ילדים הם אושר גדול, הם יכולים למלא אותנו עד גדותינו, עד שהרגשות גואים ומחוסר מקום (בלב או בבטן) נשפכים ונקווים סביבנו. אבל לצד מגוון הרגשות הטובים שמציפים אותנו, ישנן גם כמה חברות פחות נחמדות שנלוות לגידול ילדים, אשמה וחרדה למשל. צמד חמד שערכן האבולוציוני לא יסולא בפז. ועדיין על אף הערך שטמון בהן, על אף שבזכותן אנחנו מצליחים לסגל לעצמנו את היכולת לצפות את העתיד או ללמוד מהעבר, הן עלולות לפשוט בנו, לגרש באגרסיביות את הרגשות החיוביים ולהשתלט על הבטן התחתונה כחיידקי סלמונלה בטחינה מסחרית. הן יכולות לערפל את שיקול הדעת, לגרום לנו להזיל דמעות וכמובן להוביל אותנו לפקפק בכישורי ההורות שלנו (אולי הכישורים היחידים שבגינם אין לנו תעודה עם חותמת מוזהבת לתלות על קיר השירותים, הכישורים היחידים שמעידים כי העולם הזה, בבסיסו הוא שיוויוני).
נראה כי המינון של האשמה והחרדה משתנה עם השנים. בתחילת הדרך אנו מרגישים אשמים עם כל עקיצה או מכה קטנה. בהמשך תופסת החרדה את המקום המרכזי, ככל שהילדים מוצאים את עצמאותם והתרחישים שמוקרנים במוחנו מצליחים להביס אפילו את טובי התסריטאים של סרטי האפוקליפסה ההוליוודיים. אבל ממבט אל הורים מנוסים יותר, עם יותר מצאצא אחד, נדמה כי האשמה והחרדה הן בנות לוויה של ההורות, הן חלק בלתי נפרד ממנה ומהחיים שההורות יוצרת עבורנו.
ואולי בעצם אני פשוט בת של צאצאי פולניה, אמנם כאלה שעקרו לדרום אמריקה אבל זה ממש לא משפיע על הגנום. אז כשאתם מרגישים אשמים קמעה או בחרדה קלה, קחו ספר ותצללו לעולם אחר, ואם אתם בחברת הצאצא היקר שלכם, קראו יחד איתו, פתחו את הדמיון והשאירו על הקולב את שתי החברות הטובות עד הפעם הבאה.
***
ואם בספרים להפגת חרדה ופיתוח הדמיון עסקינן, אני רוצה להתחיל עם ספר שהוא לקטנים באותה מידה שהוא למבוגרים. הוא מתאים לילד שיכול לשרבט, ולמבוגר ששכח איך מחזיקים כלי כתיבה. “היראמֵקי” הוא ספר כתמים, והמילה היפנית פירושה “ניצוץ של השראה”. אולי בהמשך לטרנד ספרי הצביעה למבוגרים, הספר מכיל כתמים מסוגים, צורות וצבעים שונים ומדריך בעדינות ובקווים דקים תרתי משמע, כיצד להפוך כתם צבע לחתול, פיל גברת או אדון או ג’ונגל שלם. יש בו משהו מוצלח יותר מספרי הציור הסטנדרטיים שמלמדים כיצד לצייר חיה זו או אחרת, משום שבעוד לימוד הציור מקבע את המחשבה, הכתמים משחררים אותה. שחרור המחשבה הוא אקט שאנו המבוגרים מתקשים בו הרבה יותר מילדים ולכן הספר הזה הוא גם עבור ילדיכם, וגם עבורכם, בנפרד, וגם כפעילות משותפת. במידת מה הוא הזכיר לי את המשחק עם העננים שמשחקים באוטו בנסיעה ארוכה – במקום לדמיין מה מזכיר לנו הענן ולעבור הלאה, כאן אנחנו ממש יכולים להוציא לפועל את מה שמופיע בעיני הרוח. וכמו בספרי הצביעה למבוגרים, העיסוק בצבעים, בציור, הוא הרפייה נהדרת ומומלצת שמחזירה אותנו אל עשייה שאהבנו ומרביתנו שכחנו שעדיין מותר לנו להתעסק בה.
“היראמֵקי” / פנג + הו / כנרת / ללא מספור / 79 ש”ח
קטגוריה: גדולים ומבוגרים
***
ספר נוסף שהדמיון הוא הלב שמקיים אותו הוא הספר “ים – יבשה” מאת שירי צוק. “ים – יבשה” לא רק משתמש בשם המשחק הידוע, אלא מאפשר לילדים לשחק את המשחק על גבי דפיו. בסיפור רני רוצה ללכת לים, אך זהו יום הנקיון המשפחתי ולכן הוא הופך את הסלון למרחב בו הוא משחק ומשתולל: מדמיין שהוא בים (שטיח), רוכב על דולפין (סמרטוט), נח על אי (עציץ) או בורח מתנין (שואב אבק). קוראי הספר מוזמנים גם הם לשחק, כאשר אצבעותיהם מייצגות רגליים, הם מקפצים לפי קריאותיו של רני (ים, יבשה, ימבשה וכו’) מהשטיח לספה. הספר הגדול מאפשר לאצבעות לדלג בקלות יחד עם רני ואף ליותר מזוג אצבעות אחד להשתתף וההרגשה היא שאנחנו מקפצים בתוך הסלון המשפחתי. אך לפרקים נדמה כי המשחק תופס את מקומו של הסיפור, שייתכן ונתפר רק כדי לממש את רעיון המשחק. כך או כך זהו משחק מקסים ומשום שהוא מעסיק את הילדים במהלך הקריאה, הוא מתאים לילדים גדולים שיכולים להבין את הרעיון ולא לאבד ריכוז. בנוסף אפשר גם לייבא אותו אל החלל הביתי שלנו.
הסיפור מובא דרך חרוזים חביבים שהופכים את הקריאה למהנה, זורמת ומתנגנת: “על אי בודד בלי אף כבוּד / רני קצת מרגיש אבוד / אבל נזכר הוא בשמחה / שמסביבו יש ארוחה!”. הרעיון שעומד מאחורי הסיפור מדבר אל כל ילד – מי לא רוצה ללכת לים במקום לנקות? ובזמן שרני משתעשע ההורים מנקים את הבית יחד, חלוקה שיוויונית שראוי לעודד. לעומת הסיפור והמשחק, האיורים הם הפן החלש בספר, גזרי נייר מסוגים שונים יוצרים את הדמויות והחפצים והרקע עשוי ברובו דפי מחברת משובצת. מדי פעם במהלך הקריאה מצאתי כי האיורים מוסיפים מידע שאינו מופיע בטקסט כמו למשל אחותו הקטנה של רני, או המטאטא שמייצג להקת דגים. האיורים גם מעבירים תחושה שונה מזו של הסיפור, הם חדים, מוחלטים ועל אף צבעוניותם הם חד-גוניים, בחירה פחות מוצלחת לסיפור אפוף דמיון ומשחק שמבקש ציורים מלאי פאתוס ואווירה קרנבלית.
“ים – יבשה” / שירי צוק / איורים: איה גורדון-נוי / כתר / לא ממוספר / 68 ש”ח
קטגוריה: ילדודס
***
ומדמיון לריאליזם, הספר הבלשי “האף של וינסנט” מאת ישי רון, מביא את סיפורם של הנריק ואן אייק, השומר במוזיאון וינסנט ואן גוך באמסטרדם וחברו ז’ראר העכבר. לחברים יש סדר יום קבוע במסגרתו כחובבי אמנות מושבעים, הם סובבים במוזיאון ובוחנים את הציורים האהובים עליהם, אוכלים ומציירים יחד. אולם יום אחד הם מגלים כי בדיוקן העצמי של וינסנט, זוג שיניים קטנטנות כרסמו את אפו של הצייר. הגילוי טורף את הקלפים, הנריק וז’ראר רבים ונכנסים לדיכאון. בתו של הנריק לאורה, מתולתלת קטנה בעלת תושייה, היא זו שמצליחה לעזור לאביה לפתור את התעלומה ולהשלים עם ז’ראר.
זהו סיפור על חברות לא שגרתית בין איש מנומש וגבוה לעכבר קטנטן (מזכיר קצת את רטטוי וברנרד וביאנקה האהובים). דרך הסיפור אפשר ללמוד על שיתוף בין חברים אבל גם על תחושות פחות נעימות כמו עצב, אשמה, כעס ובדידות – ישי רון מתמלל את הרגשות ואת התהליך הפנימי בבהירות וניתן למנף זאת לשיחה עם הילדים על תחושותיהם במצבים דומים. הסיפור הבלשי אפילו מזכיר את אבותיו הקדמוניים, שרלוק וד”ר ווטסון, ויכול כך להעשיר את עולמם הספרותי של הילדים. זאת בנוסף לעיסוקו בואן גוך, אחד האמנים הגדולים של המאה ה-19. אולם הצייר הוא רק הרקע סביבו מתרחש הסיפור, לטעמי אפשר היה להוסיף מעט מידע ביוגרפי עליו לצד העיסוק בציוריו המפורסמים.
בנוסף לערך החברות, השיתוף וקבלת האחר, מודגשת חשיבותה של האמנות והעובדה כי היא נראית ונחווית אחרת אצל כל אדם: “הנריק אמר שרגשות גורמים לנו לראות ציורים באופן שונה. כשאנחנו עצובים, ציור מסוים יכול להיראות לנו קודר יותר מכפי שהוא באמת. ז’ראר טען בדיוק ההפך…”. אבל דווקא משום שמדובר בספר שעוסק באמנות, בצבעים, צורמת במיוחד העובדה שציוריו בשחור-לבן. האיורים הריאליסטיים, של חוליה פיליפונה-ארז, שמלווים בנאמנות את הסיפור (כמעט בכל דף יש ציור קטן, או גדול בכל כפולה) מקסימים, אבל האפרוריות שלהם פוגמת בהם וגם יוצרת דיסוננס אל מול תיאוריהם, מלאי הצבע, של הציורים בסיפור ושל העיר אמסטרדם. נקודה בעייתית נוספת היא היעדר חלוקה, 85 העמודים של הספר לא מחולקים לפרקים, כוכבים או נקודות. כך שלא משנה היכן תפסיקו זה יהיה באמצע. בעייתי גם עבור מי שקוראים לבד וגם עבור מקריאים. מה גם שישנם מקומות ברורים בהם ניתן היה לעשות פאוזה והספר ממילא מחולק באופן תמטי – השגרה בעבר וההווה הבלשי, כך שזהו פספוס, אך לא כזה המעיב על איכויותיו של הספר.
“הצבעים חוזרים הביתה” מאת דרו דייוולט ואוליבר ג’פרס הוא ספר ההמשך ל”הצבעים בשביתה” והוא מתורגם מאנגלית. הספר מביא את סיפורם של הצבעים של דנקן, ששכח אותם באינספור מקומות. הצבעים מוצאים דרך מקורית להגיע אל בעליהם האהוב – הם שולחים לו גלויות מרחבי הבית ואפילו ממקומות שונים בעולם ומבקשים שיחזיר אותם הביתה. כל כפולה (פרט לראשונה ולאחרונות) מורכבת מגלויה אמיתית, כתובה בכתב יד (דפוס מנוקד) מאחד הצבעים וציור הנלווה לגלויה, מצויר על ידי הצבעים עצמם. הצבעים המסכנים מקוננים בפני דנקן על מר גורלם: בורדו שנשבר לשניים כי אבא ישב עליו; אדום שנשכח בחופשה המשפחתית ומאז תר בעולם בדרך הביתה; צבע אדמה שהכלב אכל; וטורקיז שנכנס למייבש ונדבק לגרב (מסריחה). הסיפור כתוב בסלנג והוא הומוריסטי (בטקסט ובאיורים) עד כדי אינפנטליות: “זוכר שבדרך לחדר הפלת אותי ליד הברכה של המלון? ובכן ברור שאתה לא זוכר את כל זה משום שאני עדין כאן!”. במידת מה ההומור, וההתייחסות הכה-רצינית של הצבעים לעצמם הזכירה לי את סטואי מאיש משפחה – אמנם ההומור לא עד כדי כך מוצלח עבור מבוגרים אבל בהחלט מצחיק את הקטנים.
הגלויות הן רעיון חמוד, ודאי תצטרכו להסביר לילדכם שפעם שלחו בדואר לא רק חבילות אלא גם גלויות ומכתבים ואפשר אפילו למנף את העניין ולשלוח גלויות לבני המשפחה בארץ ובחו”ל. הספר מאיר את מערכת היחסים בין הילד לחפציו הקטנים ומשיב לתודעתו את שקיפותם של בני הלוויה הקרובים לו. הילדים יכולים להיזכר בצעצועים אבודים שנשכחו, להעריך את החברות העמוקה שלהם איתם וגם עם אלה שמלווים אותם בתקופה הנוכחית. במובן הזה יש ערך לספר כזה בעידן צריכה שבו הילדים מחליפים את החפצים שמלווים אותם מהר יותר. יותר מזה, דנקן הוא גיבור נוכח-נפקד, שלא נתקלים בו במהלך הסיפור (גם לא בסוף, כאשר הוא בונה לצבעים בית) ולכן הילדים יכולים ממש לשים עצמם במקומו. מבנה הספר האנקדוטלי, שמסתכם לכדי סיפור אך אינו בנוי ככזה, יכול היה לכנס לתוכו פעילות: לצרף גלויות שהילדים יוכלו לשלוח בעצמם או להשאיר את שמו של הילד בסיפור ריק וכך הספר יהפוך לאישי. אבל גם אם הפעילות לא מובְנת היא בהחלט מתבקשת.
“הצבעים חוזרים הביתה” / דרו דיוולט ואוליבר ג’פרס / ידיעות אחרונות ספרי חמד / לא ממוספר / 68 ש”ח
[…] 10) פוסט חדש בטור "אמא אווזה" שבו דנית צמית כותבת על ספ… (עברית) […]