כשנולד לך ילד הרבה דברים מופלאים מתרחשים בבת אחת. בין היתר מתרחש מעין תהליך מקבילי שבו רואים וחווים את הילדות מחדש: זה יכול לקרות דרך הצפייה המחודשת בהורים שלך, או דרך התבוננות בילד שלך, תחושות מוכרות מילדות עולות ממעמקים אל פני השטח, עד כדי ביטוי גופני. אני מתבוננת בבני עם סבא וסבתא (שלו) וחוזרת להיות הילדה הקטנה שהביטה בהם לפני כך וכך שנים, אבל בו בזמן נותרת אני, אמא צעירה. נקודת המבט המעורבת הזו היא מעניינת, מפתיעה, מחדשת והיא מתרחשת גם כשאני פעילה ונוכחת עם הקטן, במשחק איתו אני נזכרת לפרקים מה זה להיות ילדה, איך זה הרגיש, איך זה הריח, מה היו הצבעים.
הטור הזה הוא דרך נוספת לחוות את החוויה הדואלית הזו ולהשתמש בריבוי פרספקטיבות. קריאה (או הקראה) של ספר ילדים טומנת בחובה הנאה כפולה, אפילו משולשת: כמבוגר או בוגר שאוהב ספרים, שהמילים ממלאות את נפשו בכל רגע ושעה; כילד שעדיין נמצא בתוכנו, נפעם מתחושות ראשונות; ולבסוף דרך ההנאה של מי שמקריאים לו את הספר – בן, אחיינית, אח, חברה קטנה וכו’.
בביקורות או חוות הדעת שאכתוב בטור הזה אשתדל להעניק את שלוש זוויות המבט הללו: זו שלי כמבוגרת, בוגרת תואר שני בספרות עברית ומו”לות ותואר ראשון בפסיכולוגיה והיסטוריה וכמובן גם אמא; שלי כילדה, תולעת ספרים ודיירת קבע בספריה; ושל הקטנים שאקריא להם את הספרים.
לאחרונה הוצאנו מהמחסן העמוס של הורי את הספרים ששרדו את ילדותנו, העברתי אותם בין ידיי, נזכרת בחברים טובים וישנים שלי, חברים אהובים. בספרים שהקריאו לי ושלמדתי לדקלם בעל פה, בספרים שהקראתי לאחיי הקטנים, בספרים שקראתי בעצמי. ושוב עלו בי תחושות ילדות: התרגשות, התפעמות. אחד הספרים אפילו העלה בגופי תחושת גועל והחלטתי להעלים אותו משדה הראייה שלי לנצח. את היתר אגב, הצבתי יחד עם הספרים החדשים על המדף של הקטן שלי בתקווה שעם הזמן הוא יאכלס ספרים חדשים לצד קלאסיקות ישנות וסתם ספרים ישנים שאהבתי עד אין קץ (למרות שהם ממש לא קלאסיקות). ומהתרפקות על העבר, אל ההווה של ספרי הילדים, חמישה ספרי ילדים שיצאו לאחרונה:
* אקטלג את הספרים לקטגוריות יחסית רחבות ולא מספריות, בכל מקרה לא יופיעו בטור ספרי נוער אלא רק ספרי ילדים. קטגוריות: פצפונים, קטנטנים, ילדודס, גדולים.
***
“ליאת והשנוּרצ בבית ספר” הוא הספר השני של אושי שהם-קראוס וקרן יחזקאלי-גולדשטיין על ליאת והחבר הדמיוני שלה – השנוּרצ. הפעם ליאת מתחילה ללמוד בבית הספר ויחד עם השנורצ היא מתמודדת עם התהליך הלא פשוט שמביא איתו עולם חדש ולעתים מפחיד. החבר החביב מציב את ליאת מול שאלות קשות הנוגעות למעבר לבית הספר והלמידה – כמו קריאה וכתיבה או מהי למידה בכלל וגם מושגים אבסטרקטיים כמו מה זה יפה? מה זה אחד? מה זה דבר? מה זה אני ואיך זה שונה מאת?
“מה זה ‘עלי’ ?” השנורצ שאל.
“עלי זה על אני”, ליאת אמרה.
“על אני אני, או על אני את?”
השנורצ קפץ.
השאלות הקשות מחייבות את ליאת למצוא תשובות. כך הקוראים זוכים לא רק לקבל תשובות לשאלות שמעניינות אותם אלא גם למדים כיצד לנסח את השאלות שמציקות לנו – יכולת חשובה לא פחות. הספר מספק תהליך לימודי שאינו לוחמני או מוחלט, מסביב ללמידה יש הרבה כיף, השניים משתטים, מבלגנים, צוחקים ומשחקים. מה שמחזק את ההבנה של הילד כי הלמידה איננה חלק נפרד, מנותק, רצוף קשיים ושאלות אלא חלק אינטגרלי מהחיים וההנאה שלנו.
הספר נפרש על גבי הדפים לשורות נפרדות, חלקן בחרוזים, שהופכות אותו לשירי ומתנגן. הוא זורם, כיפי וקליל. מחולק לפרקים, כך שניתן (ורצוי) לקרוא כל פרק בנפרד, משום שהמסרים בו כבדים ומומלץ לתת להם קצת זמן לשקוע. אל הטקסט המתנגן נלווים איוריו המינימליסטיים אך מלאי הפרטים של דיויד הול המזכירים בסגנונם את ספרי ד”ר סוס. לרוב אני מעדיפה איורים גדולים ומלאי צבע, אך משום שהטקסט מספק עניין ודורש יחסית הרבה ריכוז, כאן הם מתאימים. בנוסף הדמות של השנורצ חמודה במיוחד, כזו שכל ילד וילדה היו רוצים לחבק ולשחק איתה. ברמה האישית הספר הזכיר לי כבר בשורות הראשונות את הספר האהוב עליי בילדות – תיקי ובוץ (של דתיה בן דור). אמנם בהמשך הרושם משתנה והדמיון בין הספרים רחוק, אבל אולי זו הסיבה שהחיבה שלי לספר היתה גדולה כבר בשורות הראשונות.
“גילגמש הצעיר והגן המכושף” מאת שירלי גרץ מביא את סיפורו של גילגמש, בן תערובת לאלה ומלך, על חייו מלאי ההרפתקאות. דמויותיו מבוססות על המיתוס הבבלי של עלילות גילגמש אולם הסיפור כמדומני מקורי. גילגמש השובב שאינו מצליח לשלוט בכוחו נענש על ידי האלים משום ששבר פסל של אל. הוא נשלח אל הגן המכושף עם משימה – לתרבת את ילד הפרא, אנכידו, שגר בגן. בדרך הוא פוגש יצורים מיתיים כמו נשר האנזו שחציו נשר וחציו אריה, או הענק הגדול והמלוכלך שתולעים זוחלות על ראשו. הוא זוכה למתנות קסומות כמו תיק האצות שמספק לו אוכל ומלבוש.
ניכר בבירור כי גרץ (דוקטור באשורולוגיה) בקיאה בעולם ההיסטורי עליו נשען הסיפור. עולמו של גילגמש מתואר לעילא, ובנאמנות לעובדות ההיסטוריות. בנוסף לספר כולו מתלווה הכתב האוגריתי שהקוראים מוזמנים לפענח בעצמם – בשמות הפרקים וכן בסוף הספר (הפענוח נעשה בצורה נוחה בעזרת שולי הכריכה או בכרטיס הנספח לספר). הבסיס ההיסטורי נותן לספר מימד לימודי-חינוכי וכניסה נעימה אל עולם ההיסטוריה. עניין שאין לזלזל בו שכן ההיסטוריה הנלמדת בבתי הספר ובתיכון אינה רחבה מספיק ולא מגיעה אל הקצוות של העולם העתיק המתוארות בספר זה.
גילגמש מספר את הסיפור בגוף ראשון, פונה לקוראיו ומתייעץ בהם וכך הופך קרוב יותר אליהם. אולם על אף החיבה שניתן לרכוש לו, גילגמש הוא לא גיבור מוצלח במיוחד. הוא די מפונק, ורוב הדברים פשוט קורים לו. הוא אמנם מצליח במשימתו לתרבת את אנכידו, אך הוא לא מתאמץ יותר מדי וזוכה לעזרה לאורך כל הדרך, בעצם המסע שלו פשוט וקל מדי לטעמי. מה שעומד מאחורי הספר הוא ערכה של החברות, גילגמש מרגיש בודד וכשהוא מכיר את אנכידו הוא מבין שכוחותיהם שווים והוא חולם שיהיו חברי נצח. השאיפה הזו יפה, אך עיצובו של גילגמש כילד דחוי אינו עולה יפה, בפועל הוא נתפס דווקא כילד מתנשא, מלך הכיתה ולכן בדידותו אינה אמינה. זאת ועוד משימת התִרבות של ילד הפרא היא מסר ארכאי ובעייתי. אם בהיסטוריה עסקינן, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שגילגמש – העליון, האלוהי פולש אל הגן המכושף ומיישם תהליכי קולוניאליזם על אנכידו הפראי. ייתכן שהסיבה למסר המיושן היא נאמנות למיתוס ההיסטורי ועדיין קצת חבל. מה גם שלקראת סוף הסיפור נוצרת פרצה מהבחירה הזו אך היא אינה מנוצלת: אנכידו מתלבט אם להישאר בגן המכושף עם משפחתו – משפחת החיות, אבל גילגמש משכנע אותו לבוא איתו לארמון ולהיות חברו הקרוב. הסופרת למעשה בוחרת כאן בדרך השחוקה – חברות על פני זהות אמיתית.
עוד נקודה מעט מאכזבת היא האיורים, כשלעצמם הם יפים ומתארים את הסיפור נאמנה, אך הם מונוכרומטיים בגווני החום. שוב ייתכן כי הסיבה היא הרצון להותיר את האווירה ההיסטורית, אולי כמו כתובת עתיקה על אבן או קיר מערה. אך הדבר חוטא לסיפור, בו מתואר גן מכושף, צבעוני עד מאוד שמצית את הדמיון ואילו האיורים מביעים משהו דהוי שלמרבה הצער מכבה את הדמיון.
“גילגמש הצעיר והגן המכושף” / שירלי גרץ / איורים: אוריאל זוהר / אנכי הוצאה לאור / 81 עמודים/ מנוקד / 54 ש”ח
קטגוריה: גדולים
***
לעומת זאת, ספרה החדש של חנה גולדברג “אילו הייתי אריה” (מתוך סדרת אילו) הוא תענוג ויזואלי גדול. הספר שמציג עבור הקורא הקטנטן מה היה קורה אילו היה אריה, כריש, נמלה ועוד, משתמש בהומור חביב:” אילו הייתי ציפור / הייתי יושב על עץ הברוש / ועושה לכולם קקי על הראש”, מעלה סוגיות מחיי היומיום של הקטנטנים – הרצון להיות ערום, לעשות שטויות או לא ללכת לישון ואף מתקן עוול עתיק והופך את הג’וק לחיה אהובה ונאהבת, כל זאת דרך חרוזים שחלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. אבל הספר מקבל בוסט של אנרגיה תודות לאיורים המדהימים של אביאל בסיל. “אילו הייתי אריה” הוא חגיגה קרנבלית של צבעים ודמויות. במרכז כל כפולה מופיעה הדמות העיקרית של הטקסט אך עוטפת אותה סצנה שלמה מלאה התרחשות: ביתה של הנמלה העשוי גפרורים וסיכות ביטחון או ינשוף המספר סיפורים לקהל ציפורים. הדבר מוסיף לספר עניין רב ומאפשר למקריא למנף את הלימוד הטמון בספר עצמו דרך מיליון ואחת שאלות שמסתתרות באיורים ונושקות למילים. הסוף מן הסתם ידוע ואולי צפוי מדי – “אני הכי אוהב להיות אני” (יותם שווימר כתב על הסוף הזה לעומת יתר הספר כאן). ועוד מילה קטנה על עמודי הקרטון הקשיחים שמקרבים את הספר לפצפונים ממש ומאפשרים לילד לחוש את הספר על כל צדדיו, בחירה נהדרת.
“אילו הייתי אריה” / חנה גולדברג / איורים: אביאל בסיל / עם עובד / ללא עמודים/ מנוקד / 68 ש”ח
קטגוריה: פצפונים
***
“בנצי והלויתנים” של דיויד מק-קי, בתרגומה של תמר נויגרטן פולגר גם הוא ספר צבעוני לקטנטנים, המספר את מסעו של בנצי ובן דודו איציק היוצאים אל החוף בחיפוש אחר הלויתנים עליהם סיפר להם סבם אלדו. השניים עושים את המסע דרך הג’ונגל ובעזרתן של חיות הג’ונגל האדיבות, על רפסודה! זהו סיפור מקורי וחמוד (בכל זאת שני פילים על רפסודה). בנצי למי שאינו מכיר הוא פיל עשוי טלאים צבעוניים, גיבור סדרת הספרים הנושאת את שמו שמזמנת לו בכל פעם הרפתקה אחרת. האיורים חביבים בסגנון קלאסי ומלווים את הסיפור בצורה נאמנה. אורכו של הספר קולע ליכולת הריכוז של פעוטות סביבות גיל שנה. אולם תמוהה בעיני ההחלטה להעניק לאֶלמר (השם בגרסה האנגלית המקורית) את השם בנצי בגרסה העברית, זהו שם קצת מיושן, אין לי בעיה איתו באופן כללי אך הוא לא מתאים לדמותו הצבעונית העגולה והרכה של אלמר. וזה עוד לפני שנפנה לשמו של בן דודו איציק (וילבור במקור). ואם כבר לתרגם את שמותיהם של הגיבורים, למה להותיר את שמו של הסבא (אלדו) על כנו? יש כאן חוסר אחידות צורם. אישית אני מבכרת את שמות המקור באנגלית על פני התרגום שנבחר – שמות רכים, עגולים המתאימים לזוג פילים הרפתקן ומתוק.
“בנצי והלויתנים” / דיויד מק-קי / מאנגלית: תמר נויגרטן פולגר / עם עובד / ללא עמודים/ מנוקד / 68 ש”ח
קטגוריה: קטנטנים
***
לגדולים יותר אני רוצה להמליץ על “אלברט אינשטין – הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום” מאת תמי שם טוב. הספר הוא חלק מסדרת ממציאים ומגלים והוא מומלץ לילדים וגם להוריהם. בשפה נגישה וברורה הוא מספר לילדים את הביוגרפיה של איינשטיין תוך חיבור תגליותיו אל העולם של ימינו ואל המצאות עדכניות דוגמת WAZE. הכתיבה וההסברים מושכים את הקורא אל עולם המדע ומסקרנים אותו, לאורך הסיפור הביוגרפי מתוארות ומוסברות תגליותיו כגון: הבנת האור, תורת היחסות, תפיסת הזמן, אנרגיה וכוח הכבידה. הסיפור הביוגרפי נוגע ביחסים בין אחים, באבהות, בהגשמה עצמית וכמובן ביחס הלא ישיר בין חוכמה לבית ספר ודגש גדול מאוד על הדמיון ופיתוחו.
הספר עוסק גם בהשלכות המצאותיו ובעיקר בפצצה הגרעינית והתנגדותו של איינשטין לנושא ומזכיר את עיסוקו של אינשטין במדינת היהודים שבדרך תוך שימת דגש על יחסי יהודים ערבים – לא דבר של מה בכך בייחוד כיום, משפט כמו זה חשוב שייכנס לאזניהם של ילדינו:” חלם על מדינה שבה יהודים וערבים יחיו יחד בשלום”. רק נקודה אחת קטנה צרבה בי במהלך הקריאה והיא דמויות הנשים הנשקפות מבעד הסיפור דרך תיאור נשותיו – הראשונה נזכרת כאישה משכילה, היחידה שלמדה עם אינשטין באוניברסיטה ואם ילדיו, והשניה מתוארת כסוג של משרתת או לכל היותר זו שמלווה את האיש החשוב, מזכירה לו לישון ומבשלת לו ארוחות. היה עדיף לתאר אחרת, להאריך או לוותר על התיאור לחלוטין, אם הספר רוצה לקדם את ילדינו לעבר עולם שוויוני רצוי שבעולם זה הנשים יקבלו מקום טוב יותר מזה שניתן להם בעבר.
אל הסיפור הנפלא והמרתק מתלווים איוריה המקסימים של אלינה גורבן. הם שובים את הלב, נאמנים לטקסט ולמציאות ועדיין מצליחים לקיים את הדגש החשוב של אינשטין עצמו – לתת דרור לדמיון. זהו ספר חשוב לפיתוח המחשבה המדעית וראייה קצת שונה של מושגי ההצלחה, החוכמה, הלמידה וכהנה.
אלברט אינשטין – הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום / תמי שם-טוב / איורים: אלינה גורבן / כנרת-זמורה-ביתן, דביר / ללא עמודים/ מנוקד / 68 ש”ח
כמתרגמת של בנצי והלוויתנים, אשמח להוסיף כמה מילים על הבחירה בשמות, או על האילוצים בבחירה בשמות…
בעברית ראו אור עד היום יותר מעשרה ספרים על בנצי, בשלוש הוצאות ספרים שונות. ביליתי בוקר משעשע בבית אריאלה בהתחקות אחר כל הספרים וכל התרגומים. את התרגום של אלמר לבנצי נתן אברהם יבין, שתרגם את הספר הראשון עבור עם עובד. וילבור מופיע בספרים בשלוש ההוצאות, ובכל הוצאה שמו מתורגם אחרת – איציק, מיכאל ו-וילבור. (ואני בכלל חשבתי, בהתחלה, לקרוא לו שייקה 🙂 ). סבא אלדו מופיע בספר או שניים, בשמו המקורי.
בקיצור – השמות התקבלו בירושה…
אישית, אני איתך, ולו לא היו תרגומים קודמים, הייתי שומרת על השמות המקוריים. אבל כך או כך, בנצי/אלמר הוא פיל מהמם, והספר חמוד להפליא.
הי תמר,
קודם כל תודה!
ותודה על התגובה שלך שמוסיפה רבות לדיון וגם מאפשרת לקוראים להציץ קצת על האילוצים והשיקולים של מתרגמים. (שייקה זה באמת עגול וחמוד :))
היי דנית,
תתחדשי על הטור! הוא נהדר!
כמתרגמת של בנצי והלוויתנים, אשמח להוסיף כמה מילים על הבחירה בשמות, או על האילוצים בבחירה בשמות…
בעברית ראו אור עד היום יותר מעשרה ספרים על בנצי, בשלוש הוצאות ספרים שונות. ביליתי בוקר משעשע בבית אריאלה בהתחקות אחר כל הספרים וכל התרגומים. את התרגום של אלמר לבנצי נתן אברהם יבין, שתרגם את הספר הראשון עבור עם עובד. וילבור מופיע בספרים בשלוש ההוצאות, ובכל הוצאה שמו מתורגם אחרת – איציק, מיכאל ו-וילבור. (ואני בכלל חשבתי, בהתחלה, לקרוא לו שייקה 🙂 ). סבא אלדו מופיע בספר או שניים, בשמו המקורי.
בקיצור – השמות התקבלו בירושה…
אישית, אני איתך, ולו לא היו תרגומים קודמים, הייתי שומרת על השמות המקוריים. אבל כך או כך, בנצי/אלמר הוא פיל מהמם, והספר חמוד להפליא.
הי תמר,
קודם כל תודה!
ותודה על התגובה שלך שמוסיפה רבות לדיון וגם מאפשרת לקוראים להציץ קצת על האילוצים והשיקולים של מתרגמים. (שייקה זה באמת עגול וחמוד :))
כמי שחלקה איתך מעט מילדותך.. הערת בי געגוע! איזה כיף לקרוא אותך! אוהבת ומתגעגעת!
יקירה! תודה!
ברכות על הטור ובהצלחה רבה!
[…] […]
[…] סדרת ממציאים ומגלים מאת תמר כוכב ותמי שם-טוב (הוצאת כנרת זמורה ביתן): על הכרך של אלברט איינשטיין כתבתי כאן […]