סיפור קצר: “צ’יק צ’ק” מאת תמי לבנת מלכה (מתוך הספר “גדולות וכחולות כמו הים”)

הקדמה: בשבוע שעבר פרסמנו כאן את הסיפור האחרון במדור “הסיפורים הקצרים” של קורא בספרים, ובכך הגיעו לקיצן שנתיים שבהן התפרסם המדור מדי שבוע בשבוע. המדור היה באחריותה הבלעדית של הסופרת והעורכת תמי לבנת מלכה, שהשקיעה בו לא מעט זמן ומחשבה. הבטחתי לתמי שלא אעשה “טרראם” (בלשונה) ולכן במקום להודות לה באינספור מילים שינסו להעביר את הערכתי אליה, החלטתי, כמתנת פרידה, פשוט לפרסם סיפור קצר מספר הביכורים שלה “גדולות וכחולות כמו הים” (הוצאת בוקסילה), כי בסופו של דבר סופרים כותבים בשביל להגיע לאנשים, ואני מקווה שהפרסום הזה יביא את הכתיבה של תמי לעוד כמה אנשים שאולי טרם קראו את הסיפורים שלה.

אז תודה תמי, ושיהיה לך בהצלחה בכל מה שתעשי.

<3

צ’יק צ’ק

בכל יום החביאה שקל בדופן הפנימית של הארנק שאף פעם לא היה בה שימוש כי לא היו לה דברים להחביא (בעצם היו לה הרבה דברים להחביא אבל היא לא רצתה להודות בזה עכשיו). אחרי שלושים ימים היו לה שלושים השקלים שייחלה להם. צבירת הסכום הייתה חייבת להיעשות בהדרגה כי לא יכלה להרשות לעצמה להוציא שלושים שקלים בבת אחת. היא יכלה להוציא חמישים שקלים או מאה רק על קניית מצרכי מזון ועל חשבונות שחייבים לשלם. איפוק לא היה פן חזק באישיותה, ובכל זאת כנראה התבגרה, כך מכנים התנהגות כזו – בגרות או אחריות או סדר עדיפויות. עכשיו הרגישה שהסבלנות משתלמת, יש לה שלושים שקלים לבזבז לשם הבזבוז, ההנאה; עונג פזרני שיתקלף במהרה. היא הסתנוורה ממכוני היופי שצצו בכל פינה בעיר. מכוני יופי בוהקים בלובנם, חלקם נראים עתידניים עד גיחוך וחלקם מעוצבים בסגנון עתיק נושן שדיבר אל לבה, ובכולם נשים יפות יושבות בשורה ישרה מול השולחנות (היא תהתה מדוע לרובן מבטא רוסי), לבושות חלוקים ססגוניים ששם המכון רקום עליהם באותיות לועזיות מסולסלות, על החזה. חלקם מתהדרים במילה “בוטיק”, לכולם שלטים גדולים שמכריזים על “צ’יק- צ’ק” – שיוף ציפורניים ומריחת לק. אחדים ממכוני היופי הציעו את אותו שירות בשלושים ותשעה שקלים, אחרים בארבעים וחמישה, והיו את אלו שהרחיקו עם תאוותם ודרשו חמישים. היא סימנה לעצמה את המכון הקטן שראתה בזמן שטיילה – נוצץ פחות וקצת מכוער – שהבטיח שיוף ומריחת לק בשלושים שקלים. ואיזה מגוון של צבעים; כמה קשה לבחור. צבעים זרחניים וצבעי מט, צבעים קודרים ועליזים; שורות-שורות שרק עין של אמן יכולה להעריך או להבדיל או להבין את הדקויות שבהן. מה ההבדל בין כתום תפוז לכתום קלמנטינה. אדום עמוק, אדום ספרדי. שחור-סגול. שחור מבריק. שחור אטום. ורוד פוקסיה. ורוד עתיק. כחול ים. ירוק בקבוק. היא הוציאה את שלושים השקלים מהמחבוא, הכניסה אותם לכיס מעילה, והם צלצלו וניגנו כל הדרך אל מכון היופי. היא לא קבעה תור מראש; החליטה להגיע כך סתם וקיוותה שלא תיאלץ להמתין. לחזית המכון חלונות שקופים הפונים לרחוב ההומה, וכל עובר אורח מציץ על הנעשה (היא חשבה שהם צריכים להיות אטומים. היא חשבה שמריחת הלק היא מעשה אינטימי). היא שמחה לגלות שהגיעה בזמן טוב; בפנים ישבה בחורה צעירה לצד שולחן עמוס במכשירים לשיוף ולגזירה וקרמים ומגבונים לחים ואצטון – אבל היום לא אומרים אצטון, אומרים מסיר לק – ושיחקה במכשיר הפלאפון המשוכלל שלה. היא נכנסה פנימה ושאלה אם תוכל “לעשות צ’יק-צ’ק”, והבחורה חייכה אליה ואמרה:  “בטח, תבחרי צבע”. היא הרימה את ראשה, ולפני שהחלה בחיפוש היא חשבה כמה הבחורה הזו יפה ואז הרימה מבטה אל המדפים עם אינספור הצבעים ושוב הפנתה מבטה אל הבחורה וחשבה כמה היא יפה וחבל שהיא צובעת את פניה בכל כך הרבה מייק-אפ ואיפור. וכשגמרה לחשוב על כך חזרה להביט בצבעים והתקשתה להחליט. ברגע הראשון חשבה שתבחר בלק הירוק, תמיד אהבה ירוק, אבל אז נזכרה בספר שקראה. לגיבורה (היא חושבת שהיא הגיבורה) היו ציפורניים מרוחות בלק ירוק (קייטי פינץ’ קראו לה?) ולמרות שהתאהבה בדמותה החליטה שהיא לא רוצה ציפורניים כמו שלה, כאילו שיש סיכוי שתפגוש את קייטי פינץ’ ברחוב. היא ציטטה לעצמה את המשפט מהספר שמתאר את הציפורניים הירוקות וחשבה על הזיכרון שלה; למעשה, חשבה על האופן שבו הזיכרון שלה פועל – היא יכולה לצטט משפטים מספרים אהובים אך לעולם לא הצליחה לשנן בעל פה את לוח הכפל למרות המכות שחטפה בילדותה. ואז התחילה להתבלבל מהשפע. היה לה ברור שלא תבחר בוורודים כי העור שלה ורוד ויותר מדיי ורוד ביחד יהיה מוגזם, והיא חיפשה ניגוד. גם בשחור לא תבחר למרות שהוא ניגוד מושלם, אבל היא כבר לא פנקיסטית בת שש-עשרה. נותר לה להתלבט בין הכחולים לאדומים והסגולים (לכתומים לא היה סיכוי אצלה). היא בחרה בכחול עמוק. ברגע שבחרה אמרה לעצמה: עכשיו “צ’יק צ’ק”, שהבחורה היפה תשייף ותמרח ותשחרר אותה כמה שיותר מהר. הבחורה שיבחה אותה על בחירתה ואמרה: “זה צבע מהמם,” לקחה את כף ידה הימנית, אמרה שהיא נוקשה וביקשה שתרפה והחלה במלאכת השיוף. בקושי חלפה דקה והטלפון הקווי צלצל, הבחורה עצרה ממלאכתה ואמרה לתוך השפופרת כשראשה מוטה הצדה: “כן, מאמי, אין בעיה מאמי, מחר בשלוש, שפם וגבות.” הבחורה חזרה אל אצבעות כף היד הימנית שלה, ושוב בקושי חלפה דקה והטלפון צלצל, ושוב חדלה מהשיוף וראשה נטה לצד שמאל ואמרה: “כן יקירה, היום בשתיים פדיקור-מניקור.” היא התחילה להתעצבן. מה יהיה, חשבה לעצמה, הבטיחו צ’יק- צ’ק. בקצב הזה תיאלץ להיות כאן שעה ארוכה. הבחורה ניתקה את השיחה, סימנה עיגול ביומן וחזרה אל הציפורניים של כף היד הימנית. בקושי דקה חלפה והפלאפון המשוכלל שלה ניגן את ליידי גאגא? היא לא בטוחה. הבחורה עצרה ממלאכתה, ענתה והפעם הזדקפה ונדרכה וראשה לא נטה לשום צד. היא חשבה לעצמה שזו חוצפה וכבר תכננה להשמיע את כעסה בקול רם אבל אז מצאה עצמה בלית בררה מקשיבה לצד אחד של השיחה. הבחורה היפה כעסה מאוד, לא היה ספק, היא לא צעקה אבל הדיבור הרך שיצא ממנה קודם התחלף בהברות ובמילים חותכות, שזעמן חד משמעי. היא אמרה: “ידידי” שנשמע כמו “אני שונאת אותך”, היא אמרה “לא” שש פעמים. היא אמרה: “תשלם ותפסיק להתקשר אליי” ואז ניתקה לו את השיחה בפרצוף. הפעם לא חזרה לאחוז בכף היד הימנית,   אלא נשארה זקופה וקפואה למשך עשר שניות. זה היה רגע מביך, היא לא הצליחה לפענח את מבטה של הבחורה וכבר לא כעסה עליה. לבסוף שאלה: “הכול בסדר?” קומתה של הבחורה, שרק לפני רגע ישבה כה זקופה, השתופפה קצת. “זה אבא של הבן שלי, עוד מעט הגרוש שלי.” השתררה שתיקה, והיא הרגישה שהיא חייבת לומר משהו. “אז מה קרה, הכול בסדר?” היא חזרה על ה”הכול בסדר” ותהתה מה קרה לאוצר המילים שלה. “לא, הכול חרא!” הבחורה היפה סיפרה לה את כל הצרות שלה בשטף אחד גדול, בלי לעצור לנשום, והיה נדמה לה שהיא מתאוששת מעט עם כל מילה שמצטרפת. ואז השתררה שתיקה. היא כבר לא חשה מבוכה והביטה עמוק אל עיניה של הבחורה וכמעט ושוב רצה לצאת מפיה ה”מה קרה, למה הכול לא בסדר?” אבל לפני שהספיקה, הבחורה הזדקפה ואמרה: “ואת יודעת למה הוא זרק אותי?!” ושוב יצא שטף אחד גדול. הוא זרק אותה ואת התינוק, הוא אמר שהיא שמנה ושהוא לא נמשך אליה יותר. היא נעמדה והלכה מצד לצד. היא הביטה בגופה של הבחורה ורק חשבה כמה היא יפה ואיזה גוף מושלם יש לה. היא חשבה שהיא בת מזל שהוא זרק אותה ושהיא אמיצה ואולי גם קנאה בה אבל לא רצתה להודות בזה עכשיו. במקום זה אמרה: “אבל את נורא רזה.” “כן, ירדתי במשקל, זה לקח קצת זמן אחרי הלידה.” היא התיישבה שוב, לקחה את כף ידה הימנית והחלה לשייף במרץ. היא כבר לא מיהרה לשום מקום ולא אכפת לה שלא קיבלה “צ’יק- צ’ק” כמו שהובטח לה. הבחורה טיפלה בציפורניה במקצועיות ובדייקנות, והיא חשבה על מילים רכות שתוכל לומר לה אבל לא מצאה אותן. השתיקה נשמרה, ורק כשסיימה ביקשה הבחורה שתחכה כמה דקות עד שהלק יתייבש. היא כבר שכחה מהלק; הוא היה מיותר עכשיו. היא שאלה אם יש וילונות לחלונות, ובלי לחכות לתשובה קמה והסיטה את הווילונות והפרידה אותן מהרחוב ומהאנשים שחולפים ומציצים, והלק התקלקל וברח מהציפורניים אל האצבעות. היא התקרבה אל הבחורה וחיבקה אותה. הבחורה הניחה ראש על כתפה, והיא שמה לב שחולצתה הוכתמה בצבע חום כתמתם מהמייק אפ שלה. “את יכולה לבכות” היא לחשה לה אבל היא לא בכתה. “אם הייתי נשואה לך לא הייתי עוזבת אותך.” הבחורה צחקה מעומק לבה. היא שאלה אם הן יכולות לשבת על הכורסאות שעושות מסאז’ בלחיצת כפתור והבחורה השיבה: “בטח!” הן התיישבו אחת לצד השנייה, רגליהן מורמות מעלה, וגופן רטט מהעיסוי החשמלי. הן שילבו ידיים, וגלים ורעידות עברו ביניהן, והן צחקו.

***

תמי לבנת מלכה, סופרת, עורכת ומלווה אנשים בכתיבה, לקטורה וחוות דעת ספרותית. במאי 2015 ראה אור ספר הביכורים שלה “גדולות וכחולות כמו הים” בעריכת יותם שווימר ובהוצאת בוקסילה. סיפורה “איפה הראש שלי” הופיע באנתולוגיה הדיגיטלית “כל הלילה השמים נופלים עלי, גם היא בהוצאת בוקסילה. בימים אלה עובדת על קובץ סיפורים חדש ובעוד כחודש עתיד להתפרסם קובץ סיפורי אימה ומסתורין בשם “תן” שערכה יחד עם נועה לקס.

לעמוד הספר “גדולות וכחולות כמו הים” באתר ההוצאה לחצו כאן.