האצבעות על הגבעה
א
היית צעירה מגילי עכשיו. התיישבת על הקרש ואחזת בשרשרות המתכת. אני עמדתי מאחורייך ודחפתי את הנדנדה. מדוע התרגשתי כל כך? ומדוע אני עדיין זוכר את זה? אולי כי עד אז היה רק אסור או צריך, ונדנדה היא לא אחד מן השניים. אולי בגלל הערב שהפתיע אותנו, ועוד לא מצאנו מקום ללינת לילה, ואחי הקטן אמר: “אם רק אבא היה כאן עכשיו,” ואחותי שמה יד על פיו (“אל תגיד”). על עץ סמוך רקדו שני סנאים, ואני קיוויתי שיום אחד אוכל לדבר אתך.
ב
כל בוקר מתחיל בקרב, גם במכולת של זילברמן, שם הוא נלחם על שארית הגבינה הצהובה. הוא יודע שיעברו עוד שבועיים עד שאדון זילברמן יקבל את חבילת הגבינה החדשה, העטופה בדונג האדום-מבריק, ואבא חייב שתהיה לו לשבּת גבינה צהובה. “יותר חשוב מהדג,” יאמר למר זילברמן, וזה יענה לו: “אבל כאן גברת מיכאלוב היתה קודם, גם היא רוצה גבינה צהובה.” גברת מיכאלוב תניד בראשה, ופקעת שערה המגולגלת על קדקודה תאיים ליפול, אך לא, היא תסתכל על כף היד הלבנה, חסרת האצבעות, ותאמר: “לא נורא, שייקח הוא, זה הרי לא עניין של חיים ומוות.”
(“תחתוך לי בלי הקצה, מכאן,” אבא יסמן למר זילברמן.)
ג
“ואיפה נשארו האצבעות?”
“כבר אמרנו לך אלף פעם, בקרב ההוא על הגבעה.”
ד
“שני חברים הלכו בדרך, בים-בם-בום, אחד קיבל מכה בברך,”[1] אבא שר, הגבינה הצהובה נעולה באגרוף היד השלמה, צעדיו רחבים וכבדים, וחיוך על פניו. בקרב של בוקר יום חמישי הוא ניצח.
“די עם השיר הזה,” את אמרת לו כשהוא פתח את הדלת, ועל שפתיו הבית השני או השלישי, זה שקודם עמדה בו פרה ועשתה מה שעשתה.
“שני חברים הלכו בדרך, בים-בם-בום.”[2]
“אתה תעיר את התינוק,” אמרת לו.
הוא ממשיך לזמזם בלחישה דקה: “אחד קיבל מכה בברך!”
“יחיאל, אתה מוכן להפסיק לשגע אותי? כאילו לא מספיק הלילה המסויט הזה, עם הבכי שלו והצעקות שלך.”
את יודעת בדיוק מי הם שני החברים שיצאו לדרך. שנים את חיה עם שניהם. הם מסתובבים אצלך בבית; ישנים במיטה שלך.
הרמת את הקול. “תפסיק עם הזמזום הזה עכשיו, יחיאל, אני מזהירה אותך.”
אבא פרס את הגבינה הצהובה לפרוסות דקות ומדויקות; האגודל והזרת נעוצות בגוש הקשה. “לכל אחד יש שלוש פרוסות,” אמר לך. וכעבור רגע: “רינה, את שומעת אותי? שלוש פרוסות לכל אחד.”
הנחת את המגהץ על הקרש, קיפלת את הסדין וצבטת את הקפל לאורכו בין שתי אצבעות. “כן, יחיאל, שמעתי. אתה יכול לקבל את החלק שלי. עכשיו יש לך שש פרוסות.”
אבא חזר ומנה את פרוסות הגבינה. “את אל תעשי לי טובות,” אמר לך וסידר את הפרוסות זו על זו, עטף את כולן בנייר אפייה והכניס למגירת הפלסטיק הסדוקה שבמקרר.
“יחיאל, תכין בבקשה לאבינועם ואורנה פרוסות עם הגבינה הצהובה, שיהיה להם להפסקת עשר.”
“זה לשבּת,” אבא פסק. “קניתי את זה לארוחת הבוקר של שבת.”
ניתקת מהחשמל את המגהץ והנחת אותו על הרצפה. בצעדים נמרצים נכנסת למטבח ודחפת את אבא הצִדה. הוא זז וּויתר. “אל תבלבל לי את המוח,” אמרת לו, ולנו קראת: “ילדים, מי רוצה שאני אשים לו בלו-בנד בפרוסה עם הגבינה הצהובה?”
“אני! אני! אני!”
ה
ג’אקו את ביקשת שיקנו לו. “זה תוכי חכם,” אמרת. “צריך שיהיה רעש וצבע בבית, שלא ירגיש לבד.”
אנחנו כבר לא היינו שם כשהגיע התוכי, לא ראינו ולא שמענו אותו, אבל באחת משיחות הטלפון הנדירות סיפרה לי דודה לאה מן המרחק שכעבור שבועיים-שלושה כבר למד התוכי לדבר, ולא סתם לדבר, לצעוק: “עזרא, תלך אתה ראשון, והלך.”
“ומה עוד?”
“קידוש, הוא יודע לומר קידוש.”
ו
שבוע וחצי הבטן פרפרה. לא להגיד, לא להגיד, לשמור את הסוד, אף מילה, אף מילה, הסוד במיטה, מתחת לשמיכה, קשה להירדם.
“זאת הפתעה לאבא,” חזרת ואמרת לפני נשיקת לילה טוב. “לא לספר לחברים, למורים, לשכנים. אף מילה אחת, אתם מבינים?” הגברת את קולך.
וכשדודה לאה באה לבקר, דחקת בנו: “לכו לשחק בחוץ,” ובאוזן לחשת: “גם לדודה לאה אף מילה.”
את אבא שלחת לכל מקום שעלה על דעתך, רק שלא יסתובב לך בבית: אל הדואר ומשם לירקן ומשם לעירייה, ואחר כך להביא את השמנת מבתיה, שהיתה אתך בקיבוץ ועכשיו גרה בשכונה הרחוקה, ובוודאי תזמין אותו לקפה ועוגה – פרוסה דקה מעוגת התותים (“זו המומחיות שלי,” היא תצחקק לו) –ותפַנה לך עוד שעה. אבא הלך בחדווה, מזמזם את שיריו, וקולו נשמע מהרחוב עד לקומה השנייה, בזמן שאת ארזת מזוודות והחבאת אותן מתחת למיטות.
“כי זאת הפתעה,” אורנה חזרה והסבירה לדביר אחר כך, בנמל התעופה, ואותָך שאלה: “למה הוא עוד לא בא? צריך להתקשר אליו, אולי.”
“בטח,” את ענית לה. “עוד כמה דקות,” והצעת שבינתיים נמסור את המזוודות. וכשאני דחקתי בך, אמרת: “אתה בכלל צריך נעלי התעמלות. אורנה, קחי את דביר ותקני לכם משהו טעים, ואנחנו נמצא נעליים לאבינועם.”
וכבר היינו חגורים למושב, אורות ההמראה מעלינו, וגלגלי המטוס רעדו תחת רגלינו כשאורנה שאלה: “איפה אבא?”
קולה רעד. את התעלמת.
“איפה אבא?” היא שאלה שוב, “הוא היה צריך לבוא מזמן!”
נתת בה מבט כועס. הנחת על שפתייך את האצבע המורה, והיא, לראשונה בחייה, המרתה את פיך. “איפה אבא, איפה אבא, איפה הוא?” געתה.
דביר החל לבכות. “ללכת הביתה,” צרח, ואת הנחת על ראשו כף יד רכה: “ששש.” ולאורנה סיננת: “גם אותך הייתי צריכה להשאיר כאן, אז כבר היינו רואים איזה כיף חיים הייתם עושים.”
מעולם לא שאלתי אותך אם השארת לו מכתב. אולי הטלת את המשימה על דודה לאה, שביקשת שתפגוש אותנו בשדה התעופה.
“בשדה התעופה?”
“אני צריכה לספר לך שם משהו חשוב,” אמרת לה.
מה חשב כשהתעורר וראה בית ריק? ואיך זה שלא התעורר בלילה? האם המסת לו כדורי שינה בכוס התה שלאחר הארוחה?
למיטה הכנסת אותנו לבושים, רק הנעליים מחוץ למיטה. לפנות בוקר טלטלת את כתפי. “מהר, שים נעליים, קח אתך את המזוודה הקטנה. אורנה, קחי את דביר ורדו למטה, המונית מחכה.”
רבקה האלמנה, בחלוק ירוק ובמצנפת לילה ורודה, הציצה בנו מהחלון המסורג: “לאן אתם בורחים כל כך מוקדם?” שאלה.
התעלמת ממנה ובי דחקת: “נו, לְמה אתה מחכה.”
ז
“היו לו נשים אחרות,” סיפרת לאורנה.
“את ממציאה.”
נופפת בכף העץ מול פניה, ושאריות עלי פטרוזיליה התעופפו באוויר, “שלא תעזי לדבר אלי ככה, אני עדיין אמא שלך, את שומעת מה אני אומרת לך?”
אורנה ניגבה את האף בשרוול הסוודר ובעטה בכיסא. “אני אגיד מה שאני חושבת, וכבר נמאס לי מהשקרים שלך.”
“אני מזהירה אותך!” אמרת לה. כף העץ נעה בידך בתנועת נו-נו-נו. “אני מזהירה אותך, את מזמן כבר עברת כל גבול.”
אורנה חייכה; אישוניה התרוצצו ממני אלייך ובחזרה. “מה תעשי לי?”
אחר כך שתיקה, יומיים-שלושה, מרפרפות בין שני החדרים, חולפות זו על פני זו בלי להרים מבט, לעתים לוחשות דרכי זו בנוכחות זו: “תגיד לה ש–”
ופעם, כששאלתי אותך איך ידעת על נשים אחרות שהיו לו, העברת אלי את הכבסים ואמרת: “לך תסדר בארון שלכם. רק הגרביים למעלה שלי.” אבל אני השתהיתי מולך. את רקעת ברגלייך, והשקיות תחת העפעפיים שלך רעדו.
“עכשיו גם אתה? מה, לא מספיק לי אחותך הגדולה?”
התרחקתי ואחר כך חזרתי בי. הסתובבתי אלייך נחוש. הופתעת. ממתי אני מעז, הילד הנחמד שלך, שעושה תמיד כדברייך. “אני רוצה לדעת איך את יודעת,” אמרתי. “ראית אותו אִתן?”
כינסת גבות, השלת מעלייך את השל והשלכת אותו על הכיסא. “אתה עוד זוכר את רבקה האלמנה?” שאלת.
חשבתי על החלוק הירוק המהוה ועל שקית האשפה שנשאה בחדר המדרגות. “כן,” אמרתי.
“אז רבקה אמרה לי.”
הרמתי את השל הירוק שאורנה סרגה לך וקיפלתי אותו (“את זה הבת הגדולה שלי הכינה לי!” התגאית בכל הזדמנות).
“מה היא אמרה לך?” שאלתי.
“אתה יודע,” אמרת ועצמת את עינייך. “ועכשיו אני רוצה לנוח, אבינועם. תעזוב אותי בשקט, טוב?”
“לא,” התעקשתי. “אני רוצה לדעת מה היא אמרה לך.”
“שהוא צועק בלילות מתוך שינה,” ענית בטון גבוה, וקולך נשבר בקצה המשפט, והשתהית.
“ואיך לדעתך רבקה ידעה שהוא צועק?” אמרת לאחר רגע. “אני בטח לא סיפרתי לה.” הוצאת אוויר בנשיפה. “אוף,” אמרת בקולך הרגיל, “הכיור מפוצץ מכלים.”
הנחתי לך ולי רק לשעה קלה. “אז את חושדת בו,” אמרתי אחר כך, “את רק חושדת שהוא היה עם אחרות, ורק כי רבקה אמרה משהו.” הרמתי את קולי מעל לשריקת הקומקום, “אולי היא שמעה את זה מאחורי הקירות?”
“מה זה חשוב עכשיו, אבינועם? הוא שם ואנחנו כאן.” דלית כפית מתוך הכיור ושטפת. “תור מי הכלים היום?”
שפכתי סבון כלים על הסקוץ’. “אז ברחת מסיבות אחרות,” אמרתי.
חייכת אלי. הרי היה ברור לך שאשטוף. “אתה יודע מה, נָמִי’לֶה,” אמרת, והמנגינה המלווה את שמי רכה מתמיד, “אולי הגיע הזמן שתחשוב על זה קצת כמו אדם מבוגר.”
ח
בלילות של ירח מלא, בלילות של ירח חסר, ממעמקי חלומו הוא צעק: “עזרא, תלך אתה ראשון, והלך.”
רגלי העץ של המיטה חרקו כשטלטלת את גופו, עפעפייך אדומים, דלוקים ביובש הסתיו, כמעט מגיפים את עינייך, והוא היה מביט בך, מבולבל, מאישונים מורחבים – מה היא רוצה ממני?
“יחיאל, אתה צועק. אתה כל הזמן צועק.”
“למה את לא מניחה לי לישון,” כעס, ואגלי זיעה גלשו על מצחו. “תעזבי אותי כבר, תני לילה אחד לישון כמו בנאדם.”
“כי אתה צועק,” הכית בידך על החזה החשוף, והוא התכווץ.
“אני לא שמעתי כלום.”
הנחת את ראשך שוב על הכרית, ידייך רפויות לצדדים, והנמכת את קולך. “בטח לא שמעת. אתה היחיד שיכול לישון בבית הזה עם הצעקות שלך.”
אבא היה מסתובב אל הקיר ומכסה את ראשו בשמיכה, או שגרר את עצמו אל כורסת העור החומה הגדולה, והשמיכה מזדחלת אחריו על הארץ. משם לא צעק אף פעם, כורסת העור שחררה אותו מ”עזרא תלך אתה ראשון, והלך.”
אורנה מפסיקה רגע להתרוצץ ואומרת לי: “כשאבא בא לבקר אותנו באמריקה, הוא לא צעק כלום מתוך שינה. שום דבר.”
“אני לא זוכר הרבה מהביקור שלו,” אמרתי. הנמכתי את הטלוויזיה. “הוא ישן אצלנו בבית? את זוכרת?”
“כן.”
“ואיפה אמא היתה?”
“היא כבר עברה לבית של הרב,” אורנה אומרת. “אבא ישן אצלנו ולא צעק אף פעם אחת.” היא ניגשת אל המדף ומיישרת את הספרים, פונה אל המנורה העומדת ומיישרת את האהיל, בוחנת את התמונות על הקיר ומיישרת גם אותן. “אף פעם אחת,” היא פוסקת שוב. “שום דבר.”
“תעמדי רגע בשקט, די להסתובב, אז מה את רוצה להגיד?”
אורנה משלבת זרועות. “לא יודעת,” היא אומרת. “אין מה להגיד. רק שהוא לא צעק.”
“והריח שלו,” אמרתי. “זוכרת את הריח שלו? הוא הגיע מסריח.”
היא ניגשת אל השולחן ומרימה את כוס התה שלה. היא מושכת באף.
“די, למה את בוכה עכשיו? כל כך הרבה שנים עברו.”
“אמא השאירה אותו לבד,” היא אומרת. “אנחנו השארנו אותו לבד. בשביל מה היה לו לקום בבוקר, תגיד לי? בשביל מי היה לו להתרחץ, בשביל התוכי?”
ט
רצף הפרסומות הסתיים. אבא דרוך. המראיין מושיט יד אל המיקרופון שעל השולחן ומקרב אותו אל אבא. מסמן לו בניד ראש שישים לב, שלא יתרחק.
אבא מהנהן, מרווח את צווארון הסוודר ומכחכח. “אז כמו שכבר אמרתי, כל הזמן ירו,” הוא אומר לאחר רגע. “מתוך הבתים, מהגבעות, מהגגות, מתוך המסגד, כל הזמן ירו בנו.”
המראיין משלב את ידיו ומשעין עליהן את הסנטר, מעמיד פני סקרן. “מי ירה?”
“הערבים,” אומר אבא. “אלה שנשארו בכפר ירו בנו מתוך הבתים ואנחנו רצנו בין הגדרות ובין העצים. היינו אמורים להגיע באמצע הלילה, להפתיע אותם, רק שלפנות בוקר המשוריין הראשון נתקע על דרך העפר המובילה לכפר וחסם את כל האחרים. ניסינו להזיז אותו, לפנות אותו מהדרך. לא הצלחנו. אז התקדמנו רגלית, וכשהגענו לשם כבר היתה שמש, אז מישהו ראה אותנו והעיר את כולם.”
“אז מדוע בכל זאת נכנסתם?” תוהה המראיין, כאילו הוא יודע מה צריכה להיות התשובה הנכונה. “הרי איבדתם את גורם ההפתעה.”
אבא משתהה. המראיין מחווה בידו על המיקרופון.
אבא בועט קלות ברגל השולחן ומרעיד את המיקרופון ומתנדנד על הכיסא. המראיין מסמן לו שיחדל וחוזר שוב על השאלה: “אז מדוע בכל זאת נכנסתם לשם?”
“איזו ברֵרה היתה לי?” אבא אומר. “קיבלתי פקודה לכבוש, וביצעתי. ככה זה עובד.”
מראיין: “זה הקרב שנפצעת בו” (אבא תוהה אם המראיין שואל או אומר).
אבא: “שם נפצעתי. זה כבר היה אחרי שכבשנו את רובו של הכפר. נפצעתי לקראת סוף הקרב. נפגעתי מרימון שזרקו עלינו.”
המראיין מרכין מעט את ראשו ומשווה לקולו נימה נוגה. “אני מבין שהיו שם גם לא מעט נשים וילדים שנהרגו בקרב. איך זה קרה?”
אבא מזדקף ומרים את קולו. “הם לא היו אמורים להיות שם, אני לא אחראי על אזרחים שמחליטים להישאר.”
“איפה הם היו אמורים להיות?” תוהה המראיין, קולו עדיין רך. “לאן רצית שהנשים והילדים ילכו?”
אבא: “לא יודע. שילכו. זאת מלחמה, מתים במלחמה.”
מראיין: “אולי לא צריך היה להילחם, אם נשארו בכפר עוד נשים וילדים. תסביר לי אתה, לאן הם היו אמורים ללכת?”
אבא: “אני לא יודע. מה אני, ראש הכפר? שיברחו עם כולם.”
מראיין: “אז כמה נשים וילדים מתו שם, בעצם?”
אבא: “אני יכול להגיד לך כמה חיילים שלנו מתו.”
המראיין משתהה. הוא מביט על אבא וכעבור רגע אומר: “את זה אני יודע, עשרים ושישה חיילים.” הוא מביט בכרטיסייה שלפניו. “קודם סיפרת לי שהקור היה בלתי נסבל. ציינת שאתה זוכר שסבלתם מאוד מהקור.”
אבא: “כן, באמצע התחיל לרדת שלג. לא באמצע, לקראת הסוף, כשכבר כבשנו כמעט הכול. היה קר נורא, אבל זה היה כל כך יפה, הכול כוסה לבן. הרי יהודה בלבן זה באמת הדבר הכי יפה שיש.”
מראיין, כבדרך אגב: “וכל הדבר היפה הזה קרה ביום שבו מתו החיילים שלך, החיילים שהלכו אחריך לקרב.”
אבא: “זה באמת היה חבל. הצטערתי שהם לא ראו את זה. חלק כן ראו, חלק מתו אחרי שכבר הכול כוסה בשלג.”
מראיין: “אבל אמרת שהשלג ירד לקראת הסוף.”
אבא פולט צליל גבוה ודוקר.
המראיין מחייך, מחכה שאבא יאמר עוד משהו. אחרי שתיקה קצרה הוא אומר: “למי שהצטרף אלינו עכשיו, אתי באולפן יחיאל הלוי, מפקד הקרב המפורסם על הגבעה, היום לפני שלושים שנה בדיוק.”
אבא: “ותראה, היום בחוץ שמש, ואז היה שלג.”
מראיין: “כן, יום יפה בחוץ. ועכשיו…”
אבא ממלמל: “הרי יהודה בלבן זה הדבר הכי יפה שיש.”
מראיין: “עכשיו נצא להפסקת פרסומות קצרה ונחזור. הישארו אתנו.”
אבא לא נשאר. באמצע הפרסומות החליט שמספיק לו, קם והלך.
י
“אתה חושב שזה מקרי שאף אחד מאתנו לא הקים משפחה?” היא שואלת ופותחת את ארונות המטבח זה אחר זה, מציצה פנימה וסוגרת.
“מה את מחפשת?”
“כלום,” היא אומרת. “אז נראה לך שזה מקרי שכולנו ככה?”
“תני צ’אנס לדביר. יש לו חברה.”
אורנה צוחקת. “כבר אין לו, הוא נפרד ממנה.”
“מתי הם נפרדו? את מוכנה לשבת, תגידי לי? זה משגע אותי שאת כל הזמן הולכת וחוזרת ככה.”
היא מתיישבת על הספה לידי. “זוז קצת,” היא אומרת ודוחפת את הראש אל תוך הבטן שלי, ובטון המאשים שלה היא שואלת: “אתם לא מדברים? אתה בכלל לא יודע מה קורה עם דביר?”
היא חולצת נעליים ומרימה את הרגליים לספה. אני מלטף אותה.
“תמשיך,” היא אומרת כשאני עוצר לרגע. “נו, אבינועם, אתה לא מסוגל לדבר ולעשות נעים בו בזמן?”
“דיברתי עם דביר לפני שבוע. הוא לא אמר לי כלום על פרדה.”
מעלינו רעש גרירת הכיסאות, תחביב של ילדי השכנים. כבר הערתי להם הרבה פעמים, וכלום –בכל יום אחרי בית הספר הקונצרט הזה מתחיל. “תגידי לי, מה הם עושים עם הכיסאות? מה יש להם לגרור אותם?”
“לא יודעת,” היא לוקחת את היד שלי ומניחה אותה על ראשה, מלטפת את עצמה ביד שלי. “תמשיך כבר,” היא אומרת. “אז על מה אתם מדברים? עבר כבר חודש מאז שהם נפרדו.”
“דביר סיפר לך שהם לא ביחד?”
“כן.”
כעבור כמה דקות של שקט משהו חולף על פניה, והיא אומרת: “תוכי היא ביקשה שיקנו לו. מה עבר לה בראש, למשוגעת הזאת.”
יא
“אבינועם, קום, הוא שוב צועק,” אורנה רכנה מעלי, ושערה הבריש את פני. ביד אחת החזיקה את מכנסי הפיג’מה, ובאחרת משכה מעלי את השמיכה. מחדר השינה שלהם הוא צעק: “עזרא, תלך אתה ראשון, והלך.”
“עזבי אותי, נודניקית, תני לישון,” ניסיתי למשוך את השמיכה בחזרה.
“אבינועם, קום כבר!”
“הבית הזה מחורבן,” אמרתי והתיישבתי על המיטה. “מה את עומדת פה?”
“קום.”
מיששתי את הכתם הלח שעל מכנסי הפיג’מה, שכנעתי את עצמי שאי אפשר להבחין בו וקמתי. דביר התחיל ליילל, הבכי התגבר.
“קחי אותו, נו. תרימי אותו על הידיים. אוף, עכשיו גם הוא.”
אורנה אוספת את השֵׂער לקוקו. “ואתה תלך לשם, תעיר אותו.”
“איפה אמא?”
“מאיפה לי לדעת. לך לשם כבר.”
היא מרימה את דביר על הידיים ומנדנדת.
“תמיד אני צריך ללכת אליו.”
דלת חדרם סגורה, ודרך החור שהשאיר המנעול שפורַק אפשר היה להציץ. נראה שהוא לבד. שלוש דפיקות והפסקה. עוד שלוש דפיקות. אילו היית שם, כבר היית מתעוררת. לחצתי על הידית, פתחתי את הדלת כדי חרך. “עזרא, תלך אתה ראשון, והלך,” הוא אמר לחלל החדר. לא צעק.
“אבא,” קראתי לו. “אבא!” הוא הרים מעט את הראש, העיניים אפורות, שקועות, לא רואות כלום ובכל זאת מביטות בי. הוא שמט את ראשו על הכר ונרדם. השקט חזר.
“אמא לא שם,” אמרתי.
יב
“בכסף שהוא הביא לא היתה שום אפשרות לפרנס משפחה. פוטר מכאן ופוטר משם, תמיד שלא בצדק, תמיד הבוס אשם,” אמרת לי. גם כעבור שנים את עוד מצטדקת ומגִנה על הבחירה. על הבריחה.
אני זוכר את הלילות שיצאת לעבוד בהם. תקופה קצרה במאפייה, היית חוזרת לפנות בוקר, כשאנחנו כבר עם הילקוטים על הגב, ומכניסה לתוכם לחמנייה טרייה. “יום נעים, חמודים שלי,” אמרת ונשקת.
גם הוא היה מקבל לחמנייה. פעם היתה שם אהבה, זה ברור.
ובאורנה נזפת: “רק אחרי החתונה הופיע עזרא. מה את חושבת,” משכת באף ובלעת את הרוק, “שכמו היום, כולן ישנות עם כולם לפני החתונה? איך יכולתי לדעת?”
“אבל על עזרא שמעת לפני החתונה,” אורנה התעקשה. “וגם ידעת מה היה על הגבעה.”
“סיפורים על עזרא היו לו בלי סוף, בטח ששמעתי, אבל בימים, לא צעקות בלילות. מי יכול לסבול את זה, תגידי לי? את היית סובלת את זה?”
“לא יודעת, אולי, אם הייתי מאוהבת.”
שילבת זרועות על חזך. “את יודעת מה, אורנה? את באמת צדיקה. טלית שכולה תכלת.”
יג
“תעשה לי עשר אצבעות.”
אבא מניח את ידיו לפנים, פורס אצבעות ומניע אותן קלות. צחוקו של דביר מתגלגל. “ותשיר,” הוא מבקש ממנו בקול דק ומנקר. “נו, תשיר לי גם.”
אבא שר בקול רם, כמו מתוך רמקול: “עשר אצבעות לי יש, כל דבר בונות הן.” הוא מנופף בהן למעלה ומקרב אותן אל פניו של דביר.
“מה זה המשחק הזה?” את צעקת עליו. “מאיפה הרעיון המזוויע הזה?”
אבא הוריד את ידיו. “הוא ביקש.”
“הוא בן שלוש,” הרמת את מבטך מהספר שבידך ונזפת. “מה זה, ‘הוא ביקש’?”
“מה את כועסת, זה רק משחק.”
“לא, באמת, יחיאל. אני פשוט לא מבינה אותך לפעמים. מה עובר לך בראש.” שמטת מידך את הספר והזדקפת. עינייך ננעצו בדביר, חומות וגדולות, והגבות התכנסו כתמיד בשעת כעס. “אני לא מרשה.” דביר התכווץ מולך, ואת חזרת ואמרת: “אני לא מרשה.” ולאבא אמרת: “אתה באמת פסיכי לגמרי, אני כבר לא יודעת מה לעשות.”
אבא הנמיך את קולו. “די, רינה, זה רק משחק,” אמר כמנסה להרגיע.
את חזרת לספה, שקעת שוב בקריאה, דביר חיכה עוד קצת ובלחישה אמר: “אבא, איפה אצבעות?”
“נשארו על הגבעה, רחוק.”
“תביא אותן?”
אבא חייך וקרץ לו. “עכשיו כבר אי אפשר.”
יד
הוא מלפף אמה על האצבע המורה בכף ידו השמאלית, השלמה, ומניף אותן לראווה. “ככה היינו, אני והוא,” הוא מכריז. “כמו אחים! לא נפרדים אף פעם, בגן יחד, בבית הספר יחד.”
אורנה ואני משני צדדיו, גוררים רגליים במעלה הרחוב המוביל אל חורשת התלתן, מקשיבים וממלמלים את ההמשך המוכר: “בתיכון יחד, בצבא יחד, עד שהלך בצבא.”
כעבור כמה דקות שקטות אבא אומר: “השקר הגדול כולו שקרים קטנים. מצוות, חוקים, דגל, שירים, סיפורים.”
“מה, אבא? למי יש דגל?”
טו
“אנחנו כבר בני ארבעים עוד רגע, למה את לא מפסיקה להתעסק בזה?”
“כי אני לא חסומה כמוך,” אורנה אומרת. “אני לפחות מנסה להבין מה אני מרגישה.”
על מסך הטלוויזיה רצות התמונות בלי קול. אורנה בוהה בי ואחר כך במסך.
“אני חסום?”
“כן,” היא מפנה אלי מבט חפוז. “אתה לא מחובר לעצמך, תראה אותך.”
זה מצחיק אותי, כל הבחישה ברגשות, תמיד היא מושכת לשם. תמיד הזיכרונות, הכעסים.
“ואת? איך זה עוזר לך שאת כל כך לא חסומה? ולמה לא שמת לי כפית סוכר?”
“שמתי. ואתה יודע מה, אבינועם? אין לי כוח לדבר אתך.” היא מיישירה מבט אל המסך ומשלבת זרועות כמו אמא.
“מה את רוצה עכשיו?”
היא מתעלמת. כעבור כמה דקות של בהייה היא שולפת מהמדף את סטפן צוויג. “קראתָ את זה?” היא שואלת ומעיפה בנשיפה אבק שהצטבר בין דפיו.
“זה לא רע, אבל קחי את השני. יש שם עוד צוויג אחד, יותר מוצלח.”
היא נשארת עם הספר שבידה.
טז
אחר צהריים גשום, אבל לא קר במיוחד. בכל זאת החלטנו, אורנה ואני, להבעיר אש באח אחרי שחזרנו מבית הספר החדש. “אולי מרי פופינס תבוא,” אורנה אמרה. “שסוף-סוף יקרה כבר משהו טוב בבית הזה.”
דפיקות. הדלת נפתחה בלי שהייה. בפתח אשת הרב, הפאה שמוטה מעט על ראשה, קווצות השֵׂער המלאכותי מזדקרות לכאן ולכאן, עיניה מבולבלות. “איפה הרב?” שאלה ועברה בחדרים בלי לחכות לתשובה, הביטה סביב ואחר כך בנו. “נו?” גערה בי, “אתה ראית את הרב?” עמדנו שם ולא אמרנו מילה. היא התיישבה על הספה, שמשמשת לאמא מיטה. “ואיפה אמא שלכם?” היא נשענה לאחור ואיזנה על ראשה את הפאה. כעבור רגע קמה. “היא חושבת שאני לא יודעת איפה היא,” אמרה ויצאה.
“הרבנית ציפורה זה כנראה הדבר הקרוב ביותר למרי פופינס שנקבל כאן,” אורנה אמרה וכעבור רגע הציעה: “חי, צומח, דומם?”
“כן,” אמרתי. הלכתי להביא דפים ועפרונות, ואז הופעת מולי. לא שמעתי שנכנסת, ביד החזקת מעטפה לבנה גדולה, לא היתה עליה כתובת וגם לא בול. הוצאת מתוכה תמונה. “זה אבא שלח,” אמרת לי והנחת על שולחן המטבח. “אורנה, בואי תראי,” קראת לה, ולי אמרת: “נעשה לזה מסגרת יפה.”
אבא בכובע מצחייה, רק חצי פנים חשופות, עטורות זקן של כמה ימים, גופו רכון על הדלפק בקיוסק של שמעון (איפה עוד הוא יכול לבלות). שלושה בקבוקי בירה לצדו, היד חופנת גרעינים, ובאוזן מנקר לו תוכי יוסי. אבא צוחק לצלם. אולי התוכי דגדג לו.
“איך הם נחמדים ביחד,” אמרת.
“לך מתאים עורב,” אורנה סיננה והוסיפה באותה נימה מלגלגת: “הציפורה של הרב היתה כאן.”
יז
טלית שכולה תכלת, קראת לה. היא הוציאה מתוך המזוודה את הבגדים הספוגים גשם וזרקה אותם לאמבטיה, סחטה שם וקיללה. אחר כך תלתה אותם על חוט הברזל הדק של וילון הניילון שמסתיר את האריחים הדהויים.
את ישנה בסלון, ואנחנו שלושה בחדר השינה, רק רצועות בד אפור מפרידות בין החדרים. אבל יכולנו לישון, עזרא נשאר בבית עם אבא ויוסי.
“את חושבת שלא ניסיתי לעזור לו?” את שאלת אותה.
אורנה שתקה.
“נו, טלית שכולה תכלת,” אמרת לה. “בטח היית עושה הכול יותר טוב ממני. הוא לא רצה טיפול, את שומעת? את חושבת שלא ניסיתי?”
אורנה שתקה.
“חבל שלא השארתי אותך שם,” אמרת, ואורנה ענתה: “באמת חבל.”
יח
“היֹה היה פעם ילד נחמד עם עיניים שחורות גדולות וטובות ושֵׂער חום מקורזל, שכיסה לו את המצח וקצת מהאוזניים, והיו לו גם אצבעות ארוכות בשביל לחטט באף. לילד הזה היתה אמא גדולה מאוד עם קול עבה בטעם של סיגריות וציפורניים צהובות. כששאלו את הילד איפה אבא שלך, הוא אמר: אמא שלי בלעה אותו, בגלל זה היא כל כך גדולה. וגם הילד גדל. הוא לא בלע אף אחד, ובכל זאת היה גדול מאוד.”
“יחיאל, אני מתחננת שתפסיק עם זה, אחר כך יש להם סיוטים בגללך.”
“הוא מת, הוא מת, נכון, אבא?”
“אתה רואה מה אני אומרת.”
“גברת הלוי, את מוכנה להפסיק להפריע לי בסיפור? לא, אורנה, הילד לא מת. אז הוא היה חי לגמרי.”
“יחיאל, אתה פשוט לא נורמלי. לפחות על הילדים תרחם.”
יט
מה סופו של זה הזמר
בים-בם-בום?
אם תרצו לשים לו גמר
בים-בם-בום
אם תרצו לשים לו גמר
בים-בם-בום
תדחפו לאוזן צמר,
בים-בם-בום.[3]
כ
“יד יכולה לכעוס, רינה?” הוא שאל אותך (זה היה אחד הימים ששניכם הייתם בטוב). “איך זה שיד יכולה לכעוס? איך רגל? אי אפשר להסביר, אבל ככה הם כועסים אצלהם, כל החלקים. ככה הם באים לי בחלומות וכועסים.”
הנחת יד על רגלו הרועדת. הוא נשך את שפתיו. “את זוכרת את החיוך של עזרא?” שאל אותָך.
“אתה יודע שלא הכרתי אותו,” ענית ומשכת את ידך.
“מהתמונות, אני מתכוון.”
החזרת את ידך אל הברך, שתפסיק לקפוץ, וחייכת אליו. “בתמונות הוא באמת נראה בחור נחמד נורא.”
“מה זה נחמד, רינה,” הוא ליטף את ידך המונחת על ברכו וסגר עליה. “את לא מבינה, אני כל כך מתגעגע אליו.”
גם רגל שמאל החלה לרעוד, לשם ידך לא הגיעה; לא יכולת להפסיק את הרעד. “אני מבינה, בטח שאני מבינה. אני בטוחה שזה נורא קשה לך.”
“זה לא קשה, זה חור בבטן, רינה. זה חור שאי אפשר למלא אותו, הוא מת-מת, אני חי-מת.”
“אבל אי אפשר ככה כל החיים,” ניסית בנימה רכה. “אי אפשר ככה.”
“רינה,” אמר וגירד בעורפו. “אם קשה לך, תמיד את יכולה…”
קטעת את דבריו. “אנחנו לא מדברים עלי, יחיאל. ברור לי שקשה לך פי כמה. אתה חייב לטפל בעצמך.”
“מה את מתכוונת? פסיכולוג?”
לא ענית. אבא דחף את הכיסא לאחור וקם על רגליו. “אני לא משוגע, רינה.”
משכת אותו בחולצתו בחזרה אלייך. “אל תברח, יחיאל. שב, אנחנו מדברים.”
אבא התרצה. כעבור עוד רגע הוספת: “פסיכולוג זה לא למשוגעים. זה לכולם.”
הוא תפס את זרועך. “את מכירה מישהו מהחברים שלי שהולך לפסיכולוג, תגידי לי?”
שחררת את ידך מאחיזתו. “מה אני יודעת,” אמרת. קמת וניגשת אל המטבח וצעקת משם: “אולי הם הולכים, מנַיין לך מה הם עושים?”
הוא קרא אחרייך: “רינה אני לא משוגע, אל תעשי ממני משוגע.”
אני זוכר איך עמדתי בפתח המטבח בלילה, בפעם אחרת, וראיתי אתכם מאחור. “אַת המזל שלי,” אבא אמר לך והניח את ראשו בשקע שבין השכמות.
ניגבת ידיים בסינר המהוה, ובלי להסתובב אליו צחקת בקול רך.
“אז אולי בכל זאת?” אמר לך. ייתכן שהניח אז את ידיו על הבטן הגדולה, עמדתם בגבכם אלי ולא ראיתי. “אולי בכל זאת?” הוא חזר. “זה מאוד חשוב לי, את יודעת.”
“בשום אופן לא, יחיאל!” אמרת לו. “ילד לא צריך לסחוב על כתפיו את השם הזה, אני חשבתי על דביר או יורם. איזה מהם מוצא חן בעיניך?”
הוא נסוג צעד אחד לאחור, ואת הסתובבת וראית אותי. ניגשת ואחזת בידי, להוביל אותי אל המיטה.
“תן לי כמה ימים לישון על זה,” אמרת לו בקול רפה. וכעבור כמה ימים, בקול חד, אמרת: “לא יקום ולא יהיה.”
כא
למרות פסק הדין הדורש מהבעל לתת גט לאשתו בהקדם האפשרי ולהביא פרק זה לסיומו, הבעל סירב לעשות כן בטענות שונות שאין בהן טעם, וכך עשה בכל ההזדמנויות שזומן לבית הדין. לאחר מכן פנתה גברת הלוי אל עורך דין מיירון המייצג אותה בתיק דנן, והוא פנה לבית הדין בבקשה לחייב את הבעל לתת גט ולהפעיל סנקציות נגדו באופן מידי. לצדדים נקבע דיון, שאליו הבעל לא התייצב. דרשנו בשמה של הגברת לוי וקיבלנו צו הבאה נגד הבעל לדיון הבא. נקבעו שני דיונים למתן צווי הגבלה ולסידור גט, אך הם נדחו עקב יוזמת בית הדין ליישב את העניין בשיחת גישור, שהתקיימה לפני כחודש וחצי. הגישור לא עלה יפה, ואנו פנינו לבית הדין בבקשה שיקבע מידית חיוב גט ואף ייתן צווי הגבלה כמקובל בחוק.
כב
“אבל את הגט היא קיבלה כשכבר היינו באמריקה.”
“כן, אבל לא מיד. שנתיים-שלוש זה לקח.”
כג
חלמתי שמיקי מאוס ומיני יושבים על ספסל בגינת הפרחים המקיפה את יד לבנים בפתח תקווה. כשביקשתי מאורנה לעצור לידם ולהגיד שלום, היא אמרה: “זה ילדותי מצדך,” ו”זה חייב להיות ביום הזיכרון?”
היא גררה אותי מהר כי בעוד עשר דקות הצפירה, וכבר היה אפשר לראות את החברים מהתנועה עומדים בחולצות לבנות מגוהצות ומצמידים את פרח הציפורן האדום לדש. נזכרתי שמיקי מאוס התקשר אלי מהקרב על הגבעה וסיפר לי שמלחמה זה כיף, ואחר כך העביר את הטלפון לעזרא, ועזרא אמר: “מיקי עושה לנו חיים משוגעים, אנחנו ממש חברים, וכשצריך להילחם הוא לא עכבר, הוא אריה. כשאחזור מבטיח שאביא אותו לבקר.”
סובבתי את הראש אל מיקי כי רציתי להגיד לו שאני הבן של יחיאל, ושבפעם הבאה שהוא בא לפתח תקווה שיביא אתו את עזרא, כי אבא שלי מתגעגע נורא. אבל מיקי נעלם.
אורנה ניסתה לעזור לי להצמיד את הפרח לחולצה, ובסוף הכניסה אותו לחור של הכפתור. מרחוק ראיתי שמיקי תופס מקום בשורה הראשונה ליד נחמה המורה בדיוק כשהתחילה הצפירה. הוא עשה לה פרצופים, והיא לא שמה לב. היה לי צחוק קרוב לשיניים, וזכרתי שאסור להזיז את הרגליים, וכשמיקי דילג מעל לראשים ולכיסאות והתקרב ודגדג אותי ליד הבולבול, הצחוק יצא יחד עם נמלים קטנות של פיפי, שזחלו ועשו שלולית בין הרגליים הצמודות. אורנה צבטה אותי ביד כמו שאמא צובטת, וברגע שהצפירה נגמרה ונחמה עלתה לבמה, היא משכה אותי הביתה. מהרמקולים שמעו את נחמה מכחכחת בגרון, אבל במקום מילים יצא לה רק בכי, כמו לפני שנה. ואפילו שישנתי, הצטערתי שאפסיד את המורה בוכה.
כד
“הגוי,” כך קראת לניגרי שאורנה הביאה לארוחת שישי.
התעלמת מידו המושטת אלייך, ובכל זאת חייכת. בקול מלטף, שלא יבין כלום מהנימה, אמרת לה: “איך את מעזה להכניס את הגוי הזה אלי הביתה. את איבדת כל רסן, אני כבר לא יודעת מה יהיה אתך, באמת שאין לי שליטה עלייך,” ושוב חייכת אליו בנימוס.
אורנה החזירה לך חיוך ובנימה עליזה, שובבה, מתנגנת, ענתה לך: “מעניין את התחת שלי מה את חושבת.”
לאחר שגמרנו לאכול, והניגרי כבר הלך לדרכו, אורנה סידרה את הכלים בכיור קבוצות-קבוצות. כמו חיילים במסדר הם עמדו לפניה בכיור, מוכנים לסיבון ולשטיפה. בזמן שסידרה שרה בקולה הרך, שאבא אמר עליו פעם שהוא “בטעם כמון”, מחקה את המבטא של ג’וזי כץ: “אמי, אמי, אומר הוא לי/ ארור עמי מאל/ בעולם הזה, בעולם הבא/ חלאת יושבי תבל.”[4]
היא הרימה את מבטה מן הכיור, מנסה להיזכר, עצמה עיניים. “כן,” לחשה לעצמה, “בתי, בתי, ארור האיש/ אשר יִקְבֶנוּ אֵל/ בת רבנים עשרים דורות/ את בת רב בישראל.”[5]
פתאום הפסיקה לשיר וסובבה את ראשה אלייך. “תגידי, אמא, את והרב יעקב, זה רציני? אני יכולה לקרוא לו אבא?”
לא הצלחת להתאפק וסטרת לה. הצלחת שסיבנה עפה אל מחוץ לכיור והתנפצה על הרצפה.
אורנה צוחקת. “באמת?” היא שואלת אותי, “ככה אמרתי לה?”
“כן, זה מה שאמרת ואחר כך יצאת בעקבות הגוי שלך. בלילה ההוא לא חזרת הביתה.”
כה
“תראו איך אפרים מתנהג יפה,” אמרת באנגלית וכיסית את ראשך במטפחת תחרה לבנה.
“מה היא שמה על הראש?” אורנה לחשה לי. “זה נראה כמו מפית שולחן.”
פלטתי צחוק קצר.
אמא אמרה שוב: “אפרים מתנהג כל כך יפה, אולי תלמדו ממנו משהו.”
לחייו של אפרים האדימו, והוא הביט בנעליו. ידיו שלובות מאחורי גבו הכפוף, והוא ממלמל עם אביו את הקידוש. הרב קירב את כוס היין אל שפתייך, את הרכנת ראש, ואפרים, הבן הפוזל שלו, הלך ליטול ידיים.
“לכו גם אתם,” אמרת.
דביר ואני באנו אחרייך, צייתנים, ומילאנו את הנטלה במים.
הרב מלמל באוזנינו את “אשר קידשנו במצוותיו” וחיכה שנחזור אחריו.
אורנה, מאחורי גבו, שלחה מבט חטוף אלי ואל דביר, פזלה וחרצה לשון. פרצנו בצחוק.
“מה כל כך מצחיק אתכם,” נתת מבט נוזף באורנה, מקור הצרות החדש שלך. “עכשיו לא מדברים,” אמרת לה. “עד שהרב יגיד את הברכה ותאכלו מהחלה.”
אורנה שרקה את נעימת “בת הרב ואמה”, ואת נתת בה מבט רצחני.
“אני שורקת,” הצטדקה. “אמרת שרק לדבר אסור.” אחר כך, בזמן הארוחה, תופפה בכף המרק על השולחן וזמזמה את “הבן יקיר לי, הבן הבן יקיר לי.”
שוב נתת בה מבט.
“אה, סליחה אז גם לשיר אסור?” היא אמרה. “לא ידעתי, אני רק מתחילה ללמוד את החוקים.” אז חייכה אלי ואמרה: “ואו, כמה עברות כבר בטח יש לי, ישר לגיהינום, ישר.”
כו
את עם שלושה ילדים בארץ זרה. הערב הפתיע, ועוד לא מצאת לנו מקום ללינת לילה. האם מהייאוש התיישבת על קרש הנדנדה?
“שחקי, שחקי על חלומות,” זמזמת לעצמך. על העץ הקרוב ריקדו שני סנאים לצלילי השיר.
כז
“לחשוב שהיא חוזרת לכאן, שהיא תהיה קרובה כל כך, שתוכל לצוץ פתאום בבית שלי עם התנועות המעצבנות שלה, תהדק כל שתי דקות את המטפחת ותגלגל עיניים, אני לא יכולה לסבול את זה.”
אורנה מחקה את התנועות של אמא וממלמלת: “ברוך השם, ברוך השם,” מנדנדת את גופה ונעצרת, אוחזת בכתפי כשאני מנסה לחמוק ממנה. “אבינועם, ילד שלי צדיק! בחיי שאתה צדיק!”
אני מסלק את ידה. “חלס עם השטויות שלך, היא לא תופיע אצלך בבית, בכלל לא כשר אצלך.”
“שוב עם השאלות שלה והעצות והכשפים.”
“היא לא תופיע אצלך ככה סתם פתאום.”
אורנה מלפפת אצבע על אמה, מחייכת אלי, שבועת הצופים שלי ושלה. “ככה היינו,” היא אומרת בתקיפות ומניפה את היד מעלה, ואני מצטרף לדקלום בלי התלהבות, מתוך הרגל: “בגן יחד, בבית הספר יחד, בתיכון יחד, בצבא יחד, עד שהלך בצבא.”
כח
על הבעל יש צו עיכוב יציאה מהארץ, איסור שימוש בדרכון ואיסור בהחזקת צ’קים.
קלף חזק היה לך. בתמורה לגט יוכל לפגוש את הילדים.
כט
“מה יש לו, לזילברמן? למה אצל שלום תמיד יש גבינה צהובה ואצלו צריך לחכות בתור?”
“לך תקנה אצל שלום,” אמרת לו. “מי מפריע לך.”
“אני לא צריך ללכת לשלום. זילברמן זאת המכולת הקרובה אלינו.”
“אני לא מבינה מה אתה כועס עליו ומה אתה רוצה ממנו. מה זה, הוא חייב לך משהו?”
הצוואר של אבא התנפח כמו צוואר של תרנגול הודו. “הוא מכולת, כן, מכולת חייבת גבינה צהובה.”
“יחיאל, תעזוב את זה עכשיו, יש לך אובססיה לגבינה צהובה. מספיק כבר. רד עם הילדים לגן השעשועים, הם חיכו לך כל הצהריים.”
הוא משך את מגבת המטבח מידה של אמא וניגב בה את מצחו. “את היית מוכנה לחיות על ריבה וקוטג’.”
“ומה רע בזה?”
הוא הסתכל בך, כאילו נהפכת לזרה. “תנו ידיים,” אמר לי ולאורנה. “יאללה, תנו ידיים.”
בשביל המוביל אל הגן, רחוק מאוזנה של המפקחת, דרש: “אני שורה ואתם שורה, בים-בם-בום.”
אבא: אז עלמה יפת עיניים
אנחנו: בים-בם-בום.
אבא: זרקה לו פרח משמים
אנחנו: בים-בם-בום.
אבא: זרקה לו פרח משמים
אנחנו: בים-בם-בום.
אנחנו ואבא יחד, בקול רם: יחד עם צנצנת מים
אנחנו: בים-בם-בום![6]
ל
מול המראה הקטנה באמבטיה ליטפת את הקוצים ששרדו משערך, מתרגלת למגע, למראה. בבית גלוית ראש, בחוץ במטפחת שחורה עד קו הגבות. “ככה הרב ביקש,” תירצת.
כעבור כמה ימים גילחה גם אורנה את ראשה. על הצוואר קעקעה נחש. ובתגובה למבטך אמרה: “ככה ‘רגע עם דודלי’ ביקש.”
לא
בפעולת כיבוש הכפר, בלילה השני למבצע, נפלו עשרים ושישה לוחמים.
“ציפינו רק לאש מנשק קל,” אמר מ”פ הלוי בתחקיר שנערך לאחר סיום הקרב, “אבל ירו עלינו מרגמות, זרקו רימונים. כבר מהחסימה של הציר השתבש הכול. מיקמנו חסימות באזור ונכנסנו להתחיל בטיהור. מיד נפתחה עלינו אש כבדה, היה קשה לאתר את מקורות הירי.”
סגנו, סגן דורון, הוסיף: “עוד לפני השלמת טיהור היעדים דיווחתי על עשרים הרוגים. הערכנו שהכפר כבר טוהר וביצענו סריקה, ואז הפתיעו את הכוח שנותר שלושה מחבלים שהתחבאו בפתח המערה בצד הצפוני, אחרי המטע. החוליה פגעה והרגה עוד שישה חיילים. הכוח זיהה את המחבלים וחיסל את שלושתם בקרב קצר.”
לב
ואז אנוכי בתוגת המאירי
אלחש לקירות: יוסי מת,
יוסי מת.
וישוב אפרך מהכלוב למולדת –
מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב,
ערירי, בלי אישה תוכייה ויולדת.
לתוכי שכמוך אסור לאהוב.[7]
לג
“את מבינה, רינה,” אבא גירד את אוזנו, השתעל וחזר לשחק בשאריות האוכל בצלחת, “אני הבטחתי לאמא שלו שאחזיר אותו הביתה בריא ושלם אחרי המלחמה.”
“לא,” אמרת והסתכלת על הגשם, שהִכה בחלון בחוזקה, אבל לא מחה את הלשלשת שהשאירו שם הציפורים. “אני לא מבינה. איך יכולת להבטיח לאמא שלו דבר כזה?”
“הוא בן יחיד, מה עוד יש לה בעולם.”
פלטת מפיך נשיפה קצרת רוח, לקחת ממנו את הצלחת והזזת אותה אל קצה השולחן. “אני לא מבינה איך יכולת להבטיח דבר כזה לאמא שאת הבן שלה אתה לוקח לקרב. טוב, די, זה כבר לא משנה עכשיו. גם היא הרי לא חשבה שאתה יכול לעמוד מאחורי המילים שלך, זה ברור. אבל מה עבר לך בראש, תגיד לי. מי אומר דבר כזה.”
“את נגדי!” אבא דפק על השולחן באגרופו. “כל הזמן את נגדי, מחפשת איך להכניס לי.”
קמת ואספת את הכלים מהשולחן. “אתה צריך להביא את אורנה מהצהרון, אל תיתן לה לחכות. ושלא תעצור בקיוסק, לא לשתייה ולא לסיגריה.”
אבא הרחיק את הכיסא מהשולחן, ורגלי העץ חרקו על המרצפות האפורות. “את נגדי, את כבר לא אוהבת אותי, נו, תגידי את זה כבר.”
הסתכלת בשעון. “יחיאל, עכשיו רבע לארבע, אני לא נגדך, אני רק מבקשת שתלך ותביא את הילדה, אתמול איחרת לשם בעשר דקות.”
אבא חיקה אותך, “איחרת בעשר דקות.” הוא חזר על זה שוב ואמר בכעס, “מי שישמע.”
“קח מעיל,” צעקת אחריו.
הוא עבר את המראה שבכניסה וחזר לשם, העביר יד בשֵׂער הדליל, גרף אותו לאחור, לשוות לו צורה. “את מוכנה להפסיק לדבר אלי כאילו את אמא שלי?” השיב לך.
“וגם את המעיל של אורנה תיקח. בבוקר עוד היה יפה בחוץ.”
אבא קירב את ראשו למראה. “צריך להסתפר,” מלמל לעצמו. ולך אמר: “זה רק כמה טיפות.”
“מה אתה מקשקש, תראה איזה גשם. ומטרייה, קח גם מטרייה.”
“אני לא סובל מטריות.”
הוא יצא בלי מעיל ומטרייה, וכעבור חצי שעה חזר עם אורנה. שניהם נטפו מים. אורנה עמדה בפתח בוהה ורועדת, נשכה שפתיים סגולות. לקחת אותה לחדר השינה, פשטת את בגדיה מול הרדיאטור וניגבת אותה. היא סיפרה לך בהתרגשות על חיילים גיבורים שלוחמים גם בגשם ובקור. “זה היה באמת, אבא סיפר לי כשהלכנו,” אמרה לך. את לא הקשבת, בכית.
לד
… ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין.
הוא שלח את ציפורה שלו מהקן היישר אל בית החולים הפסיכיאטרי שבקצה הדרומי של העיר, ולך אבא נתן סוף-סוף גט ושחרר אותך, וכך נפרדת גם מ”עזרא תלך אתה ראשון”.
מצאת את עצמך תחת חופה; אחרי שנים שוב חזרת לצחוק.
אורנה בארוחת השבת: “יש לי דבר תורה להגיד.”
את הסתכלת בה בחשש, והרב, אורו פניו. “כולם הַקשיבו,” אמר.
אורנה פתחה את התנ”ך, ומתוך פרשת השבוע קראה: “כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.”
“תמשיכי,” אמרת לה וקמת. “אני אגיש בינתיים מנה אחרונה.”
לה
זוכרת את הטקסים בימי הזיכרון? את הנסיעה באוטובוס המלא עד אפס מקום, את הנשים אדומות עיניים עם זרי פרחים לבנים, את מגרש החניה, את הדוכנים, את מוכרי המים הקדושים והקמעות? אני זוכר את העלייה התלולה על ההר עד לבית הקברות, את החולצות הלבנות ואת הציפורן בדש. “יחיאל, אני לא מצטרפת אליכם,” אמרת לו באחד מימי הזיכרון. “כל השנים האלה, הספיק לי.”
“מה זאת אומרת?” הוא שאל, נדהם. “זה יום הזיכרון.”
סידרת לי את צווארון החולצה הלבנה, חולצה של שבת. “תתנהג יפה,” אמרת לי, ולאבא ענית: “זה אומר שאני לא באה אִתכם יותר לבית הקברות.”
“אין כבר ציפורנים בחנויות פרחים,” אורנה אומרת. “שנים כבר שלא ראיתי.”
“את לא צריכה לדאוג, הן בטח יחזרו לאופנה יחד עם המלחמות.”
לו
“וזה הקרב היחיד שעשו בו טעויות?” אבא צעק עלייך, כאילו את האחראית להאשמות, לתוצאות של ועדת החקירה. “שאני אתן לך רשימה?”
הושבת אותו לשולחן. “קח, זה מיץ תפוזים,” הגשת לו. גרעינים זעירים של תפוז עלו וצפו. “תשתה, יחיאל. זה טרי. אף אחד לא עמד שם במקום שלך, אף אחד לא יודע באמת מה היה שם.”
הוא לגם. מילא את חלל הפה ורק אחר כך גמע, ראשו נשמט, מבטו ננעל ברצפה. כעבור רגע חזר לכעוס, ואת לחשת: “די כבר, יחיאל. בחייך, די, תכף לאה מגיעה.”
את הכוס הריקה הניח ברעש גדול על השולחן. “זה הקרב היחיד שעשו בו טעויות, אני שואל אותך?!”
“יחיאל, היא כבר בדלת, בחייך, לא עכשיו.”
לאה לא דפקה ולא חיכתה שיפתחו לה. היא פתחה את הדלת ואבא השתתק, קם לקראתה, הציע לה מיד קפה, פרס את הלחם והוציא ריבה. “דודה לאה כאן,” קרא בקול. “ילדים, בואו להגיד שלום.”
דודה לאה נשארה לישון במיטה שלי, אני נשלחתי למיטה של אורנה, רגליים אל ראש, ראש אל רגליים.
בלילה עזרא תקף את הבית והעיר את כולם. נדמה לי שרק אז לאה הבינה על מה את מתלוננת באוזניה כבר שנה או יותר.
לז
תוכי אפור אפריקני, מוכר גם בכינויו ג’אקו. מוצאו מאפריקה, גודלו בינוני, והוא נחשב לאחת הציפורים החכמות בעולם. תזונתו: בעיקר אגוזים, פֵרות ועלים.
גופו של התוכי אפור כהה. הלחיים ואזור הראש בצבע אפור בהיר. צבע הזנב אדום כהה, לרוב שחור בקצוות.
לח
אורנה נעלמה עם הכושי שלה. “היא תחזור על ארבע,” אמרת, ולרב לחשת: “יעקב, חייבים לבדוק את המזוזה.”
כעבור שנים אמרת לי בחיוך, “לא עם כל הילדים שלי נכשלתי. הנה, תראה את אפרים.”
רק אחר כך נזכרת ואז חזרת לסגנון הדיבור החדש שסיגלת לעצמך. “הוא כמו ילד שלי,” אמרת ומיד מלמלת: “השם יעזור, מסכן, יתום.”
נכון. מה שלא הצליח לך אתנו עבד עם אפרים. נדמה שאף פעם לא יעזוב את הבית, אותך.
לט
“למה אבא שלח אותו לפניו,” שאלתי אותך.
“הוא לא שלח אותו לפניו. אבא היה בראש הפלוגה כל הזמן, לרגע עצר לסדר את מכשיר הקשר, וביקש מעזרא שעמד מאחוריו להתקדם כדי שהם לא יתעכבו בגללו.”
“איך את יודעת את כל זה?” שאלתי.
שעת ערב. את במטבח, מתבלת את האורז. “בחייך, אבינועם. מאיפה אני יודעת? אני יכולה לדקלם את הקרב הזה מלפנים ומאחור, אני הייתי שם יותר מכולם,” נאנחת והידקת את השביס לראשך. “בעזרת השם יהיה בסדר, יותר טוב שנשכח.”
“בעזרת השם” הלך אתך לכל מקום, ובשני החדרים היה צפוף מאוד גם בלעדיו.
מדוע לא עברת מיד לגור עם הרב? הרי לא חששת להשאיר אותנו לבד.
דביר הצטרף, עמד לצדך, רחרח את הסיר והניח יד סביב כתפייך. “אז היה לאבא מזל, הוא ניצל, הוא היה יכול למות.”
“כן,” אמרת. “קרה לו נס.”
האם כך באמת חשבת, שזה מה שקרה לו? לזה קוראים נס?
מ
לפנות בוקר אבא נחת בשדה התעופה; צפוד, גורר מזוודה קטנה, מביט לצדדים, מחפש. אורנה זיהתה אותו וקראה: “הנה הוא שם!” היא הצביעה לעברו, ואנחנו רצנו. היא לא הצטרפה אלינו. נעלמה. למחרת שבה הביתה, לא הסבירה ולא התנצלה על שהשאירה אותי ואת דביר אתו לבד. אחזנו במרפקיו ועזרנו לו להיכנס אל הרכב ששלח הרב.
אבא התיישב באמצע, חייך, הניח את זרועותיו על כתפינו. דווקא את השיניים שכח. “צביה סידרה את התיק,” אמר, “תראו אולי הן שם.”
נהג הרכב הציץ בנו מן המראה, ובאנגלית שנשמעת כמו יידיש שאל בתמיהה: “אז זה האיש שכבוד הרב יעקב ביקש להביא אליו?”
“אמריקה,” אבא אמר בחיוך ורכן להביט מהחלון.
“כן, אבא. אנחנו בבוסטון.”
“קר כאן נורא, קר אצלכם,” הוא חיבק את עצמו. “אולי נסגור את החלון?”
סגרתי, אבל השארתי חריץ. נדף ממנו ריח חמוץ של זיעה. “קצת אוויר צריך,” אמרתי. “איך עברה עליך הטיסה?”
“קצת אוויר צריך,” הוא צחק והניח את ראשו לרגע קצר על כתפי. “ילדים שלי,” אמר. “אתם לא נראים אמריקאים,” צחק.
דביר שלח אליו יד והעביר אותה על לחיו ואחר כך על השֵׂער. “מה שלומך, אבא’לה?” שאל.
רק אז שמתי לב כמה התבגר. הוא היה אז רק בן אחת עשרה, לכל היותר שתים עשרה.
“אתה זוכר שהיינו משחקים?” אבא שאל את דביר. “היו המון דברים שעשינו יחד. אתה עוד יכול לזכור את זה?”
“בטח. גם עכשיו יהיה לנו זמן, אמא מסכימה שאני לא אלך ללימודים השבוע.”
“כמה דברים שהיינו עושים יחד!” אבא נד בראשו, “כמה דברים.”
עיניו עקבו אחר העצים הגבוהים שבצדי הכביש, וגופו נדרך פתאום.
הדרך עברה בשתיקה. היינו זרים זה לזה, כי מה כבר היה לנו בשנים ההן, רק שיחה קצרה פעם בשבועיים, “מה נשמע? יופי, תודה – “
“קר נורא,” אבא תחב את כפות ידיו בבתי השחי. דביר פשט את המעיל והניח אותו על ברכיו של אבא.
“אתה צריך מעיל, נקנה לך,” אמרתי.
דביר הסתכל עלי ושאל בלחישה: “איך שלחו אותו ככה, בלי מעיל?”
מא
דביר חזר מהגן ואתו שני חברים. “תשיר להם גם,” ביקש מאבא.
אבא התכופף לעברם, ידיו שלובות מאחורי גבו, ולחש: “עמדו בשורה.”
כשנעמדו זה לצד זה התחיל לשיר בקול גדול: “עשר אצבעות לי יש, כל דבר בונות הן,” שלף את ידיו ונופף בהן לפניהם. השניים צרחו: “רוצים הביתה!”
מב
מי הביא הביתה את אמא של “עזרא תלך אתה ראשון”, שהיה לה קול בטעם של סיגריות, אבל כבר לא היתה כל כך גדולה כמו פעם – זו את הבאת אותה? ביקשת ממנה לדבר עם אבא? להגיד שהיא סולחת, שהיא לא מאשימה, מה חשבת, שאת עושה לו טוב?
שבועיים שלמים אחר כך, אולי שלושה, לא היה אפילו לילה אחד שיכולנו לישון בו רצוף.
מג
שמש של חורף. טיילנו על גדות נהר צ’רלס. כך נראית משפחה, חשבתי, ואת לא היית שם לספק לאורנה סיבות למריבה. הלכנו זה לצד זה בשקט.
“טוב שיש קצת שמש אצלכם,” אבא אמר, הידק אל עורפו את צווארון המעיל החדש ומשך מעלה את הרוכסן.
עוד יממה אחת נשארה לנו יחד עד לטיסה. לא ידענו אם נלך כך עוד פעם, בזרועות שלובות.
דביר, שאחז בכף ידו של אבא, אמר מדי פעם בפעם: “אבא.” אולי רצה לעודד את רוחו.
אבא, בחיוך עצוב, אמר: “אני מתגעגע אליו, אל התוכי שלי.” וכעבור כמה רגעים כאילו סיכם את הביקור ואמר: “המשפחה שלי.”
“אני חוזרת אתו,” אורנה אמרה לי, ובאותו ערב קנתה כרטיס טיסה. כעבור חודש, בשיחת טלפון קצרה, אמרה: “התגייסתי לצבא.” לָך כבר לא היה מקום בלבה.
מד
“הכול בסדר?” שאלת אותי בשיחת הטלפון הקבועה של יום שישי.
“כן, אמא. הכול בסדר.”
“נו?”
“נו מה?”
“יש לך איזו בחורה? הכרת מישהי?”
“אין, כרגע לא.”
“אני בגיל שלך – “
עצרתי אותך. “אני יודע, היו לך כבר שני ילדים.”
“חשבתי להציע לְך,” אמרת, ויכולתי לדמיין אותך יושבת על הכיסא המרופד בקטיפה שחורה, שמסמרי נחושת מהדקים אותה למשענת, ואת פינת הטלפון בביתכם, בית הרב, ואת אחד הקדושים מקשיב לשיחתנו מתוך מסגרת מוזהבת.
“אמא, אני לא מתכוון לפגוש בחורה בשידוך.”
“מה אתה כל כך עקשן, הרב אומר שזו משפחה נהדרת.”
לקחתי אוויר. לא להתפרץ, הזכרתי לעצמי. “אני לא מתכוון לפגוש בחורה שבעלך משדך לי.”
“אני כבר לא יודעת מה אתה רוצה,” נאנחת.
“לשמוע מה שלומך. ותספרי לי גם מה שלום אפרים.”
“הכול בסדר, ברוך השם, כבר אמרתי לך, גם אפרים מרגיש טוב מאוד. אתה משגיח על דביר?”
שוב לקחתי אוויר. לחשוב על משהו אחר, לצנן את הראש. “מה יש לי להשגיח עליו?”
“אז אורנה משגיחה עליו? או שהוא בא אליך כשהוא יוצא לשבת?”
“הוא הולך לאורנה.”
“למה אתה לא אומר לה שתדבר אתי?” שוב הנימה הטרגית הזו, שסיגלת לך עם מלמולי תהילים ולחשים אחרים.
“אמרתי לה. אבל תעזבי אותי מזה, לא מתאים לי לשחק ביניכן.”
“לשחק בינינו,” אמרת. “אני לא מבינה מה אתה אומר.” ואחר כך גיחכת: “טוב, העיקר שהכול בסדר אצלכם, ברוך השם.”
שתקנו.
“אתה תמסור לדביר שהתקשרתי.”
“כן.”
“גם לאורנה, ותגיד לה שמותר לה להרים אלי טלפון. יש לה את המספר, כן?”
“לא יודע.”
“אז תיתן לה.”
לא השבתי.
“טוב, השם יעזור, אני אתקשר בשבוע הבא.”
“בסדר, להתראות.”
“להתראות, חמוד שלי.”
מה
“תראה דביר,” אורנה הצביעה על הענף הגדול הכורע ממשא העלים. “שני סנאים.”
ואת ביקשת ממני: “יותר חזק, נמי’לה שלי. תנדנד יותר גבוה.”
דחפתי בכל הכוח, בשתי ידי. החצאית שלך, שכעבור שנים תתפרי לה תוספת בד של צניעות, כיסתה לרגע את פנייך ואת צליל קולך, “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.”[8]
מו
היֹה היה פעם ילד נחמד עם עיניים שחורות גדולות וטובות ושֵׂער חום מקורזל, שכיסה לו את המצח וקצת מהאוזניים, ואצבעות ארוכות בשביל לחטט באף. לילד הזה היתה אמא גדולה מאוד עם קול עבה בטעם של סיגריות.
פעם בשנה פגשנו אותה על ההר, אורנה אבא ואני, יד ביד ביד, כולן דביקות ומיוזעות. היא רכנה על האבן האפורה, ולצדה בקבוק מים. ביד אחת העבירה מברשת על השיש, התעכבה על החריצים וחילצה מהם בציפורן האגודל את הטחב. ביד האחרת סיגריה בוערת. כשהבחינה בנו הניחה את המברשת ואת הסיגריה על שפת האבן וקמה, ליטפה את ראשי ואחר כך את ראשה של אורנה, ובקול נמוך וצרוד אמרה: “נו, יחיאל, אני רואה שהילדים ממשיכים לגדול.”
אורנה היסתה אותי כשאמרתי: “הבן שלך מת,” והיסתה אותי שוב כששאלתי: “זה כואב לו עכשיו?”
אבא שתק, וידיו בכיסים. אחר כך הגיעו עוד אנשים שקראו לאבא “המפקד” וסיפרו סיפורים, מישהו הניח זר פרחים, ואמא של עזרא אמרה: “זה מנהג מטופש, וזה כל כך מיותר.”
__________________
[1] יורם טהרלב, “בים בם, בום”.
[2] שם.
[3] שם.
[4] שאול טשרניחובסקי, “בַּת הָרַב וְאִמָהּ”, מתוך: כל כתבי שאול טשרניחובסקי, א: שירים ובלדות, עם עובד תש”ן, עמ’ 463.
[5] שם.
[6] טהרלב, “בים בם, בום”.
[7] אברהם חלפי, “השיר על תוכי יוסי”, מתוך: שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1986, עמ’ 78.
[8] שאול טשרניחובסקי, “אֲנִי מַאֲמִין”, מתוך: כל כתבי שאול טשרניחובסקי, א: שירים ובלדות, עם עובד תש”ן, עמ’ 27.
***
הסיפור מתוך הספר “האצבעות על הגבעה” מאת איתן דרור פריאר. הוצאת עם עובד. 171 עמ’.
[…] סיפור קצר: "האצבעות על הגבעה" מאת איתן דרור פריאר […]
[…] 6) וכאן אפשר לקרוא סיפור קצר של איתן דרור-פריאר. ואילו כאן יש גם שאלון איתו (עברית) […]