לפני כמה חודשים קיבלתי המלצה חמה מידידה על הספר “ללכת בשדות הכחולים” מאת הסופרת האירית קלייר קיגן, שיצא לאור בהוצאת זיקית ז”ל. בלשונה, מדובר בספר שהוא “גם קריא, וגם יפה למות”. לא רציתי לפספס כזו המלצה ולכן קניתי את הספר בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי, אבל כמו שקורה לי לא מעט עם המלצות ספרותיות, גם כאן היית תקופת דגירה של מספר חודשים עד שהורדתי את הספר מהמדף בשבוע שעבר.

הידידה אכן צדקה (בשביל מה יש ידידות?) והספר הזה, שהוא למעשה קובץ שמורכב משתי נובלות ושני סיפורים קצרים, הוא בהחלט גם קריא וגם יפה. לקיגן יש קול ייחודי שנשמר בארבע העלילות השונות שמובאות בספר, והיא מצליחה להיות קולחת ופיוטית בו-זמנית.

ובכל זאת, הייתה מבחינתי בעיה אחת ועקרונית בספר הזה, וכנראה שהיא קשורה למבנה שלו ולאו דווקא לסיפורים עצמם. הקריאה בנובלה הראשונה, “האור השלישי”, לוותה בתחושה עילאית. עונג קריאה, הנאה, סוף מהורהר שגורם לחשוב – כל מה שאפשר לבקש מספרות. היא (הנובלה) גם מציגה לראווה את הכוח הספרותי של קיגן – כתיבה שמורכבת מפרטים יומיומיים ולא מרעישים במיוחד, אבל מצליחה להיות מעניינת וקולחת. אחת הטכניקות הספרותיות שמאפשרות את הקולחות הזאת, מלבד הכתיבה עצמה, היא רמיזה על סודות אפשריים שאולי יתגלו בהמשך – אלמנט שיוצר עניין ודריכות אצל הקורא.

אבל כשסיימתי את הנובלה הראשונה והנפלאה הזו, והתחלתי את הסיפור השני – “מתנת הפרידה” – הרגשתי שהוא לא מספק לי את אותה תחושה. מדובר בסיפור טוב מאוד, עם אותם מאפיינים שאהבתי בנובלה הראשונה, ובכל זאת – הוא גרם לי לתחושה קצת מרירה, בעיקר מפני שהוא פגע בטעם הטוב שנשאר לי מ”האור השלישי”. כמו לאכול ארוחה טעימה להפליא, שמפעילה את כל החושים, ולאכול אחריה טוסט. טוסט זה דבר טעים, אבל אחרי הארוחה המענגת, הוא פתאום מעט תפל.

וכך המשכתי לקרוא ב”ללכת בשדות הכחולים”, נהנה מהסיפורים אבל מעט ממורמר שהסתיימה הנובלה “האור השלישי” ואני צריך להסתפק בדברים שדומים לה, אבל לא משתווים לעונג הקריאה שהיא הסבה לי.

6137556099099490684no

הסיפורים כולם מתרחשים במידה זו או אחרת באירלנד הכפרית, ובכולם יש יחסים תוך משפחתיים או תוך קהילתיים מעורערים או מעט משונים. העוני והפשטות מוצגים בגאון (למה תמיד בספרים על אירלנד כולם עניים?) וגם הטבע נמצא ברקע הסיפורים, כפי שמנתח זאת עודד וולקשטיין באחרית הדבר. אבל כאמור, מבחינתי אפשר להסתפק בקריאת “האור השלישי”, ואולי לחזור אל שלושת הקטעים האחרים כמה חודשים מאוחר יותר. בשלב זה הייתי רוצה לדון אתכם, אלה שקראו את הנובלה הראשונה, על מה בדיוק קורה שם בסוף, ואולי לנסות ולהבין את היחסים בין הגיבורה למשפחתה החדשה, אבל החוקים הלא כתובים של הרשת מאלצים אותי להימנע מספויילרים, ולערוך דיונים כאלה רק במחשכים ובאופן פרטי.

אם כך אסיים בהמלצה חמה על “ללכת בשדות הכחולים” – ספר מעניין ומהנה שלא כדאי לפספס. ויפה, למות.

____________________

// ללכת בשדות הכחולים, קלייר קיגן. מאנגלית: ארז וולק. אחרית דבר: עודד וולקשטיין. הוצאת זיקית, 224 עמ’.