כשסיימתי את השירות הצבאי, לפני יותר מעשר שנים, עבדתי במשך שנה בצומת ספרים. לאורך השנה הזו נתקלתי במספר כותרים שנקנו שוב ושוב, כמעט בכל יום, וכבר לא הייתי מסוגל להסתכל עליהם או לומר את שמם. אבל היה ספר אחד שבלט בהצלחתו מעל כולם – “צלה של הרוח” מאת קרלול רואיס סאפון. ההצלחה שלו פיתחה אצלי תגובת נגד קשה במיוחד (כי הייתי צעיר ומתנשא) והתחלתי לתעב אותו בלי שקראתי מילה ממנו. היה לי ברור שהוא רב-מכר גרוע שנמכר בזכות המבצעים האגרסיביים ושמי שאוהב אותו לא מבין בספרות; הוא היה נדוש בעיני כמו קרוקס, הספדים בפייסבוק או הביטוי “זו טקטיקה, לא אסטרטגיה” (אמנם היו ספרים שזכו ליחס דומה ממני כמו האי של סופיה או שומרת אחותי, אבל צלה של הרוח היה ללא ספק הסמל לכל אותם רבי מכר פופולריים). ובכל זאת, להבדיל מרבי המכר האחרים, ההתבוננות היומיומית בעטיפה שלו וקריאת גב הספר מפעם לפעם עוררו מעט ספקות בהתנשאות המובנית שלי; אולי בכל זאת יש בו משהו? עלילה אפופת מסתורין שמתרחשת בברצלונה ועוקבת אחרי ספר נשכח – נשמע כמו משהו שיש סיכוי שאני אוהב. היו אפילו כמה פעמים שחשבתי לצרף אותו לשלושה ספרים אחרים במבצעי 4 במאה, אבל תמיד ברגע האחרון העדפתי ספר אחר.
לכן כשהחלטתי לפני כמה חודשים להתחיל בפרוייקט קריאת רבי-מכר לצרכים מקצועיים, היה לי ברור שאני חייב קודם כל לקרוא את “צלה של הרוח”. רק שלא היה לי אותו בבית ולכן נאלצתי לקנות לי עותק, וכך נבקעה חומת ההתנשאות האחרונה, שהרי הלכתי וקניתי אותו מיוזמתי ולא אוכל להגיד שרק הצצתי בו במקרה כי גיסתי קיבלה אותו מדודה שלה.
לפני כמה שבועות התחלתי סופסוף לקרוא בו. בהתחלה יצר ההתנגדות עדיין היה חזק: לא אהבתי במיוחד את העמוד הראשון בספר וחשבתי שהוא הוכחה לכל הדעות הקדומות שלי; היו שם כמה משפטים שנראו לי קיטשיים (“וכששאלתי את אבא אם השמים בוכים, הוא לא היה מסוגל לענות לי” – משפט שמתייחס לגשם שירד אחרי שאמו של הגיבור מתה) והכתיבה נראתה לי בעייתית. הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני לא קורא כדי ליהנות, אלא כדי להכיר רבי-מכר, והמשכתי הלאה.
אבל אחרי עמוד או שניים דעתי החלה להתרכך ולהשתנות. דניאל, הגיבור, מוצא בחנות שמשמשת מעין בית קברות לספרים נשכחים את “צלה של הרוח” – ספר בלתי מוכר של סופר בלתי מוכר בשם חוליאן קראך. מעבר לקווי העלילה שמסתעפים מרגע הקריאה של דניאל בספר של קאראך, בשלב הזה כבר התחלתי להתחבר לאווירה כולה ונעשה לי נוח ונעים. בעמוד 57 כבר כתבתי לי הערה: “זה פחות גרוע ממה שחשבתי”.
אם ההתרשמות שלי נכונה, הרי שכמעט כל אחד מכם מחזיק עותק של הספר בבית (לפחות סטטיסטית זה אמור להיות ככה), ועל כן נראה שאין טעם להתעכב על תיאור העלילה. אוכל להגיד שהעלילה מעניינת ומושכת בסך הכל, אם כי נופלת לא פעם למלכודת של דרמטיות האופיינית לאופרות סבון. בכלל, נדמה לפעמים שיש משהו מאוד מיושן בספר הזה, שאולי נסלח לספרים מהמאה ה-19 (כמו ספריו של ויקטור הוגו), אבל קצת פחות נסלח לספרים שנכתבו במאה ה-21.
בסופו של דבר, זה הספר הראשון בפרוייקט רבי-המכר שלי שאני מבין את הצלחתו. יש בו שילוב מצוין בין אווירה ספרותית, כתיבה קולחת, דרמה, מתח וגורל ידוע מראש. זה לא ספר מביש או חלול, כפי שלפעמים קורה עם ספרים שהופכים לרבי המכר; יש בו עומק, הוא מעורר מחשבה ויש בו לפעמים תחושה של ספרות אמיתית. עם עריכה משמעותית רצינית וקשוחה (הספר ארוך מדי וגם היה צריך להגמר הרבה לפני הסוף הקיים כרגע) ייתכן והיה הופך לספר משמעותי יותר וזוכה גם לאהדת הביקורות. יש בו אמנם יומרנות מסוימת וכמות קיטש שעולה על גדותיה לעתים, אבל אם תגיעו לקרוא אותו בגישה הנכונה ותסירו את כל המגננות הרגילות, אני סבור שלרבים מכם צפויה הנאה מהקריאה. זה אולי לא ספר גדול או מושלם, אבל “צלה של הרוח” הוא בהחלט ספר מהנה שכיף לקרוא, ואחרי ככלות הכל, הוא הרוויח ביושר את מקומו בראש רשימת רבי המכר השבועית לאורך שנת 2006.
______________________
צלה של הרוח, קרלוס רואיס סאפון. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 461 עמ’.
אהבתי , למרות שנראה לי שהסוף קצת מאבד את עצמו.
אהבתי את ההבחנה שלך “תחושה של ספרות אמיתית”. ואת הספר שנאתי נורא, אני כבר לא זוכרת מספיק טוב, משהו בעלילה (הגותית?…) היה בעיני מעוות ומקומם.
[…] 11) כמה מילים שכתבתי על רב-המכר "צלה של הרוח" מאת קרלוס… (עברית) […]
גם בעיני ספר ממש לא משהו. הדמויות פלקטיות, גם בתור ספר מתח הוא לא מוצלח במיוחד. מה שקומם אותי במיוחד, הוא מתיימר להיות ספר על ספרים וספרות אבל ההבטחה ממש לא מתקיימת, באותה מידה זה יכול היה להיות חיפוש אחרי אינסטלטור וברזים. אבל אולי זו אחת הסיבות להצלחה שלו, הוא מתחנף לקוראים שמגדירים את עצמם “אוהבי ספרים” או “אוהבי ספרות” אבל זו סתם פוזה בלי שום דבר אמיתי מאחוריה.