היי קטיה, אנחנו נפגשות כאן לכבוד צאתו לאור של הספר “מה ידעה מייזי” מאת הנרי ג’יימס בתרגום חדש שלך (הוצאת תמיר//סנדיק). בעבר טענת שאת לא נוהגת לתרגם קלאסיקות, מה גרם לך לתרגם בכל זאת את הקלאסיקה הזו? מה היו האתגרים ועד כמה שונה עבודת התרגום כשמדובר בספר קלאסי, לעומת ספרות עכשוית?
הסיבה לכך שאני לא נוהגת לתרגם קלאסיקות, היא שעד כה בקושי הציעו לי כאלה: יש שניים שיכולים להיכלל בקטגוריה הזאת בין הספרים שתרגמתי (“חלון פנורמי” של ריצ’רד ייטס ו”כל כללי הטקס” של אלן בנט), אבל זה נכון שעד מייזי לא חציתי את הגבול למאה התשע-עשרה. איכשהו התקבעתי בתודעה של הוצאות הספרים כמתרגמת “קלילה” ועכשווית יותר. אני מאוד מקווה ש”מייזי” תשנה את התפיסה הזאת.
האתגר ב”מייזי” היה מבחינתי כפול ומכופל – לא רק מפגש ראשון כמתרגמת עם אנגלית מתקופה מוקדמת יותר מזו שאני רגילה לעסוק בה, אלא גם מפגש ראשון עם הסגנון הייחודי והפתלתל במיוחד של ג’יימס. למזלי היה לי אילן גבוה להיתלות בו – עורכת התרגום רחל הלוי.
הספר תורגם בעבר לעברית ע”י טלה בר (הוצאת אור עם, 1986). את יכולה להצביע על הבדלים משמעותיים בין התרגום שלך לתרגום הקודם?
בתחילת הדרך הצצתי בתרגום של טלה בר במחשבה שהוא יעזור לי להתניע את התהליך, אבל מהר מאוד התברר לי שלא רק המקור “סובל” מארכאיות, אלא גם התרגום. אני חושבת שהדבר המרכזי שניסיתי לעשות בתרגום שלי היה להנגיש את הטקסט המורכב גם ככה לקורא העברי בן זמננו. במובן זה “התרחקתי” מהמקור יותר מטלה בר, אבל לעניות דעתי (ולשמחתי גם לעניות דעתו של המו”ל היקר שלי, שי סנדיק), זה מחיר שלא רק מותר אלא גם חיוני לשלם אותו, אם רוצים להתחיל בכלל להתעסק עם הנרי ג’יימס בימינו.
“מה ידעה מייזי” יצא לאור בשנת 1897, אז הוא נחשב לחדשני ועורר עניין ספרותי. עד כמה הוא רלוונטי גם היום והאם החדשנות שלו עוברת למאה ה-21?
כמובן שנושא הגירושים היה הרבה יותר סנסציוני בסוף המאה התשע-עשרה, אבל בעיני ייחודו של הספר והרלוונטיות שלו טמונים פחות בנושא הכללי ויותר בזווית הראייה – כלומר, הגירושים מבעד לעיניה של ילדת המריבה. עם כל השוני בין התקופות, הפסיכולוגיה של המין האנושי בכלל ושל הגיל הרך בפרט לא השתנתה מאז המאה התשע-עשרה, וכאז כן היום מרתק לחקור את נבכי הנפש של דמויות במצבי משבר, קל וחומר של ילדה תמימה לנוכח גירושי הוריה.
קראתי שהז’אנר האהוב עלייך הוא רומן פסיכולוגי. האם “מה ידעה מייזי” שייך לז’אנר זה? האם העבודה משתנה בעקבות העבודה על ספר מעניין יותר או אהוב על המתרגם?
כמו שעניתי בשאלה הקודמת – “מייזי” עונה באופן מלא על ההגדרה של רומן פסיכולוגי, ובמקרה שלי הוא אכן התיישב מצוין על ההעדפות הפרטיות שלי. וכמו בכל מקצוע – כשאוהבים את מה שעושים, נהנים יותר. אמנם, בספר הזה לקח לי זמן להתחמם – פיצוח השפה של ג’יימס נראה לי בהתחלה כמו טיפוס על האוורסט (שי יעיד כמה ציפורניים כרסמתי וכמה שערות שיבה צימחתי בגלל פיסקה אחת בימים הרחוקים ההם), אבל ברגע מסוים נפל האסימון והדברים התחילו לזרום. מאז כמובן זה היה עונג צרוף.
תוכלי לספר לנו קצת על הביוגרפיה שלך כמתרגמת? איך הגעת למקצוע הזה? וגם – יש ספרים שנהנית לתרגם במיוחד לאורך השנים?
כמו בהרבה תחומים בחיים שלי, אפשר לומר שנקלעתי לתרגום באופן מקרי לגמרי. תמיד היתה לי נטייה לשפה וספרות, וגם עשיתי תואר בספרות כללית בתל אביב. אחרי הצבא התחלתי לעבוד כמעמדת בהוצאת ספרים קטנה, “ספרי תל אביב” דאז (היום “מפה”), פשוט כי הבעלים, שהיה מכר של אמא שלי, חיפש עובדת. זה היה המפגש הראשון שלי עם תחום המול”ות ואני נשביתי בקסמו באופן טוטלי. שני העורכים הדגולים שעבדו שם, יהונתן נדב ומולי מלצר, לקחו אותי תחת חסותם ואפשרו לי להפוך למעין שולייה, ואחר כך לעורכת מן המניין. כשיהונתן נדב הקים את הוצאת “חרגול” הוא נתן לי צ’אנס ראשון בתרגום, והמתרגמת דנה אלעזר- הלוי, שעבדה אז ב”כנרת” נתקלה בספר ונתנה לי צ’אנס אצלם. מפה לשם הגעתי עד הלום, וגם היום לא ברור לי איך זה קרה בדיוק (:
ולסיום, כל מי שמתארח ב”קורא בספרים” נדרש להמליץ לנו על ספרים (אנחנו אוהבים המלצות ספרותיות). מהם הספרים האהובים עלייך והאם יש ספרים מעולים שלדעתך לא מוכרים מספיק ולא זכו להערכה המגיעה להם?
טוב, אז כשאמרתי שאני חובבת ספרים פסיכולוגיים התכוונתי בעצם לספרים קשים ומדכאים. בין האהובים עלי נמצאים “שירה” של עגנון, “חיי נישואים” של פוגל, “ברלין אלכסנדרפלאץ”, “ארבעים הימים של מוסא דאג”, “הר הקסמים”, כל מה שאלנה פרנטה הוציאה תחת ידיה, ועוד רבים וטובים.
הפנינים הנסתרות נמצאות דווקא בין ספרים שאני תרגמתי, ושמשום מה לא זכו לתהודה, למשל: “ראש העיר הטוב” של אנדרו ניקול, “הפוליגמיסט הבודד” של בריידי יודאל, “פטרופוליס” של אנה אוליניץ, “המצאת הכנפיים” של סו מונק קיד (כן, גם אני לא האמנתי), והגדול מכולם, תרתי משמע, שיצא ממש בימים אלה ב”מודן” – “עיר בלהבות” של גארת ריסק הולברג – יש לי חשש שמפאת גודלו וכובדו ועומקו הוא לא יתקבל באהדה אצל הקהל הרחב, אבל בעיני מדובר במשהו קרוב ליצירת מופת.
***
קטיה בנוביץ’, מתרגמת, עורכת ומוזיקאית (לשעבר). ב-15 השנים האחרונות תרגמה עשרות ספרים, ביניהם “על היופי” מאת זיידי סמית, “החוחית” מאת דונה טארט ו”ללכת בדרכך” מאת ג’וג’ו מויס. בימים אלה רואה אור בתרגומה הספר “מה ידעה מייזי” מאת הנרי ג’יימס (הוצאת תמיר//סנדיק).
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
“היא נחצתה לשניים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על-פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. היה זה צדק מוזר בעיני אלה שמצמצו עדיין באור העז שהפיץ בית הדין – אור אשר איש מן ההורים לא הוצג בו כמופת לנעורים ולתמימות.”
קלאסיקה פורצת דרך שעסקה בתהליך גירושים עוד במאה ה-19: תיאור השבר המשפחתי מנקודת מבטה של ילדה צעירה, הקרועה בין שני הוריה המסוכסכים. הספר, שיצא לאור בשנת 1897, עורר עניין ספרותי ונחשב להישג חדשני הן משום הנושא בו עסק והן משום נקודת המבט דרכה הובא הסיפור. הרומן נוגע בנושא הטעון והמורכב מבלי לייפות את המציאות ומצליח לתאר אותה באופן ביקורתי, אירוני ובוטה. טלטלות הגירושים ותככי הנפרדים מתוארים דרך עיניה של הילדה, אשר גדלה ומתפתחת בצל פרידתם, ומשמשת כלי במשחק שאת כלליו היא לא לגמרי מבינה. זווית הסתכלותה על המלחמה בין ההורים שמתחוללת סביבה מספקת חומר למחשבה גם לקורא בן המאה ה-21.
מיומנותו של ג’יימס בנבכי נפש האדם ומורכבותה מתגלה ברומן במלוא עצמתה ועל אף הריחוק התקופתי מהקורא בן זמננו, משמרת את כוחו ותורמת לרלוונטיות שלו. התרגום החדש והקולח של קטיה בנוביץ’ שיוצא לאור בשיתוף עם המפעל לתרגום יצירות מופת צולח את אתגרי השפה המרובדת והמתוחכמת של הרומן ומגיש אותו לקורא הישראלי בעברית עשירה ונגישה.
הנרי ג’יימס, מהסופרים החשובים של המאה ה-19, עסק ביצירותיו במורכבותה של הנפש האנושית וכתיבתו חושפת את מניעיה הנסתרים ביותר. כסופר אמריקני שחי באירופה, ג’יימס ידוע בעיקר בזכות הרומנים והסיפורים הקצרים העוסקים בקשרי הגומלין בין התרבות האמריקנית לזו האירופית, וכן בסוגיות חברתיות ופוליטיות כמו מעמד האישה.
[…] […]