מיכאל כותב על “היהודים: 7 שאלות נפוצות” מאת שמואל רוזנר (דביר)
באחד הפרקים של הסדרה “הבית הלבן”, אחת הסדרות האהובות עליי, מתדרכת יועצת התקשורת של הנשיא את אחד מפקידי הממשל, לקראת מסיבת עיתונאים אחרי עימות במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות. למעשה, היא כופה עליו ציטוטים – שורות מחץ – שעליהם עליו לחזור מול הכתבים. אלא שאחרי העימות בין המועמדים, היא מבצעת תפנית של 180 מעלות ומול הכתבים שואלת את הפקיד שאלה, שעליה אי אפשר לענות במשפט מחץ, בשורה אחת, ב”סאונד-בייט”. “אני שואלת את זה”, היא אומרת לפקיד המופתע, “משום שהנשיא הזכיר לנו עכשיו שמורכבות היא לא מידה רעה”.
זה נכון, כמובן.
וזה נכון במיוחד בספר המעניין הזה, שמצהיר, כבר בהקדמה, שאין בו, ואולי לא יכולות להיות, שורות תחתונות:
“הספר שלפניכם הוא אפוא לא יותר מאשר צילום-מצב של רגע יהודי בזמן…נקודת מבט אחת מני רבות. רגע אחד חולף, חמקמק…
על כל אחד מהנושאים הנדונים בו נכתבו כרכים עבי כרס. על כל אחד מהפירושים המוצעים בו אפשר, ורצוי, לדון במשך שנים. הספר הזה קצר במכוון – ניסיון לנסח בתמצית את מצב הצבירה היהודי.”
רוזנר שואל שבע שאלות על מצבו של העם היהודי כיום, למשל “מהם ערכים יהודיים”, “איך אנחנו שורדים”, “ישראל או התפוצות” ובכלל “מהי יהדות” ו”מיהו יהודי”. בכל פרק, כאמור, לא מגיעים ליעד, אבל הדרך, על אף התמצות שבה, מרתקת. היא שזורה ציטוטים מאת היסטוריונים, מדינאים, רבנים, פילוסופים ועוד רבים, ושוב, בנאמנות להצהרה של רוזנר בהקדמה, אין כאן יומרה להגיע לאמת מוחלטת. כמו בבדיחה – שלא ברור איך לא נכנסה לספר כזה – על הזוג שהגיע אל הרב, “גם אתה צודק וגם את צודקת”. ובניסוח קדום יותר, של התלמוד הבבלי: “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” (עירובין,יג ע”ב). רוזנר משתדל להציג כמה שיותר עמדות בנוגע לשאלות שאותן הוא שואל, וכל אחד, לפיכך, ימצא את עצמו בספר הזה. כל אחד גם עלול להתקומם או לכעוס בעת הקריאה, שמציגה את העמדות המנוגדות לשלו כלגיטימיות. וזו המעלה הגדולה של הספר הזה: הוא כופה עלינו – כמה פרדוקסלי – סובלנות.
והערה קטנה: לפני כמה שבועות היה דיון ב”קורא בספרים” לגבי מיקומן האידיאלי של הערות שוליים: בסוף הספר או בגופו. בספר הזה יש הרבה מאוד הערות שוליים, כי מקורותיו של רוזנר רבים וטובים. אבל מיקומן של ההערות בסוף הספר מסורבל, לדעתי. בשאלה הזו אני מביע בעד גוף הספר.
אורה כותבת על “קירות ורוח – 103 חדרי עבודה של סופרים ומשורררים“. צילומים: טלי אמיתי-טביב, מבוא: רונית מטלון (עם עובד)
אחת הפנטזיות שלי לשני ימי ראש השנה הייתה לקרוא ספר. שלם. אבל זה לא קרה. היינו עסוקים בעיקר בייצור אוכל והשמדתו המיידית וחוזר חלילה (כלומר, לא הפסקנו לאכול כל החג). הספקתי לקרוא קצת עיתונים… אז על מה כותבים היום?
את ההשראה קיבלתי מהחנות שלנו עצמה, שעומדת לעבור הערב שינוי דרסטי בעיצוב שלה. במרכז החנות, במקום שלושה שולחנות תצוגה קטנים, יעמוד מעתה שולחן עץ ענק ומרשים. מי שמכיר את החנות יודע שהיא אינה נראית כמו “חנות”, אלא יותר כמו חדר ספריה בבית של אנשים אוהבי ספר: יש קיר שלאורכו שלושה חלונות צרפתיים תכולים, סביב החדר מדפים, קצת מבולגנים, עמוסים בספרים מהרצפה וכמעט עד התקרה ועל הרצפה שני “שטיחי” אריחים צבעוניים מפעם. אנשים שנכנסים, מתפעלים מיופייה של החנות, מהמראה ה”ביתי” שלה ומהאינטימיות השוררת בה.
היית מצפה שחדרי העבודה של אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ייראו בערך ככה. אולי בתוספת אפלולית מסויימת. אז זהו, שלא. רב החדרים בהם כותבים מיטב סופרינו ומשוררינו אינם כה מעוררי השראה, לפחות לא על פי התפיסה הרומנטית. מן הסתם ההשראה נובעת מתוך נפשו של הכותב ולא מתוך מבט על סביבת העבודה שלו. וזאת למרות שכבר נאמר ש”אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם”.
החדר היפה ביותר בספר מתנוסס על כריכתו, וזהו חדרו של אריאל הירשפלד בביתו בירושלים. בית ערבי ישן בשכונת בקעה. בתוך הספר תמצאו גם חדרים יפים פחות, אך מה שמרשים בכל החדרים הוא הכמות האינסופית של ספרים. מקיר לקיר ומרצפה לתקרה.
התבוננו היטב בתמונות ובפרטים הקטנים, וקראו את המבוא של רונית מטלון, הכותבת בהרחבה את מה שכתבתי פה בחופזה…
מבטיחה לקרוא ספר ביום כיפור.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 23) סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… (עברית) […]