מיכאל כותב על ספריה של שירה גפן “בלונה” (עם עובד, איורים: ליאורה גרוסמן) ועל “לילה טוב מפלצת” (עם עובד, איורים: נטלי וקסמן שנקר)
כתבתי כאן בעבר, ואני בטוח שאכתוב גם בעתיד, שאני מאוד אוהב ספרים שיוצאים מנקודת הנחה שהילד שקורא אותם הוא אדם חושב, כזה שיכול להתמודד עם נושאים מורכבים ואפילו, רחמנא ליצלן, עם עצב.
זה מזכיר לי שלפני כמה שבועות, בפעילות כלשהי עם קבוצת ילדים, חילקתי, כצ’ופר, סוכריות. אמרתי מראש שאני לא בודק איזה צבע סוכריה יוצא מהשקית (נושא קריטי, מסתבר, בגיל שמונה), ושאני לא מחליף סוכריות כחולות לוורודות או להיפך. מיד ציטטו הילדים בקול “מה שיוצא – אני מרוצה”.
ואני אמרתי: לא, ממש לא. אתם לא חייבים להיות מרוצים ממה שיצא. אתם נשארים עם מה שיצא, זה כן, ולא תוכלו לשנות אותו, אבל אתם לא חייבים להיות מרוצים מזה. מותר לכם להתאכזב.
הקונספט היה חדש להם.
על הספרים של שירה גפן שורה דוק של עצב, וזו החלטה שכל כך מכבדת את הילדים.
קחו למשל את “לילה טוב מפלצת”, ספר-לפני-השינה נהדר, שעל כריכתו נראית הילדה רותי, על ענפי עץ, בורחת ממפלצת כחולה, והבעתה – משהו שבין פחד לבכי. איזו החלטה אמיצה להציב את האיור הזה על הכריכה!
“לילה הגיע, כולם במיטה.
גם רותי, ילדה עם עיניים חמות,
שוכבת שקטה, תחת שמיכה,
פוחדת מחלומות…
‘אתם לא מבינים’, אומרת רותי,
יש מפלצת כחולה עם אף כתום,
וברגע שאני עוצמת עיניים –
היא נכנסת אליי לחלום.”
כדי להרגיע את רותי, אבא מביא את הפיל הורוד מהמדף, אבל גם הוא מפחד, אז למיטה מצטרפת מנורת הגחלילית. וכשהיא מפחדת, הבובה אלישבע נחלצת לעזרתה… וכך, כל צעצועי החדר מצטרפים לחבריהם (והכל מתוך דאגה), עד ש –
“בפינה של החדר
עומדת
רועדת
מפלצת כחולה שכמותה.
השעון קורא לה בנחישות
לשכב לצידו במיטה.”
רק ידיה של רותי, שמחבקות מתוך שנתה, ירגיעו את המפלצת.
אני חושב שזה יפהפה.
גם בספר “בלונה” יש עצב: הילד אלון מקבל בלון חסר צבע, שחומק מידו ועף לשמיים.
מוכר הבלונים אומר:
“‘בלונים שעוזבים אותם, הם עפים…
הזהרתי מראש את כל הילדים שאי-פעם קנו פה בלון’.
‘רק אותי לא הזהרת’, ענה לו לאט ובשקט אלון.
‘כי נראית לי ילד חכם…’
‘אני חכם’, אמר אלון, ‘אבל יש דברים שקשה לדעת.'”
אלון ממריא לשמיים, אל המקום שבו נמצאים הבלונים האבודים, והוא מוצא שם את הילדה בלונה, שלא נפרדה מהבלון שלה גם כשזה עף דרך החלון אל שמי הלילה. אלון מלמד אותה להיפרד, לעזוב:
תרפי בוהן, אצבע, אמה, קמיצה וזרת,
עד שכף היד תהיה רכה ומשוחררת,
אל תפחדי, זה קל…
כמו לשחרר פרפר.”
(האם זה מקרה שהדרך של אלון לשחרר, אצבע אחר אצבע, כוללת חמש אצבעות, כמספר שלבי האבל במודל קובלר-רוס?)
ועוד מילה: כמה מוצלחת ההתאמה בין הטקסט בספרים האלה לאיורים. “בלונה”, שמתרחש ברובו בעננים, זוכה לאיורים קצפתיים (זו מילה?), רכים ואווריריים של ליאורה גרוסמן, ואילו “לילה טוב מפלצת” החלומי, מקבל איורים אפלים יותר, סוריאליסטיים כמעט, של נטלי וקסמן שנקר.
הידד לשתיהן על ההתעמקות הנבונה בטקסטים, עד כדי כך שקשה, לי לפחות, לדמיין אותם עם איורים אחרים.
אורה כותבת על האיורים בספרים “המפוזר מכפר אז”ר” מאת לאה גולדברג (עם עובד), “דודי שמחה” מאת ע.הלל ועל איוריה של תום זיידמן-פרויד בספרים “מרכבה מזהב” מאת לאה נאור ו”ספר הדברים” מאת ביאליק (אבן חושן).
נכנסה הבוקר לחנות אישה צעירה, אמא לילדה בת שלוש. היא שוטטה בין הספרים, התעכבה על ספרי הילדים שעל השולחן (החדש והיפה!), בחרה שני ספרים הבולטים באיורים היפים שלהם ואז גילתה בחדווה את הגירסה החדשה יחסית והצבעונית של “המפוזר מכפר אז”ר”, באיוריה הנהדרים של נטלי וקסמן-שנקר. כאן החלה שיחה שהיא ההשראה והבסיס לטור של היום.
קרן (זה שמה) סיפרה שבתה בת השלוש נמצאת עכשיו בתקופת “המפוזר מכפר אז”ר”, ולכן היא נדרשת לקרוא לילדה כמה פעמים ביום את הספר, שאינו חביב עליה כל כך (על קרן) בגלל הציורים.
במשך יותר מארבעים שנה (המהדורה הראשונה של הספר הודפסה בשנת 1967, כך כתוב על הספר) גדלו ילדי ישראל על “המפוזר” שלא רק שהיה וריאציה די חופשית של לאה גולדברג על סיפורו המחורז של סמיואל מרשק, אלא שהיה גם מלווה בציוריה של לאה גולדברג עצמה. ציורים בשחור לבן, מאד “לא מתאימים” לספר ילדים ומאד “שואתיים”. “המפוזר”, על פי הגרסה הזאת היה אדם מבוגר, בודד ומנותק. יותר “משוגע” מ”מפוזר”. אבל לא מקובל לכתוב על משוגעים בספרי ילדים. רבים כמותו, פליטי השואה, הסתובבו בינינו בשנות החמישים והשישים. למרות הסיטואציות המשעשעות, הספר מדכדך.
ואז בשנת 2011 יצא הספר באיוריה המרנינים של נטלי וקסמן שנקר (זה היה פרויקט הגמר שלה בשנקר) . “המפוזר” – קרן זיהתה מיד – נראה ממש כמו “הדוד שמחה” של ע. הלל, כפי שצויר על ידי רות צרפתי. גם “הדוד שמחה” הוא אאוטסיידר, אבל באופן אחר ויעיד על כך שמו. הציורים צבעוניים, עליזים, מפורטים מאד, עם קריצות רבות למקריא המבוגר. בין היתר מצויירת לאה גולדברג בין נוסעות האוטובוס, והסיגריה הנצחית בידה. (זוכרים שפעם היה מותר לעשן באוטובוס?) קרן “הודתה” שעם הספר הזה יהיה לה קל יותר לאהוב את “המפוזר”.
מכאן נדדה השיחה אל כל ספרי הילדים של פעם שהיו מאוירים בצבעי שחור-לבן, לפעמים בתוספת צבע או שניים. כמה מהם, אני זוכרת מילדותי, היו מפחידים ממש. קרן העלתה את הסברה שזה נבע מאילוצים כלכליים. זה נכון, אבל לא רק. אני מאמינה שזכר השואה, שעוד היה טרי כל כך, השפיע על מצב הרוח הלאומי וחלחל גם אל ספרות הילדים. וכדי “להוכיח” את טענתי שלפתי מהמדף שני ספרים באיוריה של תום זיידמן פרויד (אחייניתו של): “מרכבה מזהב” שכתבה לאה נאור בהשראת ספר ילדים בגרמנית של תום זיידמן פרויד, ו”ספר הדברים” של ח”נ ביאליק, שניהם בהוצאת אבן חושן. הציורים, צבעוניים ויפהפיים, צוירו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והם התגלמות המודרנה. מפתיע לראות כמה השפיעה זיידמן פרויד על דור המאיירים העכשווים כמו רותו מודן ובתיה קולטון.
אני מקווה שהטור הזה עורר את סקרנותכם. על גלגוליו של “המפוזר”, הן במקור הרוסי והן בשלוש הגרסאות של לאה גולדברג, ועל הפרשנויות האיוריות הרבות להם זכה, אפשר לקרוא במאמרים מאלפים של שהם סמיט, שמעונה פוגל ומאיה ערד עם רויאל נץ, או בספר “לאה גולדברג – המשוררת שאהבה לצייר” בהוצאת מוזיאון חיפה לאומנות, שם גם אפשר לקרוא על תום זיידמן פרויד.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של שירה… […]