מיכאל כותב על “מה אם?” מאת רנדל מונרו (מודן, מאנגלית: ניצן לפידות)
והפעם, אתנחתא קומית.
רנדל מונרו הוא קומיקסאי בהווה, אבל פיזיקאי עובד נאס”א בעברו. הוא מנהל בלוג (באתר xkcd.com) המוקדש לשאלות מופרעות ודמיוניות, שזוכות למענה מדעי מדוקדק ומדויק. זה לא ספר שקוראים בבת אחת, מכריכה לכריכה, אבל טוב שיהיה מונח בבית ושאפשר יהיה לעלעל בו מדי פעם, כדי לצחוק וגם ללמוד משהו על הדרך.
למשל:
* מה יקרה אם ניצור את הטבלה המחזורית מלבנים בצורת קובייה, כך שכל לבנה מורכבת מהיסוד שלה? (תשובה לא מלאה: השורה הרביעית תהרוג אתכם בעשן רעיל)
* אם כל בני האדם ייעלמו בבת אחת מעל פני האדמה, כעבור כמה זמן ייכבה מקור האור המלאכותי האחרון? (בעוד מאות שנים, בליבן של כספות מבטון, אורה של הפסולת הרעילה ביותר שלנו עוד יזהר)
* מה יקרה אם כל מי שנבחן ב-SAT ינחש בכל השאלות האמריקניות? כמה אנשים יענו נכונה על 100% מהשאלות? (אף אחד)
יש בספר גם שאלות שלא זוכות לתשובה, אלה שמונרו מכתיר בתואר “שאלות מוזרות (ומטרידות) מתיבת הדוא”ל של ‘מה אם'”. לדוגמא:
* מה הערך התזונתי הכולל (קלוריות, שומן, ויטמינים, מינרלים וכדומה) של גוף אנושי ממוצע?
* כמה מהר אדם צריך לרוץ כדי להיחתך לשניים בגובה הטבור באמצעטת חוט לחיתוך גבינות קשות?
* האם אפשר לקרר את השיניים שלך עד כדי כך שהן יתנפצו כשתשתה כוס קפה חם?
אם יש חיסרון לספר הזה, הרי שלטעמי האישי, יש בו מעט מדי ביולוגיה – רוב השאלות עוסקות בפיזיקה ובמטאורולוגיה, והרוב מתוך אלה עוסק בתרחישים משונים בחלל.
אבל זה באמת קטנוני – ובעצם, אולי יהיה ספר המשך?
אורה כותבת על “בלוע” מאת נורית זרחי (אפיק)
שלושה עשר על אחד עשר סנטימטרים. זהו גודלו של הספר הזה שבו 95 עמודים בלבד.
מאד צנוע ותכליתי. הפורמט הזה אינו יוצא דופן. בשנים האחרונות אנו רואים כיצד מתכווצים ספרים לגודל הזה, ואף לקטנים עוד יותר. יש לכך יותר מסיבה אחת, וכל הסיבות הן כלכליות בדרך זו או אחרת. אבל אולי אין זה המקום לדון בהן.
מכל מקום, קטן ודק ככל שיהיה הספר הזה, הוא מכיל שמונה מעין-סיפורים יפים, עצובים, כנים ומאד מאד מדויקים.
מדויקים בלכידת רגע או רגש, ומדויקים בבחירת המילים.
כבר כתבתי בעבר על נורית זרחי שהיא אישה-ילדה, ושגם בכתיבתה נחצים לפעמים הגבולות בין יצירה לילדים או למבוגרים. והנה מה שאומרת נורית זרחי עצמה על כך ב”סיפור” “החומר הבלתי נעתר”: “…גם הסופר נמצא בעמדת אי שליטה ביחס ליצירתו וזה מציב אותו במעמד ילד.”
אני חושבת שנמשכתי אל הספר הזה בגלל “החומר הבלתי נעתר”. ממש לא-סיפור, אלא פרגמנטים קצרים על אביה (הסופר הנשכח ישראל זרחי) ובעיקר על העדרו, שכן אביה של נורית זרחי מת עליה בילדותה, ממש כמו אבי, ולהעדרו של האב יש השלכות. לתמיד. “זו לא העובדה שהוא מת מזמן שמקשה עלי לתפוס את קיומו בתוכי. הוא נעלם ממני עד כדי כך שלעיתים, כשהייתי ילדה, חשבתי שנולדתי מאבן. מצד שני, קיום הפנים הוא מעבר לזמן. ניתן לנחש שבתוכי סובבים אבא, שהיה, ואני, הילדה, כי אחרת לאן נעלמו, והם מושכים בחוטים, מקשים את הבנתי. המתים שאנחנו לא מצליחים לשוחח איתם, בעצם, מכוונים את חיינו.” וגם – “להיות ילדה בלי אבא זה סוג מסוים של קיום.
היתמות, ההורות הלא-מתפקדת, העדר האב והאהוב, חילופי התפקידים בין הורה וילדו חוזרים בסיפורים האלה בוריאציות שונות. אהבתי את “מטמורפוזיס” המספר על גרושה טרייה ומלחמתה בג’וק. עם קונוטציות ברורות לקפקא ועם מחשבות הנודדות אל הנאצים וגם אל “החבר שסיפר לי ששנים אינו יכול לשכוח את עיני האיש המצרי בתעלה שהביט בו, מתכוון להרגו, והוא, החבר, הקדים אותו.” ואהבתי גם את “השנה ההיא בירושלים”. ראובן קריץ שהרבה לכתוב על חיי הסטודנטים בירושלים בתקופה הזו שבה מתרחש הסיפור, היה כותב את זה כרומן רומנטי עסיסי. ואילו נורית זרחי כותבת: “בשנה ההיא ירד שלג בירושלים והפך את העיר שהיתה זרה לי, אף כי היתה עיר הולדתי, לזרה עוד יותר מרוב יופי.”
בעצם, את כולם אהבתי.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 22) סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… (עברית) […]