אמא אווזה: דנית צמית כותבת על ספרי ילדים חדשים ועוד קצת

זכרון ילדות

אני בת שמונה או תשע, אחד המקומות האהובים עליי בפריז שאליה עברנו לכמה שנים, הוא הספריה בבית הספר. דלתות גדולות נפתחות אל מדפי ספרים, אני ניגשת למדף, בוחרת ספר (לא זכור לי איך או מה הנחה אותי אז, אולי עטיפה או שם), ניגשת אל הספרנית השמנמנה בשולחן הצדדי. אני מחזירה לה את הספר שלקחתי בפעם האחרונה ואת הספר שאמא לקחה, אני מבקשת ממנה המלצה לספר חדש לאמא: “היא מאוד אהבה את ‘יש ילדים זיג זג’ וביקשה משהו בסגנון”. שנים אחר כך הספריה הזו תהפוך בדמיוני לספריה הגנרית, זו המצטיירת (עם תיקונים קלים) בכל פעם שמתוארת בספר ספריה, בעיקר זו של הוגוורטס והיא תקבל מימדים עצומים. היום אני תוהה עד כמה רחוק הזיכרון, תמונת הספריה החקוקה בי, מהמציאות.

אני מגיעה הביתה, נרגשת לפתוח את הספר, לפעמים לא הייתי מתאפקת ומדפדפת בו מתחת לשולחן בשיעור. תמיד התרגשתי לקראת ספר חדש ולפעמים אפילו יותר לקראת ספר שכבר הכרתי וקראתי בו שוב. את התחושה שזרמה בגופי כשקראתי את “צ’רלי והשוקולדה” בפעם הראשונה אני זוכרת היטב. את העצב בתיאוריו של צ’ארלי העני, עצב מהול בשמחת המשפחתיות היוצאת ממיטה ובה ארבעה סבים וסבתות; את האושר בקבלת השוקולד ליום ההולדת כשמסביב עוטף קור לבן ובוהק; את ההתרגשות כשצ’ארלי מוצא את כרטיס הזכייה ויותר מזה כשהוא נכנס למפעל וכשהוא נותר הילד האחרון ששורד את הסיור עם וילי וונקה. אני זוכרת שכשסיימתי את הספר ידעתי שזה הספר הכי טוב שקראתי עד אז, ידיעה שבדומה לספר יש בה מעין התעלות אך גם ריקנות. התעלות וריקנות שנלוות לכל ספר גדול שמשנה בנו דבר מה, משאיר בנו יותר מחותם.

שנים אחר כך אחי הקטן שאל גם הוא את “צ’רלי והשוקולדה” מהספריה, הפעם מבית ספר אחר. ישר חטפתי את הספר וקראתי בשקיקה, הוא עדיין היה משובח ממש כפי שהיה בתחילה ואולי אף יותר מכך בשל מרחק השנים והבגרות. ולמרות גדולתו של הספר, חלפו עוד מספר שנים עד לימודי הספרות באוניברסיטה כדי שאזכר בו שוב ואלמד כי הסופר, הוא אחד מסופרי הילדים הגדולים ביותר, רואלד דאל.

עכשיו אני יושבת ועותק יד שניה של הספר, שהזמנתי וחיכיתי לו בקוצר רוח, בידיי (אותה מהדורה משנת 1964). הדפים צהבהבים, הרישומים השחורים קודרים. אך המילים פנטסטיות, חודרות עמוק מעבר לשכבות הציניות, מייצרות מציאות מלאת דמיון, אני קוראת ונרגשת, נמסה אל תוך תיאורי השוקולד הנוטפים של ווילי וונקה והמצאותיו. אמנם מדובר בטור ספרים חדשים, אבל אם אתם או ילדיכם לא מכירים את כתיבתו וסיפוריו של רואלד דאל, עשו לעצמכם טובה וקראו אחד, תוכלו אפילו לשאול אותו מהספריה ולקרוא בו ביחד. שכן אין לי ספק כי הסופר הזה משמש מגדלור של השראה לכל ספרי הילדים שראו אור אחריו, משום שהוא מופת של ספרות לילדים ולמבוגרים כאחד.

***

ומקלאסיקה אל אחרת, “לוטה עוזבת את הבית” של אסטריד לינדגרן יוצא שוב לאור, בתרגום החדש של יעל צובארי ואיורים חדשים של אבי עופר, ומוכיח שסיפור מוצלח רלוונטי תמיד על אף מרחק הזמן. הספר מביא את סיפורה של לוטה, שחלום רע גורם לה לקום עצבנית בבוקר ולרצות לעזוב את ביתה. בטרם תצא לחפש לה בית חדש עם בובת הדב-חזיר האהובה שלה בַּמְסֶה, היא מספיקה לגזור את הסוודר שלה לגזרים ולעצבן את אמא. היא יוצאת אל השכנה, גברת ברג, ושם מוצאת בית חדש במחסן שבגינה. יחד עם גברת ברג היא מסדרת לה “משק בית” לתפארת מהגרוטאות הישנות שבמחסן: מיטות לה ולבובות, בובה חדשה-ישנה ואפילו וילונות. משפחתה מגיעה לבקר ולוטה, מרוצה מהסידור החדש, מצהירה כי לא תשוב הביתה לעולם. אך אז יורד הלילה, לוטה נשארת לבדה, בודדה ובוכיה בחושך, עד שמגיע אבא להשיב את בתו הקטנה אל מיטתה. זהו ספר מקסים שמפליא לתאר את קשת התחושות והרגשות שחווה לוטה ביום העמוס מנקודת מבטה בלבד: העצבנות שלה שמתורגמת להתרסה חריפה מול האם, העקשנות הילדית אל מול הגדולים ממנה (גם אחיה ואחותה), האושר והסיפוק במציאת הבית החדש וביצירה של משהו פרטי שלה.

לכאורה השאיפה של לוטה למצוא לה “משק בית” משלה יכולה להיתפס כארכאית, בפועל נדמה לי כי החיפוש אחר משהו שהוא “לגמרי שלי” מאוד אפייני לילדים בגילה. יותר מכך, האומץ של לוטה, לעזוב הכל מבלי להסתכל לאחור הוא מעצים. לוטה היא לא רק ילדה אמיצה אלא גם מצחיקה והרפתקנית ובעלת תושייה. החוויה שלה אינה גדולה מהחיים, אלא לקוחה מהחיים עצמם והקריאה בספר מאפשרת לילדים ליישם את השאיפה האישית שלהם, ללא ביקורת. לינדגרן, כמו תמיד, לא מבקרת או מתנשאת על גיבורתה הטיפשונת, אלא מוליכה את הקוראים בשביל הדק של ההתרחשויות דרך עיניה ותחושותיה של הילדה, תוך מתן כבוד לשיקול דעתה ורצונותיה.

הספר מלווה ברישומים דקים ועדינים, המתאימים לספר של תחילת קריאה עצמאית, כאשר הילדים עוזבים אט-אט את הקריאה הנתמכת ויזואלית ועוברים לקריאה טקסטואלית מבוססת דמיון אישי. החלוקה לפרקים, גודל הפונט והניקוד הם מרכיבים המסייעים לקריאה עצמאית, וכך גם אורכו של הספר. במובן הזה הוא מושלם לראשית קריאה.

“לוטה עוזבת את הבית” / אסטריד לינדגרן / משבדית: יעל צובארי / איורים: אבי עופר / ידיעות אחרונות ספרי חמד / 61 עמודים / מנוקד / 78 ש”ח

קטגוריה: ילדודס – גדולים

 ***

עזיבה ופרידה הן חלק מהותי מחיינו ובעיקר מלילותינו, בכל לילה אנחנו והקטנים שלנו עוזבים לזמן מה את העולם המוכר והמציאותי וחוצים את הגבול אל עולם החלומות. לעיתים אנו זוכרים בבהירות את חלומותינו, ובפעמים אחרות לא זוכרים דבר. פרקטיקה ידועה כדי לזכור את החלומות שלנו היא לספר אותם או לכתוב אותם כל עוד הם קיימים במודע ולפני שהם שבים אל מתחת לקרחון (הפרוידיאני). “ספר החלומות שלי” שכתבה שרית אליהו ואיירה לנה גוברמן נועד בדיוק למטרה זו. הוא גדול ומרשים ועל כריכתו חלון תריסים ממשי המציג ערות ושינה דרך ציור כפול. הפורמט אינו סטנדרטי, יש בו עמודים ריקים המחכים לסיפורים ושירים המתארים את חלומותיו של בעל הספר, בינם מופיעים שירים, סיפורים היסטוריים על מקומו של החלום והיחס אליו בתרבויות שונות, קדומות וקיימות. ואת הספר כולו מלווים ציורים מרהיבים, מלאי דמיון וחן, המציפים את המתבונן בתחושות מגוונות. על הספר שורה אווירת לילה, זמן שקט, זמן התייחדות. והדפים הריקים מזמנים כתיבה, אפילו אני בחרתי את ביקורתי לכתוב בכתב יד (!) בהם.

בסיפורים מובאות גישותיהם של פרויד ויונג אל החלומות, אמונותיהן של חברות שונות, הופעתם של החלומות בתחום ההיסטוריה, המדע, האמנות והמוזיקה, והכל בצורה בהירה, עדינה וברורה שמייצרת עניין אך משאירה מקום לחלומות של בעל הספר שהם המרכז. התוכן מסייע לילדים להתחבר אל חלומותיהם, אל העולם האחר ואף להתמודד עם הפחדים. שימוש בספר יכול להתניע ולהאיץ תהליך של השלמה עם עולם הלילה החשוך שפעמים רבות מהווה עולם סגור ומפחיד עבורנו. עידוד כתיבה המתעדת חוויות – במקרה זה חלום, אבל לא רק – היא דרך טובה להקנות לילדיכם חיבור אל עולמם הפנימי, רגשותיהם החיוביים והשליליים, ללמוד כיצד לתמלל את העולם הפנימי וכך לקדם תקשורת עם עצמי והאחר.

האיורים סוריאליסטיים ונעימים, מרובי קליידוסקופים ומוטיב עיניים וראייה שחוזר על עצמו באופן פרדוקסלי שכן בשינה העיניים עצומות, אבל הנפש כמובן רואה את כל מה שהעיניים מגבילות אותנו מלראות בזמן ערות. גוברמן מציגה כאן יצירת אמנות נהדרת שאפילו כוללת תיאטרון בו יכולים הילדים להציג את חלומותיהם. איוריה מהפנטים ושובי לב, רק רציתי לגזור ולתלות על קיר חדר הילדים.

“לפעמים החלומות שלי בצבעים, לפעמים הם בשחור ובלבן, חושך… אור… לפעמים מופיעות צורות שנפתחות ונסגרות, נמצאות ונעלמות. הן מפתיעות אותי.”

הערה שחשוב לציין היא שעל אף שהוא נקרא “ספר החלומות שלי”, לא מדובר ממש בספר, זהו יציר היברידי של ספר, יומן ואפילו משחק. כמות התוכן שבו מועטה יחסית וניכר כי התוכן איננו העיקר, אלא אמור ללוות את העיסוק בחלומות שהם המרכז. מדובר בספר/יומן מסיבי שאם ילדיכם יתמסר אליו, הוא יקיים איתו מערכת יחסים ארוכת טווח וסביר שתרצו לשמור את החוויות שיתועדו בו. וכן צריך גם לומר שמחירו הגבוה, הופך אותו להשקעה רצינית והוא מתאים כספר מתנה.

“ספר החלומות שלי” / שרית אליהו / איורים: לנה גוברמן / עם עובד / לא ממוספר / 118 ש”ח

קטגוריה: גדולים

***

אם ספר החלומות מסייע לנו לפתח תקשורת חזקה יותר עם ילדינו סביב נושא החלומות. הספר הבא עוסק בתקשורת עם ילדינו בגיל צעיר יותר, בחשיבותה של ההבנה ההדדית. במסע אליו יוצא אבא אחד כדי להבין מהי המשמעות של הברה קטנה אחת המייצגת עבור בתו עולם ומלואו – את עצמה. בספר “סִפור על מלה שחסרה לה התחלה” מאת טל חן, האבא עם “הרבה צבעים ודף לבן מוכן” והמון דמיון וסבלנות מנסה למצוא את המילה ששחר בתו הקטנה יודעת להגות רק את סופה “דה”. אבא גדול ומזוקן וילדה קטנה ומתולתלת, יוצאים למסע בחרוזים והמון צבעים וציורים, אבא מצייר לשחר הקטנה מלים שונות כדי לפתור את החידה.

בחרוזים מתנגנים ומקפצים, מספר טל חן על מסעם של שחר ואבא, כיף גדול להקריא את הספר המוזיקלי הזה לילדים. המילים מקפצות על הלשון וציוריו של אביאל בסיל משלימים את המסע בצבעים רבים. מי שמכיר את הסגנון של בסיל, יזהה אותו כבר מרחוק – אין ספק שהקטן שלי מזהה את הקרפדה שלו ומאוהב בה וביתר החיות שלו. כאן אפשר לשים לב שהעולם שאבא מצייר (בן דמותו של בסיל), צבעוני עד מאוד, אך השניים נשארים בעולם מונוכרומטי שמורכב בעיקרו משחור ולבן, לאורך מסע בציורים דרך הקרפדה, החסידה, הנדנדה, הגלידה, הפנדה והשוקולדה. אך כאשר אבא מצליח למצוא את ההתחלה של המילה – הלוא היא “ילדה” – מקבלים השניים צבעים, חוצים את הדרך בין העולם הלא ברור אל העולם הידוע, של התקשורת ההדדית וההבנה.

“ושחר בין כל הציורים נעמדת,

מסתכלת סביבה, צוחקת ורוקדת.

אבל עדין את ראשה “לא ולא” מנידה,

ואבא בעצמו ממלמל, “דה! דה! דה!”

זהו מסע שמדגים את המגבלות שלנו כהורים ואת הסבלנות הנדרשת מאיתנו, את היצירתיות הנדרשת כדי למצוא את הסולם שבאמצעותו נוכל לחצות מעולמנו הברור והסדור, שבו מלים מייצגות משמעות אבסולוטית. אל העולם של הקטנים, שהגבולות בו פרוצים יותר וכל צליל מייצג עולם ומלואו. בניגוד לספרים שבהם הורה מלמד משהו ילד טיפשון שלא מבין או לא יודע, כאן מי שלומד שיעור חשוב הוא דווקא אבא והודות ליכולותיו הוא מצליח גם ללמד את בתו שיעור חשוב ולקחת את יחסיהם צעד אחד מעלה.

“סִפור על מלה שחסרה לה התחלה” / טל חן /  אביאל בסיל / כנרת /  לא ממוספר / מנוקד / 69 ש”ח

קטגוריה: פצפונים – קטנטנים

 ***

כשקיבלתי את “ג’ונם” של צדוק צמח, חשתי שטמונה בו איזו הבטחה למשהו משובח, רציתי לקרוא אותו. לא ברור מה משך אותי אליו, אולי השם שריפרר לי לסרט המקסים “ג’ונו”, אולי הכלב הקטן והעצוב על הכריכה, אולי צבעי הכחול והכתום, או הרגש העוצמתי שנוגע במתבונן דרך תמונת הכריכה. ג’ונם, הוא כלב קטן ושחור שנורית מקבלת במתנה מאביה, אך אינה יכולה לשמור אותו כי הוא מיילל ונובח ללא הפסק. לכן היא הולכת אל חברה אורי ומבקשת ממנו ומאביו, בדמעות, שישמרו על ג’ונם. הם נאותים, אך בלילה ג’ונם בורח. אז נפתח מסע בלשי של אורי ואבא ברחבי תל אביב. מסע דרך הרחובות של דרום העיר, דרך שוק הכרמל וביה”ח איכילוב, נווה צדק ונמל יפו. אבא, שמספר לנו את הסיפור, נכנע לאורי שרוצה בכל מאודו למצוא את ג’ונם והדרך לעשות זאת היא לעבור בכל תחנותיו ואצל כל מי שהחזיק אותו לפניהם. כך נגלים לקוראים טיפוסים שונים: איש עסקים, קבצן, מוכר בשוק, מהגר, ספרנית ועוד, שמציירים את עושרה האנושי של תל אביב.

מאחורי הסיפור אחרי חיפושו של ג’ונם, הכלב העצוב, נמצא סיפורו של אורי, שהוריו התגרשו והוא חי עם אביו אך רוצה לאחד בין הוריו. העצב של הכלב הבוכה הוא העצב של הילד הכואב, והחיפוש שלו אחר מקורותיו גם הוא מקביל לחיפושו של אורי. אם הכאב מהגירושין הוא הכוח שמניע את אורי, האשמה היא זו שמניעה את האב להיכנע לחיפוש הקדחתני של בנו, והיא זו שגם תוביל אותו לאמץ בסוף הסיפור את ג’ונם ואימו, שכן אם הוא לא יכול לאחד את המשפחה עבור בנו, לפחות יאחד משפחה אחרת. בדרך זו עוסק צמח בתהליך הלא-פשוט שעוברים בני משפחה שנפרדה, הוא מדגים את הדרכים השונות בהן כל צלע במשפחה מנסה להתמודד עם הכאב. על אף שהנושא נותר מאחורי הקלעים של הסיפור, ולמעשה אין כאן התמודדות פרקטית, או השלמה עם המצב. הקונפליקט המשפחתי של ג’ונם אמנם נפתר, אך זה הקיים בין אורי לאביו ואימו נשאר בעינו.

המסע ברחובות תל אביב החורפית אינו מסע צורני בלבד, “ג’ונם” הוא ספר מרגש גם בשל האיורים שבו. סליקטר, יוצר רומנים גרפיים, מצליח לזקק אל תוך צבעים מעטים כל כך (בעיקר כתום וכחול על גווניהם), את האווירה התל-אביבית המטפטפת על שלל מאפייניה. העיר, בסיפור הבלשי, מצטיירת נאמנה דרך ריאליזם מסתורי, והדמויות שופעות רגש שמוסיף מימד חשוב לדרמטיות של הסיפור. האיורים מהווים גם אתנחתא מהטקסט שהוא אמנם זורם אך בכל זאת מכיל נושאים מורכבים, והם כה מושקעים ומוצלחים שאפשר פשוט לצלול אליהם.

“ג’ונם” / צדוק צמח / איורים: גלעד סליקטר / עם עובד / מנוקד / 70 עמודים / 68 ש”ח

קטגוריה: ילדודס – גדולים

***

אסיים עם שיר מקסים שהופיע על כריכתו של ירחון הילדים “אדם צעיר”. העיתון מזכיר בפורמט שלו עיתונים ישנים ומכיל סיפורים (קלאסיים וחדשים) קצרים וסיפורים בהמשכים, כתבות ידע כללי, משחקים וחידות, שירים וציורים. כל ירחון מוקדש לנושא אחר. מבט אחד ונשבתם ביופי של העיתון אותו עורכת הסופרת רינת פרימו, ובכבוד שהוא נותן לקוראיו כאשר הוא מעניק להם תוכן איכותי נטול פרסומות (!). מומלץ בחום.

“הָיִיתִי רוֹצה לִטְעֹם עָנָן

עָדִין וְנָמֵס בַּגָרוֹן.

הָיִיתִי רוֹצה לֶאֱכֹל מַחְשׁבָה

אוֹ לִשְׁתוֹת לִי בְּקַשׁ רַעְיוֹן.

מְעַנְיֵין אֵיזֶה טַעַם יֵשׁ לְצָהֹב

מִתְפַּצְפֵּץ, חֲמַצְמַץ וְצוֹהֵל.

וּמָה עִם מָקוֹם לְנַשְׁנֵשׁ בּוֹ בְּדִיחוֹת

בְּשַׂקִית וְאוּלי עַל מַקֵל?

יֵשׁ בֶּטַח שִׁירִים עִם טַעַם נִפְלָא

וּבָא לִי לִטְעֹם מֵהַצַמוֹת שֶׁל אֵלָה,

לִקְטֹף כּוֹכָבִים וְלִטְרֹף בְּלִי הֶפְסֵק,

אֲבָל הֲכִי מִתְחַשֵׁק לִי עַכְשָׁו

אֲפַרְסֵק.

“אדם צעיר – עיתון לילדים” / עורכת ראשית: רינת פרימו / קבוצת אדם ועולם בע”מ

***

לשאלות, הערות והארות: danittzamit@gmail.com