מיכאל כותב על “שילוח וכל מיני” מאת רבקה מרים (אבן חושן, איורים: נעמי בריקמן)
“ידוע שיש עונות – אביב וקיץ, סתיו וחורף – אבל מתי בדיוק מסתיימת עונה אחת ומתחילה אחרת? הדבר הטריד אותו כבר כמה חודשים.
הכל מחובר, זה היה ברור לשילוח, אבל האם יש נדוקה שבה תינוק הופך לילד, וילד לנער, איש לזקן? האם יש רגע מסוים שבו הקיץ מתהפך להיות סתיו?”
(מתוך הסיפור “דג היבשה”)
כמה מתאים לכתוב על הסיפור הזה, ועל הספר הזה, ביום השוויון הסתווי.
כמו הנקודה החמקמקה שבה הקיץ הופך לסתיו, הסיפורים האלה, אני חושב, מיועדים לילדים שעוברים מעמדת המאזין-לקריאה לעמדה של משתתף פעיל.
רגע, תאמרו, ברור שאפשר להשתתף באופן פעיל ולשוחח כבר בספרים לקטנטנים – “איה פלוטו” או “ויהי ערב” – וזה נכון, וכבודם (הרב) במקומו מונח. אבל הספר הנפלא הזה יכול להצית דיונים עמוקים, אינסופיים כמעט, על מושגים כמו זמן, אהבה ומוות. כן, גם לילדים בני חמש ומעלה.
חמישה סיפורים יש בספר הזה, וכולם עדינים ומכשפים. יש בהם איטיות מבורכת שחסרה לפעמים בספרי ילדים. ומדובר לא רק על הטקסט אלא גם על האיורים, שאינם עמוסים בצבעוניות רועשת אלא מינוריים, מעוטי צבעים אבל מלאי רגש.
כתבתי כאן פעם שפרט לעבודתי ב”מילתא” אני עובד במערכת החינוך הבלתי פורמלי.
בשנים האחרונות – שמים לב לתופעה הזו, באמת – ילדים מדברים יותר בקול. הם צועקים.
ואני לא פסיכולוג ולא סוציולוג, ואין לי שום תימוכים מדעיים, אבל אני חושב שזה קורה, בין השאר, כי הם מרגישים שלא שומעים אותם.
הספר הזה הוא הזדמנות מופלאה לשבת עם הילדים להקשיב להם: לקרוא את הסיפורים המוזרים האלה (והם אכן מוזרים, במובן הטוב מאוד של המילה), ולשאול את הילדים המקשיבים מה דעתם. האם הם מסכימים עם קביעה כמו “אי אפשר לתאר אף פעם במילים משהו שאוהבים“? האם זה הוגן לסיים סיפור במילים “שילוח ידע מאז ומתמיד שאין לדברים התחלה וגם אין להם סוף. מתי התחיל הסיפור הזה?…כששילוח נולד? כשאמא שלו נולדה? כשהאדם הראשון נולד? כשנבראו השמיים והארץ? שילוח לא רצה להרחיב ולדבר על כך, ועדיף שגם אנחנו לא נמשיך להרחיב בנושא”?
זה ספר יפהפה, אני מפציר בכם לקרוא אותו, עם ילדים, כמובן, אבל לא רק.
אורה כותבת על “ספר הקיץ”, כתבה ואיירה ברישומי שחור-לבן טובה ינסון (ליברוס וקרן, עברית: דנה כספי)
סבתא (כך היא נקראת לאורך כל הספר), סופיה ואבא של סופיה מעבירים את חודשי הקיץ באי קטנטן (איון, כמו שקוראת לזה דנה כספי) לחופי פינלנד. אמא של סופיה מתה (או כך לפחות מספרים לנו ) וסבתא משגיחה עליה כאשר אבא של סופיה “עובד”. לא כל כך ברור במה עובד אבא. חלק מהזמן הוא יוצא אל הים למתוח רשתות דיג, אבל רוב הזמן הוא יושב ליד המכתבה, בגבו אל החדר ו”עובד”. אפילו כשמצאו מקלט בבית נטוש בשעת סערה התיישב אבא אל המכתבה ועבד…
סבתא היא החברה הכמעט יחידה של סופיה, והיא גם המבוגר האחראי. ביחד הן עושות דברים שאסור. אסור לסבתא, או לסופיה, או לשתיהן. המדיחה לדבר עבירה היא בדרך כלל סבתא והן מסכמות שלא יגלו לאבא. סבתא גם עונה לשאלותיה של סופיה על החיים ועל המוות, והיא עושה זאת ביושר ובישירות. אבל סבתא בעיקר מתבוננת מהצד בנכדתה, ומאפשרת לה להתנסות בטיפוס אל ראש עמוד בלב ים או להתמודד עם כעס וקנאה כשמגיעה אורחת הביתה.
רק במקרה אחד יוצאת הסבתא מגדרה כדי לכסות על אמת כואבת: “ביום שבת אחד הגיע דואר לסופיה. זו הייתה גלויה מונציה ושמה המלא של סופיה היה כתוב עליה, ולפניו התואר ‘העלמה”. התמונה בצד הקדמי המבריק הייתה היפה ביותר שאיש מבני הבית ראה מימיו.” (הסופרת לא מספרת לנו ממי הגלויה. אתם חושבים מה שאני חושבת?)
בעקבות הגלויה מספרת סבתא לסופיה על ונציה ועל הארמונות השוקעים אט אט במי הים, והן “משחקות בונציה”. סופיה רוצה שבמשחק סבתא תהיה “אמא”. סבתא מתנגדת: “אבל ילדתי היקרה, אני רק אמא של אבא שלך” אמרה סבתא ונשמעה מודאגת. “באמת?” קראה סופיה, “ולמה רק לו מותר להגיד אמא?” היא השליכה את הארמון לתעלה והלכה לדרכה. “
סבתא בונה ארמון וצובעת אותו בצבע זהב, סופיה מתרצה והן חוזרות לשחק בונציה על גדות התעלה, לא רחוק מהחוף. אבל בלילה היתה סערה, גשם ירד ורצועת החוף הוצפה. סבתא, זקנה כבדת גוף הנשענת על מקל, יורדת בדאגה אל החוף לבדוק מה קרה ל”ונציה”.
“היא שקעה!” צעקה סופיה. “היא נעלמה!”
“תחזרי למיטה,” אמרה סבתא… “סגרי את הדלת ושכבי לישון. אני אמצא את הארמון. אני מבטיחה שאביא אותו.”
סבתא יורדת לחוף, הסערה שטפה הכל. ונציה שקעה בים.
“סבתא עמדה במקומה והתבוננה שעה ארוכה, לאחר מכן פנתה על עקביה ושבה הביתה. היא הדליקה את המנורה, הוציאה את כלי העבודה שלה וחתיכת עץ בלזה בגודל מתאים והרכיבה את משקפיה. ארמון הדוג’ה היה מוכן בשעה שבע, בדיוק כשסופיה דפקה על הדלת.”
קיץ על אי לחופי פינלנד אינו דומה לקיץ על אי יווני מופז שמש (שם קראתי את הספר) והוא מסתיים באוגוסט, אז מכנסים את החפצים בתוך הבית לבל יפגעו בסערות החורף הקשות וחוזרים ליבשת.
הספר מתחיל בשאלתה של סופיה “מתי תמותי?” ובתשובה של סבתא “בקרוב.” בסופו, בלילה שלפני השיבה ליבשת יוצאת סבתא אל מחוץ לביקתה…”אי שם בנתיב השיט נשמע קול הלמות אונייה. חולפת, אבל את המגדלורים לא ראתה… צליל חבטותיה האיטיות עבר את האי והמשיך בדרכו, הלמות האונייה החולפת עדיין נשמעה, היא הלכה והתרחקה אבל לא נדמה.
“כמה מצחיק” אמרה סבתא, “אלה פעימות הלב, פשוט מאד, ולא שום ספינת דיג.” שעה ארוכה תהתה אם לחזור למיטתה או להישאר. אולי תישאר עוד קצת.”
כמה יפה.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 23) סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… (עברית) […]