ראיון עם גיא חג’ג’ לרגל יציאת הגיליון השלישי של המגזין “אתה נמצא כאן”

הי גיא, אנחנו נפגשים כאן לרגל יציאתו לאור של הגיליון השלישי והאחרון במגזין המסעות “אתה נמצא כאן” בעריכה משותפת שלך ושל יובל סער. ספר לנו קצת על הפרויקט. איך נוצר הרעיון? מיהם הכותבים והאמנים המשתתפים בו? מה מיוחד במגזין, מה ההבדל בין הגליונות ולמה רק טרילוגיה? 

היי, שלום, שמח להיות פה. יש כל מיני דרכים לדבר על ״אתה נמצא כאן״, והקצרה ביותר שאני מצאתי היא ״מגזין מסעות״, אבל אפשר באותה המידה להגיד גם ״הרפתקה בנייר״ או ״העלאה על נס של כתיבה בתנועה״ או, אם את נוטה חסד לניסוחים ממלכתיים, ״חגיגה של איור ישראלי״. אני מרגיש שכולם יהיו נכונים אבל אולי קוראי המגזין יעדיפו לנסח את זה אחרת, טוב יותר.

בקיץ 2014 נסעתי לאמריקה וחצי־במקרה ביליתי שבוע באוסטין, טקסס, עיר שהתאהבתי בה במהירות ובעוצמה שלא הכרתי קודם או מאז. החלטתי לכתוב יומן מסע קטן באינסטגרם שלי. יובל, שאז הכרתי אבל מעולם לא עבדתי איתו קודם, קרא את יומן המסע היומי שלי כשטייל באותו הזמן במזרח קנדה. כשחזרנו כל אחד ממסעו הוא סיפר לי שבעוד הוא בחר לשמור על שתיקה דיגיטלית בזמן הטיול המסעיר בטבע הקנדי, הוא מצא את עצמו מזדהה עם הרבה מהדברים שכתבתי על טקסס העירונית דווקא. הרגשנו שנינו שיש משהו בכתיבה על מסעות שגם מרגש אותנו וגם חסר לנו בארץ. מסביב געשה מלחמה וכדי לצאת מהדיכאון וגם כי הבנו שבלוג המוזיקה שלי ובלוג העיצוב שלו חוגגים עשור בדיוק באותו קיץ, החלטנו לעשות משהו ביחד, והמשהו הזה התברר כמגזין. עשינו רשימה של כמה מהכותבים האהובים עלינו בארץ והזמנו מהם טקסטים על מסעות. לשמחתנו, כמעט כולם הסכימו! לכל טקסט הזמנו איור ממאייר או מאיירת ודי מהר התגבש תחת ידינו מגזין של מאה עמודים. מכיוון שלא היה אף מבוגר בסביבה שיגיד לנו אחרת, החלטנו שהמגזין יכול לכלול גם יומני אינסטגרם, גם חליפות מכתבים, גם קומיקס וגם עוד פורמטים שלא מופיעים לטעמנו מספיק בפרינט.

טו מייק אה לונג סטורי שורט, המגזין שהיה אמור להיות חד פעמי הצליח מעבר למה שהעזנו לפנטז, אז שברנו לעצמנו את המילה והוצאנו גיליון שני, שעסק בדרך עצמה ולא ביעד, ועכשיו נראה לנו הכי הולם לסגור את השלישייה ברגע היציאה לדרך. בעצם הלכנו לאחור מהיעד, דרך הדרך ועד לתכנון המסע.

יש הרבה סיבות לעצור את המגזין אחרי 3 גליונות וכולן חיוביות. אנחנו מעדיפים לפרוש בשיא לפני שנרגיש שאנחנו מתפשרים על איכות רק כדי להמשיך באותה הדרך, ואנחנו בעיקר רעבים להרפתקאות חדשות אליהן נצא יחד, וסקרנים מאוד לגלות מה הן יהיו.

בזמן שעיתונים ומגזינים בארץ נסגרים, מצטמצמים וגרוע מכך, הצלחתם למכור יותר מ-2000 עותקים מכל גיליון, בזמן מוגבל ודרך הדסטארט בלבד. איך אתה מסביר את ההצלחה שלכם? 

אני יכול רק לנחש שמדובר בשילוב של מחיר זול מאוד לגיליון, הפקה מושקעת שניכר לקוראים שלאנשים מאחוריה (אנחנו העורכים, כמו גם כל מי שכתב ואייר וצילם ועיצב) אכפת ממנה, והעובדה שכל גיליון שלנו נמכר רק לזמן מוגבל ואי אפשר להשיג אותו אחר כך. מעבר לזה, אני מופתע בדיוק כמוך.

רגע, מה גרוע יותר מ״נסגרים ומצטמצמים״? האם היו עיתונים שנרצחו?

אתה מתחזק את אחד הבלוגים המוצלחים והמוכרים ברשת הישראלית (“עונג שבת” – בלוג תרבות), ואת המגזין ערכת יחד עם בלוגר אחר – יובל סער מ”פורטפוליו” (מגזין תרבות, עיצוב ואמנות אינטרנטי). בתור אושיות אינטרנטיות, למה בחרתם בפורמט הפרינט? האם אתה חושב שלפרינט יש עוד עתיד בעולמנו? (ספרים ומגזינים כאחד)

בחרנו בפרינט קודם כל כי שנינו, דיגיטליים ככל שנהיה, מתים על נייר וקונים ספרים ומגזינים ופוסטרים וגלויות ולא ממש מצליחים להפסיק. סיבה שנייה היא שרצינו משהו שיכול להיגמר. מה שמתפרסם אונליין יכול, תיאורטית, להישאר שם לנצח, וקצת כמו שמשמעות החיים נגזרת מכך שיש להם בהכרח סוף, הרגשנו שמשהו שיכול להיגמר (העותקים יאזלו, המכירה תסתיים, העותק המודפס שלך יאבד) הוא חי יותר. זו אנלוגיה קצת בומבסטית אבל היא הראשונה שעלתה לי לראש, אז סליחה.

השאלה שלך על הפרינט גדולה עליי. כל עוד לאנשים יש חוש ראייה וחוש מגע יהיה מקום בעולמנו למוצרים שאפשר להחזיק ולדפדף בהם, פיזית, זו לפחות דעתי. מה גם שבערך מאז הניינטיז מספידים את הספר והתשובות הכי טובות להספדים האלה נמכרו בהמוניהן, מודפסות על נייר. 

“עונג שבת” הוא בלוג יוצא דופן בנוף הבלוגים הישראלי, גם בפורמט וגם בהצלחתו, ספר לנו קצת איך התחלת, מהיכן בא הרעיון ואיך מתחזקים בלוג מוצלח הרבה שנים לצד כל כך הרבה עיסוקים אחרים?

התחלתי במקרה והמשכתי מתוך איזו תחושת מחויבות שאני לא בטוח מה מקורה. העונג נולד כמדור צדדי באתר ביקורות המוזיקה ״השרת העיוור״ ז״ל ואז גדל מספיק כדי לעבור למגרש משחקים משלו. זה לא משהו שתכננתי, אלא פשוט משהו שמאוד נהניתי לעשות והמשכתי כי אני עדיין נהנה ממנו, אפילו שזה די שורף לי את ימי שישי באופן קבוע כבר איזה 12 שנה. לאורך הזמן הזה יצא לי לדבר עם הרבה בלוגרים או אנשים שרצו לכתוב בלוג ואחרי שנתתי כל מיני עצות בינוניות הבנתי שהעצה היחידה שאני יכול לתת בלב שלם ולעמוד מאחוריה ב-100% היא: להתמיד בזה וליהנות מזה. אם אתה לא נהנה, זה לא יעבוד, ואם אתה לא מתמיד, זה בטח לא יעבוד. לשמחתי, העונג חופף הרבה דברים אחרים שאני עושה, כמו שידור מוזיקה חדשה ברדיו הקצה וכתיבה על לינקים מעניינים במגזין ״אלכסון״, אז הוא לא דורש איזו הקרבה אדירה מבחינת זמן לצד שאר הדברים שממלאים את השבוע שלי. וכאמור, זה גם מאוד, מאוד, מאוד כיף. ואני סאקר של כיף.

נעבור ברשותך לדבר קצת על מוזיקה, שהיא תחום העיסוק העיקרי שלך. בתור כותב מוזיקה, שדרן ברדיו “הקצה” ותקליטן, איזה שינויים חלו בעולם המוזיקה בשנים האחרונות בארץ ובעולם? האם יש מגמות שאתה רואה מתוך העיסוק שלך, כיוונים מעניינים שהמוזיקה הולכת אליהם?

מישהו העיר לי לא מזמן ש״כותב מוזיקה״ נשמע כאילו אני מלחין אז חשוב לי להבהיר שאני כותב *על* מוזיקה. ובתור כותב על מוזיקה כל הזמן מבקשים ממני לזהות מגמות, שזו בעיה כי אני לא לגמרי בטוח שמגמות קיימות יותר מאשר מה שעושים מהן בתקשורת, שנדרשת כל הזמן לזהות מגמות, או בהיעדרן להמציא אותן. בעיקר עכשיו, בסוף השנה, כל כתבי המוזיקה יתבקשו לכתוב על המגמה הגדולה של 2016 וחלקם יצטרכו לשקר. אני מאוד משתדל לא לעשות את זה. מה שאני כן יכול להגיד בלי לנוע באי נוחות בכסאי הוא שמאוד משמחת אותי קריסת החומות ההדרגתית והמתמשכת בין מוזיקה שנחשבת גבוהה לכזו שנחשבת נמוכה, בין ״פופ״ (מה שזה לא אומר) ל״אינדי״ (מה שזה לא אומר), ויותר ויותר אנשים מרשים לעצמם לאהוב יותר ויותר סוגים של מוזיקה בלי להרגיש שהם חוטאים לאיזה סטנדרט או שיחשבו עליהם משהו רע. לפני כשנתיים הבנתי שאין לי יותר גילטי פלז׳רז מוזיקליים, כי הסביבה שלי מאפשרת לי לאהוב כל דבר, ״בזוי״ ככל שיהיה בעיני המתבונן, בלי להרגיש שום אשמה על כך. מעכשיו זה רק פלז׳ר. לפחות אצלי.

נדמה כי לפחות בתחום המוזיקלי הצטמצם המרחק בינינו לבין העולם, יותר ויותר הופעות של אמנים עכשוויים ובשיאם מגיעות לארץ, ויותר הרכבים ואמנים ישראליים מוצאים מקום והצלחה בחו”ל. מה השתנה לפי דעתך? האם זו תוצאה של חוסר תלות בחברות תקליטים, יצירתו של כפר גלובלי דרך הרשתות החברתיות או משהו אחר?

כמו שאומר תפריט הווינדוז החביב עליי: כן להכל. כן, הערבוב גדול יותר ונעשה קשה יותר להבדיל בין שיר שהוקלט בארץ באנגלית לבין שיר שהוקלט באנגליה או באיראן או בבלרוס. לא רק ההשפעות המוזיקליות חוצות בחופשיות גבולות בזכות הקלות הבלתי נסבלת של האינטרנט אלא גם סטנדרטים של הקלטה ומדריכים לשימוש בטכניקות שונות של נגינה והקלטה. אם שמעת עכשיו סאונד מעניין באיזה שיר חדש ברדיו, תוכלי בקלות למצוא חמישה מדריכי יוטיוב שיסבירו לך בדיוק איך ליצור את הסאונד הזה, ועם עוד כמה שעות ביוטיוב תמצאי גם את כל ההשפעות שבזכותן הסאונד הזה נולד ושני בעלי דעה שטוענים שהוא כבר התמסחר. הגישה החופשית לידע הזה היא נפלאה, ומהנקודה הזו השוני בין היוצרים השונים עושה את שלו לבד, כל יוצר לוקח את הדברים האלה למקום שמעניין אותו.

לאחרונה אתה מתחזק את ליין מסיבות הניינטיז, האם השנים שבהן גדלנו (ילידי שנות ה-80) חוזרות להיות מעניינות? למה? 

נולדתי בשנות ה-80 אבל התעצבתי בשנות ה-90, ואז גם התחלתי לשמוע מוזיקה בסקרנות ורעב גדול ואז גם התחלתי לתקלט. ליין מסיבות הניינטיז שלי הוא סוג של רגרסיה מאוד מהנה, אני מנגן את אותם השירים שניגנתי בגיל 14, רק שעכשיו רוקדים את זה גם אנשים שנולדו בתחילת שנות השמונים וגם אנשים שאין להם שום זיכרון של רצח רבין, נגיד, כי הם עדיין לא נולדו. זה, והיעדר האשמה – אם הייתי מנסה לפתוח מסיבה כזו לפני עשור זה לא היה עובד.

אני חושב שיש יסוד לתיאוריה של מחזוריות תרבותית כל 20 שנה – בניינטיז חזרו לסבנטיז, עכשיו חוזרים לניינטיז וכן הלאה. אין בזה מסתורין גדול: מי שגדל בניינטיז הוא היום בן שלושים ומשהו, ואלה האנשים שתופסים את עמדות העריכה והניהול בגופים של תרבות (עיתונות, אופנה, עריכה מוזיקלית, עיצוב) שקובעים במידה רבה מה מגניב ומקובל ומה לא. הם מביאים איתם את מה שהם גדלו עליו בגיל ההתבגרות ואת האסתטיקה הזאת, ולכן זה ״חוזר״.

האם יש קשר בין הצלחתו של מגזין עצמאי, חד פעמי, לבין הצלחתה של תחנת רדיו חינמית אינטרנטית כמו “הקצה” שהיא נטולת אינטרסים ושהמוזיקה לבדה עומדת בחזיתה, לבין השינויים בעולם המוזיקה, הספרות והתרבות בכלל?

אני חושב ששניהם – גם אתה נמצא כאן וגם הקצה, וגם הרבה יוזמות תרבותיות דומות – נולדו מאותה תחושה שאם נחכה שמישהו אחר ייצר עבורנו את התרבות שאנחנו רוצים לצרוך, זה פשוט לא יקרה. זה, יחד עם מהפכת העשייה העצמאית שהפיץ האינטרנט, עורר אצל הרבה אנשים את התחושה שאנחנו לא רק צריכים לקום וליצור, אלא שזה אפשרי מתמיד. זה בהחלט לא קל. אבל זו כפפה שאף אחד אחר לא ירים.

ולסיום, תוכל להמליץ לנו על ספרים שאתה אוהב? כאלה שאתה חושב שלא זכו להערכה ראויה או פנינים לא מוכרות? ואולי גם אלבום חבוי שלא שמענו עליו השנה? 

הו, חיכית עם השאלה הכי קשה לסוף, אה?

אני מנצל כל הזדמנות בשנה האחרונה להמליץ על רבקה סולניט, שהיא הכותבת החיה האהובה עליי כיום בשדות הנונפיקשן. הספר שלה Men explain things to me שינה את חיי ואני קורא לאט לאט את כל שאר ספריה (רובם דקים, שזה יתרון). לצערי, שום דבר שלה עדיין לא תורגם לעברית, אבל אני מקווה שזה יקרה. גם ״יומני האבן״ של קרול שילדס הוא פנינה חבויה אדירה, ספר שגורם לראש להתפקע. לא קראתי את התרגום העברי עדיין, אבל הוא זכה בפוליצר ובצדק הצדקים וחבל שהוא לא מוכר יותר כי הוא יצירת מופת. נו, ו״ההפוגה״ של פרימו לוי וכל דבר של דיוויד פוסטר וואלאס והסיפור ״עצים״ של אליס מונרו ו-Fun Home, קומיקס המופת של אליסון בכדל, ו״עמרם״ של אסף שור ואת תצטרכי להפסיק אותי עכשיו אחרת אני יכול להמשיך לנצח כשכל מה שאני רוצה לומר הוא: הזמינו את המגזין שלנו, כי ב-30 בנובמבר נסגור את המכירה ולא יהיה אותו בשום מקום, לעולם.

***

גיא חג’ג’ כותב על מוזיקה, די ג’יי ובעל בלוג התרבות “עונג שבת”. מחוץ לבלוג הוא כותב את מדור הלינקים היומי ״זיקוקים״ של מגזין אלכסון, כותב על מוזיקה בבלייזר, משדר מוזיקה חדשה ברדיו ״הקצה״ ומתקלט ליין מסיבות ניינטיז. בימים אלה רואה אור הגיליון השלישי והאחרון של מגזין המסעות “אתה נמצא כאן” שייסד יחד עם יובל סער ממגזין “פורטפוליו”.

לעמוד ההדסטארט של המגזין החדש לחצו כאן.

עוד על המגזין:  

אתה נמצא כאן 3# : מגזין מסעות כל מסע מגיע לסיומו, וגם מגזין המסעות ״אתה נמצא כאן״ מגיע ליעדו הסופי. הגיליון השלישי של ״אתה נמצא כאן״ יהיה האחרון בטרילוגיית מגזין המסעות העצמאי, בעריכת יובל סער ממגזין פורטפוליו וגיא חג׳ג׳ מהבלוג עונג שבת. הגיליון, שיוצע למכירה רק בהדסטארט במהלך חודש נובמבר, יודפס ויופץ בחודש דצמבר 2016 .

אתה נמצא כאן – פרויקט כתיבה, איור וצילום בנושא חו״ל, תיירות ומסעות – הוא מגזין פרינט שעוסק בדברים שקורים לנו כשאנו נפרדים לזמן מה מהשיגרה, ומבקרים במקום זר. יובל סער וגיא חג׳ג, עורכי המגזין, קיבצו יחדיו אוסף סיפורי מסע – אמיתיים, דמיוניים, משונים, מפתיעים, שמעלים חיוך או זורעים דימעה, ובכל מקרה מעוררים מחשבה – שנכתבו ואוירו במיוחד בעבור הגיליון. הגיליון הראשון של אתה נמצא כאן ראה אור במרץ 2015 ושנה לאחר מכן, בפברואר 2016 ,יצא לאור הגיליון השני. שני הגליונות נמכרו רק בהדסטארט, לאחר שני קמפיינים מוצלחים של גיוס המונים, שהשיגו את יעד הגיוס שלהם כבר ביום הראשון של כל קמפיין. שניהם נמכרו ביותר מ-2,000 עותקים כל אחד ונחשבים כיום כפריט אספנים.

בהמשך לשני הגיליונות הראשונים של המגזין, שעסקו ביעד של המסע ובדרך אליו, הגיליון השלישי של אתה נמצא כאן עוסק בהתחלה של המסע, בצעד הראשון, ברגע לפני, ביציאה לדרך, בחוסר השקט ובהתרגשות שמלווים את הרגעים האלו. זה לא משנה אם זו הפעם הראשונה או הפעם המי יודע כמה, יש משהו יוצא דופן בהתרגשות, באי הוודאות ובתכונה של הימים ושל השבועות שלפני היציאה לדרך: לחופשה, להרפתקאה, למסע חדש, לדרך לא מוכרת, למקום אחר. בגיליון הקרוב היוצרים והכותבים מספרים בקומיקס, מכתבים, תצלומים, עבודות טיפוגרפיה, מזוודות וכוכבים, על חלומות על חציית ארצות הברית בקראוון וחלומות על המוות; שבר החלום של המסע הגדול אחרי הצבא; ההודאה החשאית בתענוג הסודי של לשלוח את שאר המשפחה שלך למסע ולהישאר בבית; מסע לסין ומסע למלחמה; יציאה לדרך חדשה ושיחרור של מישהו יקר לדרך משל עצמו; הרגע שלפני פינוי גוש קטיף, מנקודת מבטו של חייל מילואים שגוייס לסייע במשימת הפינוי; על סקרנות וכאבי מסע, תשוקת מסע וחרדות ותנועה; כל הזמן תנועה. 

* כל הדימויים לקוחים מתוך הגיליון השלישי של המגזין “אתה נמצא כאן”.

** צילום תמונת שער: בנימין אסתרליס.