אורה כותבת על “בשבח הצללים” מאת ג’ונאיצ’ירו טניזקי (אסיה, תרגם מיפנית והוסיף אחרית דבר דורון ב. כהן)
מכירים את חדרי השירותים האלה, בדרך כלל של בתי קפה או מסעדות, שבהם מכסה האסלה שחור, אריחי הרצפה שחורים, לפעמים גם הקירות מחופים שחור, והם מוארים באורה הדלוח של נורת 15 ואט, או אפילו באור נר? חשבתם למה?
ובכן, בכל פעם שאני פוקדת חדר שירותים כזה, אני נזכרת בפסקה מתוך “בשבח הצללים”:
“…מוטב שלא להפנות עד כדי כך את תשומת ליבנו אל המקום שאליו הולך מה שיוצא מגופנו… חשיפת המקום ההוא לאור היא גסה, והניקיון של החלק הנראה רק מעלה ביתר חריפות את זה שאיננו נראה. אכן, מקום כזה ראוי שיהיה אפוף באפלולית, ואת האבחנה בין ניקיון וחוסר ניקיון מוטב להשאיר מעורפלת.”
אני לא בטוחה שכל מעצבי–שירותי-המסעדות אכן קראו את “בשבח הצללים”, אבל יש לשער שהם הבינו שפשוט יותר להשאיר את המקום באפלוליותו מאשר לנקות אותו. ראו הוזהרתם.
בתחילת המסה “בשבח הצללים” יש תיאור מפורט של בית השימוש היפני המסורתי, ובניגוד גמור למה שעשוי להשתמע מהפסקה הקודמת, חדר זה היה נקי ללא רבב, ובעל מעלות נוספות:
“כשאני מזדמן למקדש… ומכוונים אותי אל בית השימוש המסורתי, האפלולי, שהוא תמיד גם נקי ומצוחצח, אני שב ומעריך את מעלותיה של הארכיטקטורה היפנית בטהרתה. כבודו של חדר המגורים במקומו מונח, אבל בית השימוש היפני הוא הוא המקום שבו אפשר לזכות במנוחה רוחנית של ממש. בית השימוש המסורתי נפרד תמיד מהמבנה העיקרי, ממוקם בסופו של מסדרון ובצילה של חורשה ממנה נושבים ניחוחות עלים רעננים ואזוב, וכשאתה משתופף בין קווי האור העמומים, שוקע בהרהורים בתוך הזוהר הרך המשתקף דרך השוג’י, או מתבונן החוצה במראות הגן, תחושתך בשעה זו אינה ניתנת לשיעור.”
טניזקי ממשיך להתפייט על בית השימוש היפני המסורתי עוד עמוד שלם (!) קובע שמשוררי ההייקו קיבלו בו נושאים לכתיבתם ומסכם במילים אלו:
“אפשר לומר, אם כן, שבמסגרת הארכיטקטורה היפנית, בית השימוש השיג את שיא הטעם הטוב. אבותינו, שידעו להפוך כל דבר לשירה, הפכו דווקא את אותו חלק של הבית שאמור להיות הפחות נקי מכל למקום בעל ערך, כזה שקשור ביפי הטבע ואפוף בתסמיכים נוסטלגיים.”
הדיון המפורט בבית השימוש היפני המסורתי בא כדי להדגים את הקונפליקט שבין המודרני למסורתי ובין המזרחי (היפני) למערבי בתרבות יפן המודרנית.
טניזקי (1886-1965) פרסם את המסה “בשבח הצללים” בשנת 1933, קצת יותר מחצי מאה אחרי שספינות אמריקאיות מגיעות אל חופי יפן, ויפן נפתחת אל המערב. במסה הזו, הכתובה בפשטות ובאופן אסוציאטיבי, הוא דן באסתטיקה היפנית המסורתית, ועל כך שחידושי המערב, (מאווררים ונורות חשמל למשל) הם מצד אחד כה נחוצים ומפתה לאמץ אותם, ומצד שני קשה לשלבם באופן הרמוני בבית היפני המסורתי.
הוא מביא דוגמאות רבות ל”תרבות הצללים” היפנית- בארכיטקטורה, בלבוש, בתיאטרון ועוד, וקובע (בטעות! דורון ב. כהן, באחרית הדבר, עומד על כך) ש”הנטייה הזאת לבקש יופי בחשיכה חזקה כל כך רק בקרב בני המזרח”.
הספרון היפה הזה הוא חלון אל האסתטיקה היפנית המסורתית, אל הארכיטקטורה שלה כמו גם אל הפילוסופיה שלה.
מיכאל כותב (ומגלה ספויילרים!) על “המכשפות” מאת רואלד דאל (זמורה ביתן, מאנגלית: טלי נתיב-עירוני, איורים: קוונטין בלייק)
במבוא לספר “פצפונת ואנטון” כותב אריך קסטנר: “הסיפור שאני רוצה לספר לכם הפעם הוא סיפור מוזר. ראשית הוא מוזר כי הוא מוזר, ושנית הוא באמת קרה”.
אני נתלה באילנות גבוהים (גבוהים? נפילים!) ואומר כך: הספר הזה, “המכשפות”, הוא ספר נהדר. ראשית הוא נהדר כי הוא נהדר, ושנית כי דאל מציג בו לילדים אמיתות שלא כל סופר ילדים מעז להציג לקוראיו.
הנכד וסבתו עוברים מנורבגיה לאנגליה לאחר שהוריו נהרגים בתאונת דרכים. תיאור הקשר ביניהם הוא אחד היפים בספרות הילדים, בעיניי, כי סבתו של הנכד מספרת לו הכל, גם דברים “לא מתאימים” או ש”אינם לגילו”.
וכנות כזו, כידוע, היא מצרך נדיר בספרות ילדים.
למשל, היא מלמדת את הנכד איך לזהות מכשפה אמיתית:
1. מכשפה היא תמיד אישה.
2. מכשפות תמיד לובשות כפפות, כדי להסתיר את הטפרים שיש להן במקום ציפורניים.
3. מכשפות הן תמיד קירחות, ולכן חובשות פיאות.
4. למכשפות יש נחיריים גדולים במיוחד, כדי שתוכלנה להריח ילדים – שריחם עבור המכשפות הוא ריח של גללי כלבים. אגב, ככל שהילד נקי יותר, כך הריח שלו חזק יותר, ולכן לא מומלץ להתרחץ יותר מדי, “פעם בחודש זה די והותר בשביל ילד חכם.”
5. צבע האישון של המכשפות משתנה כל הזמן.
6. למכשפות אין כלל אצבעות ברגליים, ולכן הן נועלות נעליים רחבות ומרובעות.
7. למכשפות יש רוק כחול.
לאחר שסבתו של הנכד חולה בדלקת ריאות, הרופא ממליץ לה ולנכד לבלות את הקיץ במלון על שפת הים, ושם מתברר לשניים שכנס “האגודה המלכותית למניעת התאכזרות לילדים” הוא למעשה אסיפה של כל מכשפות אנגליה, ושל המכשפה הראשית העולמית, לא פחות (דמות נפלאה, שמשתווה ברשעותה רק לעלמה טרופדרוס ב”מטילדה” של דאל). התוכנית המרושעת שלה היא להפוך את כל ילדי אנגליה לעכברים, אבל הנכד וסבתו מצליחים לסכל את המזימה, לא לפני שהנכד בעצמו הופך לעכבר…
שימו לב: בסוף הספר הנכד לא הופך בחזרה לילד. הוא נשאר עכבר, וסבתו מגלה לו שעכברים לא חיים זמן רב.
“‘יופי!’ קראתי. ‘נהדר! זו הבשורה הכי משמחת ששמעתי בכל ימי חיי!’
‘מדוע אתה אומר זאת?’ שאלה, מופתעת.
‘מפני שלעולם לא ארצה לחיות אחרייך,’ אמרתי.”
מוות של הורים, מחלה ומוות אפשרי של הסבתא, ומותו-שלו, המוקדם מן הצפוי, ואת הכל הנכד מקבל בשלוות נפש, אפילו בשמחה. איזה אומץ היה לדאל כשכתב את הספר הזה. ואיזו הערכה לקוראים הצעירים. יש לשער שמותה בגיל שבע של בתו אוליביה, כעשרים שנה לפני כתיבת “המכשפות”. השפיע על האופן שבו דאל חשב על הנושא.
אבל הספר הזה הוא בעיקר חגיגה תוססת ורועשת של המאבק במכשפה הראשית העולמית, שהיא מצחיקה כשם שהיא מרושעת, ולמרות שהספר מפחיד באמת, רוב הילדים אוהבים לקרוא או לשמוע אותו, ובצדק.
אגב, מי שנולדו בשנים הנכונות זוכרים את הסרט בכיכובה של אנג’ליקה יוסטון, שחוגגת בתפקיד המכשפה הראשית העולמית. כמה אהבתי אותו כשהייתי ילד (וגם עכשיו). רק מאוחר יותר גיליתי שהוא לא נחשב לסרט כל כך מוצלח, ושבגלל שסוף הסרט שונה מסוף הספר, רואלד דאל עצמו ממש שנא אותו!
החליטו בעצמכם. הנה הרגע שבו המכשפה הראשית העולמית חושפת את פרצופה האמיתי:
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… […]