איך התאהבתי בספר לגברים מזדקנים

אז איך זה קרה שהתאהבתי בספר לגברים מזדקנים, רופסים, משמינים, היפוכונדרים, מלאים בערגה למוות? האמת היא שהתאהבתי בו עוד בטרם הנחתי עליו את ידיי, דרך מסך המחשב התאהבתי בעטיפה, כזו שאינה מסגירה דבר על התוכן, וכך גם שם הספר. אם כבר השניים הזכירו לי ספרי מסע מסוף המאה ה-19, ג’ונגלים, ילידים וחיות פראיות, או לחילופין ספרי מדע בדיוני סטייל ה.ג’. וולס – אוטופיות-דיסטופיות (ואולי יש בזה משהו). אך הגילוי כי הספר מכיל בתוכו עולם אחר לחלוטין לא אכזב אותי כלל, נהפוך הוא. וכשהוא הגיע לידיי, התאהבתי בפורמט – קטן, נוח, כמעט ספר כיס, או שמא היום עדיף לומר, גדול רק במעט מגודלו של סמארטפון ממוצע, כזה שאפשר להחזיק ביד אחת כמעט בכל תנוחה. וכשספר נראה טוב, במימדים נוחים, מה עוד צריך כדי ליפול ברשתו? ובכן, שני פרקי פתיחה כה מרגשים שהם גורמים לך להזיל כמה דמעות. וזהו, נפלתי, היישר אל תוך לב העץ של בני טורג’ה.

ספרו של קלודל, הוא ספר אנושי. ודאי יהיה זה בנאלי לומר כי מדובר בספר על מוות או לחילופין בספר על החיים. אבל הגיבור, נטול שם וללא ספק בן דמותו של קלודל, עובר תהליך של היפרדות מאהבתו העמוקה למוות ולבדידות, אל עבר אהבה או קבלה של החיים (החיים עצמם והאנשים החיים שמסביבו). הספר מתאר את הגיבור, קולנוען, ואת מותו של מפיקו הצמוד שהוא גם חברו הטוב ביותר. מכל שורה ניבטת הראייה של הקולנוען, המילים נבחרו כך שיבראו סצנה קולנועית נעה, שכוללת העמדה, יחס לאור ולמיקום המצלמה ועוד מרכיבים נוספים שאיני יודעת את שמם. זהו אינו סתם סרט, אלא סרט צרפתי עם כל המניירות שסרט כזה יכול לכלול: מזג האוויר בפריז, העצים שלה ומעילי רוח, הרבה סיגריות ויין בביסטרו כזה או אחר, אמנות ותרבות, ספרים וסרטים, נשים וסקס. והכל במידה, הכל טבעי, הכל אנושי, כמו לקוח מהחיים שלנו: “…מעשנים סיגריות, מחזיקים ידיים, אפופים בשכרות קלילה ובתחושת אושר שגרמה לנו להביט זה בזה ולחייך. כשלא אכלנו, עשינו אהבה או שוטטנו בלי יעד מוגדר. ונציה היא העיר היחידה בעולם שאפשר לשוטט בה בלי ללכת לאיבוד.”

_העץ של בני טורגה עטיפה קדמית

את הספר/סרט הזה מלווים ההרהורים הפילוסופים של קלודל שהפורמט הקטן כל כך מחמיא להם, שכן הוא מאפשר קריאה זורמת, ממש נוזלית, המאפשרת לרגשות ולהגיגים לשטוף את הדפים, כך: “אינני חושש לחיי כלל. אינני פוחד ממה שאינני יודע, בניגוד כנראה לאנשים הראשונים משחר ההיסטוריה שהאימה היחידה שאחזה בהם היתה הפחד מהלא-נודע… לא, הפחד שלי אינו נובע מחוסר ידע, אלא מעודף ידע, ואני כמובן חושש למותם של הסובבים אותי יותר מאשר למותי שלי, חשש שאינו יכול להתפרש כהיפוך לאנוכיות, אלא דווקא כצורתה המשוכללת ביותר.” וזו גם ההזדמנות לומר כי מדובר בתרגום מצוין של שי סנדיק, שמשמר את הניחוח הצרפתי במילים, בגישה ובאווירה.

פרט לגיבור החי – המספר, ולגיבור המת, חברו אז’ן (או המוות בכבודו ובעצמו), הסיפור מתנדנד בין שתי נשים: אחת אישתו לשעבר, פלורנס העקרה. השניה מאהבתו, אלנה, השופעת חיים. האחת צרפתייה, השניה זרה, האחת מוּכרת ואהובה, השניה חדשה ומפתיעה, זקנה מול נעורים ומוות מול חיים. כאמור, הניגודים כאן הם בנאליים ואולי גם הסיפור כולו. אך איכויותיו של הספר טמונות בדיוק בבנאליות הכה-אנושית שמעצבת גיבור שלא ניתן שלא לאהוב אותו, להתחבר אליו, גיבור סרט צרפתי, שמעשן ושותה ומזיין וחולם על מוות ומטפס על הרים ועושה סרטים ומדבר בכנות: “ידעתי שכל כמה שארחץ את פני, ישתמר עד הערב ריח אבר המין של פלורנס על עורי ועל שפתי. אהבתי את זה. מכל ריחות הגוף, ריח אבר המין הנשי הוא אחד הפּוֹרים ביותר”. סופו של הספר, צפוי כהוגן ונרמז לכל אורכו אבל זה לא משנה כלל. הסוף שהוא כמובן גם התחלה, הוא הפרידה האולטימטיבית מהערגה למוות שהיא הפריבילגיה של אלו שאף אחד אינו תלוי בהם.

________________________

העץ של בני טורג’ה | פיליפ קלודל | מצרפתית: שי סנדיק | הוצאת תמיר//סנדיק | 212 עמודים | 74 ש”ח