חבל דק הנמתח בין הומור וכאב, תקווה וייאוש, אינטימיות וריחוק.
בהשראת תרבות הפופ השזורה בספר, המחברת בונה, מפרקת ומלחימה מחדש את קלישאות החיים על צווי גורל וחברה, וזאת בלשון ישירה ומקורית, וגם כאשר היא מובילה את הדמויות בדרך רצופה בלבול ותסכול היא מעניקה להן ממד אנושי, מציאותי ומסקרן.
בחלקו האחרון של הסיפור מגיע לשיאו תהליך של שינוי או סגירת מעגל משמעותית, בין קצוות רופפים בחייה של תלמה שבעקבותיו היא נבראת מחדש.
השאירו תגובה