כמה מילים על הספר “הפרשה המסתורית בסטיילס” מאת אגתה כריסטי (הוצאת עם עובד)

אגתה כריסטי ידועה כאחת הסופרות המצליחות בהיסטוריה, עם עשרות ספרים באמתחתה ומיליוני קוראים ברחבי העולם. עד לאחרונה לא נמניתי עם אותם מיליונים, אבל הנה הגיע אלי התרגום החדש של “הפרשה המסתורית בסטיילס” (מאנגלית: מיכל אלפון) וצירף אותי באחת אל המוני הקוראים של כריסטי.

בספריה של כריסטי דבק דימוי כאילו מדובר בספרות נחותה, אולי בגלל הפורמטים הזולים שבהם נהגו להוציא את ספריה, אולי בגלל כמות הספרים (91) ואולי בגלל הנוסחתיות שלהם. כך שהדבר הראשון שהופתעתי ממנו בתחילת הקריאה, הוא רמת הכתיבה של כריסטי; לא זולה ולא נעלי טניס. המְסַפֵּר מכניס אותנו לאווירה הפסטורלית של הכפר האנגלי (אחוזת סטיילס) ומתאר את הדמויות והנפשות הפועלות, עד שלילה אחד מישהו מת בפתאומיות, ומכאן כל השלווה באחוזה מופרת. מחשש לספוילרים מיותרים, אתאר את עלילת הספר באמצעות ציטוט דבריו של מיכאל מחנות הספרים “מילתא”, שכתב על הספר באחד הטורים האחרונים של סיפורים מן הפרובינציה: “נספר שתמצאו כאן עיר-שדה, אחוזה גדולה, משפחה מכובדת, משרתות לבושות סינר וכיפה לבנים, אח בוערת, אינספור ספלי תה, משחקי טניס על הדשא, גבירה זקנה, מוות פתאומי, חשד מכרסם, ספל שבור, כתם קפה, פונדק כפרי, מנעול פרוץ, קרעי נייר שעליו כתובת מילים סתומות – ומעל הכל, הרקול פוארו, הבלש הבלגי (לא צרפתי, כפי שכולם טועים לחשוב) הנמוך, בעל ראש הביצה והשפם אדיר-המימדים, היחיד מסוגו בלונדון בפרט ובאנגליה כולה”.

ובכל זאת, למרות שנהניתי מהאווירה ומהכתיבה, ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי את הבעייתיות בכתיבה של כריסטי – בעייתיות שמתייחס אליה גם דרור משעני באחרית הדבר המעניינת שלו. אחרי הפתיחה הספרותית, יש משהו מעט טכנוקרטי בדרך בה הדמויות מתנהלות; הן כמעט לא אנושיות (אבל אולי זו סתם בעיה בריטית), וגם הפרשנות שהבלש הבלגי הרקול פוארו נותן להתנהגותן היא תמיד חותכת וחד-חד ערכית (וזה אפשרי בגלל שהן רובוטיות במקצת). מצד שני, אותן תכונות מאפיינת גם את חקירותיו של שרלוק הולמס, שמפצח את התעלומות רק בגלל היכולת שלו לפענח את אותם אלגוריתמים שמפעילים את האנשים השונים (וברגע שפיצחת את הקוד, הרי שאפשר לשחזר לאחור את כל הפעולות שהביאו לתוצאה ההרסנית). אז למה הולמס נחשב, אם אני מבין נכון, לנחות פחות?

ייתכן והולמס נחשב נחות באותה מידה, אבל אין ספק שיתרונו הוא שהיה שם קודם. במובן הזה, כתיבתה של כריסטי יכולה להיראות גם חקיינית, כי הרי ישנו דמיון רב בין דרכי פעולתו של פוארו לאלה של הולמס, וגם תפקידו של המספר אצל כריסטי כמעט זהה לזה של ווטסון אצל קונן דויל – כלומר, העלאת השערות תמימות וקבלת יחס מתנשא מהבלש הגאון העומד לצידו. באחרית הדבר מביא דרור משעני ציטוטים מפיו של הסופר ג’ון באנויל, שמסביר כי ספריה של כריסטי דומים יותר לתשבצים “וכמו תשבצים גם הם משאירים אחרי הקריאה תחושה תפלה של חוסר תוחלת ובזבוז זמן.” הוא מוסיף כי הדמויות שלה הן כמו מריונטות “והמגרעה העיקרית שלה היא שאנחנו לא מרגישים אפילו טיפת חיבה או אהדה לקרבן המוטל בספרייה בשלולית נקייה של דם. למי בכלל איכפת?”.
באופן משונה, למרות שאני מסכים עם באנוויל (מלבד ההערה לגבי התחושה התפלה של חוסר תוחלת ובזבוז זמן, שייתכן שמתקבלת כשקוראים כמה ספרים של כריסטי ולא רק אחד), עדיין נהניתי מהקריאה בספר. משהו באווירה, בקולחות, ובאסקפיזם המושלם, גרמו לי לחוויה ספרותית מהנה, ולא הרגשתי שאני קורא שטויות, כפי שלפעמים אני חש אל מול ספרים מסחריים בני ימינו. מה שבכל זאת מרגיז בספרי הבלש מהסוג הזה, היא התחושה המזויפת כאילו אם נחשוב מספיק, נוכל גם אנחנו לפתור את התעלומה; והרי ברור שתמיד חסר לנו עוד ועוד מידע ואין לנו שום דרך לבחון את המקרה באמת. במקרה של “הפרשה המסתורית בסטיילס” יש עוד פן מעצבן של הולכת שולל, אבל שוב לא אוכל לפרט מחשש לספוילרים.

כך או כך, למי שלא קרא ספרים של כריסטי, כדאי לנסות ולפחות לקרוא אחד מהם; מעבר לספרים עצמם – הכתיבה שלה השפיעה על הספרות והתרבות בכלל ואפשר ללמוד ממנה לא מעט. אבל חשוב מכך – הספרים האלה פשוט מהנים לקריאה. גם היום.

_________________

// הפרשה המסתורית בסטיילס, אגתה כריסטי. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד. 264 עמ’, 68 ₪.