בימים אלה יוצא לאור בסדרת “הרפתקה” של מודן הספר “ילדי המסילה” מאת אדית נסביט, בתרגומם החדש של שהם סמיט ואמנון כץ (סדרת “הרפתקה” מחדשת תרגומים של ספרים קלאסיים. המתרגמים הם טובי הסופרים הישראלים של זמננו).
לספר הזה יש פינה מיוחדת מאוד בלבי. אני קראתי אותו באוזני ילדיי (על אף שכבר ידעו לקרוא היטב) במהדורתו הקודמת, בסדרת “מרגנית”, בתרגום איטה אלחנני. לפניי, קראה אותו בתרגום סימולטני מאיטלקית אמא שלנו, כשאנחנו (אחי, אחותי ואני) היינו ילדים. זה היה טקס של שבת בבוקר, ואמא שלנו הייתה קוראת לנו מתוך ספרי הילדות שלה, שעדיין לא תורגמו לעברית (חלקם, אגב, לא תורגמו מעולם לעברית. למשל, “מרי גולד” של לוסי מוד מונטגומרי. כן, זאת מ”האסופית”).
רוברטה, פיטר ופיליס הם “ילדי המסילה”. בראשית הספר הם חיים חיי רווחה ואושר בביתם בלונדון, אבל ערב אחד מופרת שגרת חייהם הנעימה. שני אנשים זרים דופקים בדלת, ומבקשים מאבי המשפחה להתלוות אליהם. שלושת הילדים ואמם נאלצים לעזוב את ביתם הגדול ועוברים לגור בבית צנוע בשולי כפר, שמסילת ברזל עוברת בסמוך אליו. הם אינם הולכים לבית הספר, והם משוטטים בסמוך למסילה, מתיידדים עם אנשי הכפר, עוזרים לפליט רוסי ומצילים את הרכבת בתושייה ובגבורה. בסוף-בסוף (הטוב), הם מגלים גם מה קרה לאבא שלהם. יש פה תערובת (מוצלחת!) של “רוח נוצרית” עם דעות מודרניות, שלא לומר מרדניות. הספר נכתב בראשית המאה הקודמת (1906) ולמרות שבבתים לא היה חשמל, והרכבות הונעו בכח הקיטור, קסמו לא פג עד עצם היום הזה.
מיכאל כותב על “נוכח הים” מאת דוד פוגל (הספריה החדשה)
“לא היה להם מה לומר זה לזו, משום שהיה להם הרבה מאוד לומר זה לזה”.
בארט וגינא, זוג צעיר, מגיעים לבלות את חופשתם בכפר דייגים קטן בצרפת.
כידוע, חופשה היא הזדמנות לפרוק עול, להיכנע ליצרים ולתשוקות שמודחקים בשגרה הביתית. אולי זה נשמע מוכר, אבל כמו בהרבה יצירות ספרותיות (ואולי בכולן?), לא ה”מה” חשוב, אלא ה”איך”.
כבר בשמו של הספר אנחנו מקבלים רמז על מה שיתחולל בו.
“נוכח הים” – כבר בשם יש משהו לעומתי, מנוגד. מה נמצא נוכח הים? היבשה, כמובן.
הים, שכולו תנועה מתמדת וחוסר יציבות, נמצא מול היבשה המוצקה, האיתנה.
משהו יתערער כאן.
הניגוד הזה בין הים לאדמה, בין הסוער ליציב, יחזור שוב ושוב, באגביות עמוסת סמליות: “הזוגות הסתחררו”, מתואר ערב ריקודים על אחד הגגות בכפר, “ושלולית גדולה של אור חשמל נשתרעה משם עד למים כמעט”. כך, במילים ספורות, מציב פוגל את אור החשמל המודרני, וע”י כך את החברה המתקדמת, המסודרת, אל מול הים הקמאי. וכבר כאן הסדר נסדק – כי אור החשמל דומה לשלולית (הים עושה את דרכו ליבשה?).
כל אחד מבני הזוג מבלה, לכאורה בתמימות, עם תיירים ועם בני המקום – נערה צרפתייה, תייר גרמני, דייג איטלקי. על פני השטח כולם ידידים טובים, אבל במעמקים יש אשמה וכאב.
גם פה אפשר למצוא סמלים: אחד הנופשים בכפר, המתורגמן של חברת “קוק” – שיכונה לאורך כל הספר רק בכינוי זה, שכל מהותו היא ליצור קשרים, לחבר – דווקא הוא פגוע וזרועו הימנית היא תותבת, מוממת. לקשר בין אנשים, זרים וקרובים, מבקש פוגל לומר, אין תוחלת בנובלה הזו.
ואיזה פלא הוא שספר שנכתב בשנת 1932 נקרא היום, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, רהוט ורענן. השפה נשמעת במקומות מסוימים ממש כמו שירה:
“יש ואדם מקיץ בבוקר והכל כתיקונו. הקיץ בעינו עומד. השמש ציירה גם הבוקר מקצתו של חלון ברום הכותל הכחול. שאון הרחוב אותו ריח לו וגוון של תמול שלשום. לכאורה לא נשתנה כלום, כחוט השערה, האין זאת? ואף-על-פי-כן הריהו מרגיש מיד, כי לא זה הוא. משהו חסר היום. אין הוא תופס פשרם של הדברים הכי-פשוטים, לא זיקתם אליו ולא זיקתם בינם לבין עצמם…”
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 25) סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… (עברית) […]