אורה כותבת על “קוצר רוחו של הלב” מאת שטפן צוויג (זמורה ביתן, עברית: ניצה בן ארי) וגם על “הנערה מהדואר” מאת שטפן צוויג (מודן, עברית: טלי קונס)
בשבוע שעבר, כשמיכאל כתב פה על ספרו של פוגל “נוכח הים”, רבצתי אני נוכח הים התכול והשקט של מיקונוס, וקראתי ספרים. לקחתי איתי ערמה של ספרים, וידעתי היטב שבשל קוצר הזמן לא אקרא את כולם… אחד הספרים שלקחתי איתי, וגם הספקתי לקרוא, היה “קוצר רוחו של הלב” שחיכה “ליד המיטה” כבר זמן רב (“ליד המיטה” זה שם חיבה כולל לכל ערמות הספרים הפזורות במקומות שונים בבית). קראתי את “קוצר רוחו”, אבל חשבתי הרבה על “הנערה מהדואר”.
המקום שבו שהינו בחופשה היה אתר נופש באזור מבודד. בתי הנופש, בתי אבן מטויחים בלבן בוהק, ממש כמו בתמונות, השתפלו ממדרון ההר עד כמעט לים. החוף היה מפרצון שקט, תכול מים. תכול שמים. כמה סירות במים. שמש ושקט ואנשים כמעט-לא-לבושים שהדילמות העיקריות שלהן הן האם לרחוץ בים או בבריכה, האם לשתות מיץ תפוזים בארוחת הבוקר או שמא מיץ תות, והאם לאכול צהרים במסעדה שבמרפסת או בסוכה על שפת הים… יש קוד התנהגות במקום כזה, וגם קוד לבוש (אל תלבשו כלום, ואם אתם מוכרחים- אז שקוף), קודים שמצד אחד היה לי קשה לאמץ, ומצד שני הרגשתי זרה ולא שייכת. וחשבתי על “הנערה מהדואר”.
“הנערה מהדואר” של שטפן צוויג היא צעירה ענייה ואפרורית, שימיה עוברים עליה בעבודה כפקידה בדואר, וטיפול באמה החולה. העוני וההרס שאחרי מלחמת העולם הראשונה והעבודה נטולת הזוהר אינם נותנים תקווה לחיים טובים יותר, אבל אז מגיעה הזמנה להצטרף אל הדודה והדוד העשירים לנופש באתר נופש יוקרתי בהרי האלפים. הנערה מקבלת את ההזמנה בשמחה, אורזת את מה שנראה לה כמיטב בגדיה, ויוצאת לדרך. מסע של יום וחצי ברכבת והיא במקום אחר. לגמרי. האם כשאנו יוצאים לדרך, מסע או בריחה, אנו לוקחים איתנו את עצמנו לכל מקום, או האם קיימת האפשרות שבהגיענו למקום אחר וזר נהפוך גם אנו לאחרים? לפחות בסיפור הזה התשובה היא כן.
מיד ברדתה מהרכבת, ובראותה את הנופשים האחרים, היא מבינה שהיא בולטת בשונות שלה, ושמיטב בגדיה אינם אלא ערמה של סמרטוטים. גם הדודים מתחלחלים למראה, ובתור אקט ראשון של התערות במקום, לוקחת אותה הדודה למסע קניות סוער (כאן המקום להעיר שיש לשער שרוב אורחי “מיקונוס אימפריאל” עשו אותו הדבר עצמו, ובבוקר הראשון שלהם במלון הם ירדו ללובי המפואר, ובאחת משתי החנויות האלגנטיות רכשו בגד חדש והולם…) וראה זה פלא – מיד נהפכת הנערה האפרורית לצעירה יפה, זוהרת ומחוזרת, שלא רק מתכחשת לשם משפחתה ומאמצת לה שם חדש, אלא שגם שוכחת את אמה החולה שבבית, ואת ההבטחה להתקשר מדי יום לשאול לשלומה.
האין כל ענין הלבוש ההולם מזכיר מדים? אתר נופש כמוסד טוטליטרי, המפשיט אותך מבגדי הבית שלך והופך אותך לאסיר/חולה/ נופש (ראה גופמן)
הסוף, במקרה של הנערה מהדואר, אינו טוב. שכן התרמית מתגלה, היא חוזרת הביתה בבגדיה הישנים, אל עבודתה הישנה, והיא אינה מסוגלת בשום פנים ואופן להשלים עם הגורל הגוזר עליה חיי עוני אפורים וחסרי תקווה.
שטפן צוויג כותב נפלא, יורד לפרטים ובעיקר הוא אומן ההתבוננות לתוך נפשו של הגיבור, והוא מתאר בדייקנות רבה את הלכי הרוח של גיבוריו. ב”נערה מהדואר” יש גם ביקורת חברתית נוקבת.
תיאור חיבוטי נפש של הגיבור יש גם בספר “קוצר רוחו של הלב”. הגיבור, קצין צעיר בחיל הפרשים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פוגש בנערה נכה, מתארס איתה, מתחרט, מתחרט שוב, מרחם וכועס על עצמו על שהוא נותן לרחמיו להכניעו וכן הלאה… עד לסוף הטראגי.
“קיימים, בעצם, שני סוגי רחמים. האחד, פחדן ורגשני, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב, שאחד רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. ואלו הסוג השני, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג של רחמים לא רגשני כי אם יוצר, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה.”
שני הספרים יפים מאד. אבל אני אהבתי טיפה יותר את “הנערה מהדואר”.
מיכאל כותב על “שמונה בעקבות אחד” ועל “אחד משלנו” מאת ימימה אבידר טשרנוביץ (כתר וכנרת – זמורה-ביתן, בהתאמה)
האם הילדים של היום, עמוסי הגירויים והסחות הדעת האלקטרוניים, יזדהו עם הספרים האלה, שאין בהם אפילו מסך אחד? אני חושב שכן. אני מקווה שכן.
כשהייתי ילד – זה היה בשנות השמונים ולא בשנות הארבעים, שבהן התפרסמו הספרים האלה – צפינו בטלוויזיה, כמובן (בערוץ הראשון ובירדן), אבל עדיין הבילוי הקבוע של אחר הצהריים היה “לרדת למטה”, למשחקים מתחת לבניין. הסביבה לא הייתה הקיבוץ הפסטרולי על גדות הכנרת של “שמונה בעקבות אחד”, או הטיול מירושלים ליריחו של “אחד משלנו”, אלא רחוב תל-אביבי, ובכל זאת היו “חבורות”, כמו זו של קבוצת “איילה”, אליה מגיע חגי בספר הראשון ושל הילדים היוצאים לחפש את העד-עד עם ועבור יוסף, ניצול השואה, בספר השני.
“שמונה בעקבות אחד” נכתב, אולי, בהשראת “אמיל והבלשים” (ומתייחס אליו!) וספרי חבורות אחרים. ללא ספק זהו ספר החבורות” העברי הראשון, והוא לא נופל ממקור ההשראה שלו. ובשניהם מצויה הפנייה אל הקורא, מהלך שאני מאוד אוהב, ושאבידר טשרנוביץ “מפזרת” בתוך הספר כולו ולא בפרקים ייעודיים כפי שעושה לעיתים קסטנר.
“אחד משלנו”, שראה אור שנתיים אחריו, משנה את הרכב החבורה, והוא בעל אופי בוגר יותר ועצוב יותר. נכון, בספר הראשון הילדים תופסים מרגל גרמני, אבל המלחמה הייתה “שם”, ואילו בספר השני יוסף, פליט שואה, מגיע להתארח בביתה של רוני, חברתו של חגי – והשפעות המלחמה הופכות קרובות יותר, כמובן. רוני שואלת את חגי:
“האם אינך רואה שיוסף איננו ילד? הרי הוא כמו גמד שבא מארץ העצב. האם ראית פעם ילד שילבש בגדים נקיים בבוקר ולא יתלכלך בשמך היום? לו היה משתובב, לו היה מתעקש, לו היה מסרב לנו… אבל הוא מציית, הוא עושה הכל, הוא… איננו ילד…”
ורחל, אמה של רוני, עונה תשובה נפלאה:
“צדקת… ליוסף יש פצע בלב. עברה עליו ילדות ללא שמחה, ללא לטיפת אם… ופצע זה אפשר לרפא בשתי תרופות בלבד…. תרופות אלו אין לקנות בבית מרקחת, ילדתי. שתי תרופות נחוצות לו, ליוסף. תרופה אחת היא הזמן; יש להמתין בסבלנות עד אשר ישכח את עברו וישוב להיות אחד מכם. ותרופה שנייה זו היא האהבה. ילד זה זקוק לאהבה רבה, ואנו חייבים להעניק לו אותה”.
אין כמו כבוד לקוראים כדי להפוך ספר ילדים (או נוער) לספר טוב באמת.
והערה אחת קטנה: מטבע הדברים, אני אוהב את הגרסאות הראשונות של הספרים, אלו שאני קראתי בילדותי. הספרים שנמצאים כעת בחנויות הם גרסאות שעברו עיבוד, במטרה (מבורכת) לקרב את הספרים אל ילדי ההווה. המטרה, כאמור, מבורכת, אבל לדעתי כדי להשיגה, עדיף היה להרים את הילדים אל הספרים, ולא להוריד את הספרים לכיוון הילדים.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה