מיכאל כותב על “האיש שהשחית את העיירה” מאת מארק טוויין (לוקוס, מאנגלית: יותם בנשלום)
החבילה מ”לוקוס” הגיעה אלינו לחנות ביום רביעי בשעת אחר צהריים מוקדמת. בערב כבר סיימתי את הספר הקצר והנהדר הזה. בדקו ביומנים: מתי יש לכם שעתיים פנויות (שעה וחצי אם אתם קוראים זריזים)? כשתמצאו את חלון הזמן הבא, ותרו על סרט, בישולים או כביסה – ושבו איתו לפסק זמן שנון וחכם.
כבר כתבתי כאן פעם שיש ספרים וסופרים שלא זקוקים לי, למיכאל מהחנות הקטנה ברחובות, שאמליץ עליהם. נתתי אז כדוגמא את קונן-דויל, מילן ועגנון, ואפשר בקלות להוסיף עליהם, בין השאר, את טוני מוריסון, צוויג וגם את מארק טוויין. מה כבר אוכל לומר על תום סוייר ועל האקלברי פין שלא נאמר לפניי? בפרפראזה על ויטגנשטיין, על מה שעליו לא ניתן להוסיף, אודותיו יש לשתוק.
אבל הנה, הספר הזה הוא חידוש, כי הוא תרגום כמעט-ראשון לסיפור (התרגום הראשון, של י. בן יעקב, ראה אור בשנת 1947 – כך מספרת “ויקיפדיה”).
אתם חושבים שאפשר לדעת – בעצם, להרגיש – מתי מתרגם נהנה מהעבודה שלו?
אני חושב שלפעמים כן, וזו אחת מהפעמים האלה:
“הדליברג הייתה העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא הייתה גה בו יותר מבכל יתר נכסיה. כל כך גאה הייתה בו, וכל כך שקדה להבטיח שלא יוכתם, עד שאנשיה החלו להנחיל את עקרונות החיים המהוגנים לתינוקות בעודם בעריסה, ועשו אותם לאבן הפינה של חינוכם בשנים שלאחר מכן. נוסף על כך, בשנים המעצבות את אישיותם של הנערים הורחקו מהם כל הפיתויים, וזאת כדי להבטיח שיושרם יתחזק, יתחשל ויהיה להם לטבע שני”.
טוב, ברור שזה לא יישאר המצב לאורך זמן: האם יש משהו שטוויין אהב יותר מנעיצת סיכות בבלונים מנופחים של מהוגנות ושל חשיבות עצמית?
איש מסתורי שעובר בעיירה ונפגע ממנה מחליט לנקום ולחשוף את קלונם של כל התושבים כולם: את הצביעות, החמדנות והקטנוניות שלהם. את זה הוא עושה בעזרת שק מלא זהב, כמה מכתבים מתוזמנים היטב, וידע עמוק על הצדדים הלא מחמיאים שיש אצל כל אדם באשר הוא אדם…
אורה כותבת על “סוד הקסם היפני” מאת מארי קונדו (אחוזת בית, מאנגלית: אורית בן זאב) ועל “שמיים כחולים, אדמה לבנה” מאת הירומי קוואקמי (סמטאות, מיפנית: נעמי עזר נקשימה)
“הבית של המורה היה שרוי באי סדר, לא כמו שתיארתי לעצמי. דמיינתי אותו מסודר ומצוחצח למופת , אבל בפינות החדרים היו ערימות של חפצים שונים ומשונים. הכניסה לבית הובילה אל חדר חסר כל סימן חיים, שהיו בו רק שטיח וספה ישנה, אבל בחדר שאחריו, חדר שמונה ג’ו, הייתה ערבוביה גדולה של ספרים, ניירות כתיבה ועתונים.”
הפיסקה הזו לקוחה מתוך הספר “שמים כחולים אדמה לבנה”. זה ספר יפהפה, בו, בעדינות רבה, מתארת המספרת את סיפור האהבה הנרקם בינה לבין “המורה”. סיפור אהבה בין אישה צעירה ומודרנית לבין מי שהיה המורה שלה בתיכון, אלמן המבוגר ממנה בשנים רבות. בהמשך ביקורה הראשון של הגיבורה אצל המורה, מוציא המורה “דברים” מארון ישן וחוזר לחדר ושתי ידיו מלאות כלים קטנים מחרסינה.
“זהו, הנה זה. המורה הסתכל על כלי החרסינה בעיניים אוהבות והניח אותם על הטטמי. לכל כלי היו ידית, מכסה ופיה.”
מסתבר שאלו הם קומקומי רכבת, והמורה זוכר באיזו נסיעה נרכש כל קומקום כזה. “שמעתי שיש אנשים שאוספים דברים כאלה.” אומר המורה. “הרי זה מה שאתה עושה, המורה” עונה לו צוקיקו. “‘מה פתאום. אני לא עושה דברים משוגעים כאלה, אני רק מניח אותם מולי ומסתכל עליהם.’ המורה הביט בקומקומים באהבה.”
אחר כך מודה המורה “אני פשוט לא מצליח לזרוק דברים”, והוא מראה לה סוללות משומשות. על כל סוללה כתוב בטוש שחור באיזה מכשיר שימשה. “בזאת השתמשתי ברדיו –טייפ הראשון שקניתי… הייתי מאזין לקלטת של סימפוניה של בטהובן כמה פעמים ברצף, מחליף בכל פעם צד. הסוללות התרוקנו לגמרי בתוך כמה ימים… מסכנות הסוללות. הסביר לי המורה. אני לא מסוגל לזרוק לפח את הסוללות החרוצות האלה ששירתו אותי כל כך בנאמנות. זה אכזרי בעיני לזרוק סוללות רק משום שמתו, הרי עד שמתו עבדו בהדלקת אור או בהפעלת מנוע.”
וכאן נכנסת לתמונה ידידתנו מארי קונדו, יפנית צעירה גם היא. הספר שלה, המתווה שיטה לסידור הבית אחת ולתמיד, הפך לרב מכר היסטרי בארצות הברית ובעולם כולו. חשוב לציין שהתרגום שאנו קוראים נעשה מאנגלית ולא מיפנית. אני חוששת שבתהליך הזה הולך לאיבוד ה”קסם היפני” האמיתי.
אני חושבת שיש הסכמה רחבה עם הרעיון שסביבה פיזית מסודרת, מעניקה שקט נפשי. או שמא להפך? – סביבה פיזית השרויה בבלגן, מעידה על חוסר שקט נפשי, על משהו “לא מסודר” בחיים. מכל מקום – סדר צריך להיות! בעולם של שפע אנשים צורכים הרבה יותר משהם צריכים.
החפצים עצמם הם בני חלוף,.בשל התחלפות מואצת של אופנות, בשל שינויים טכנולוגיים מהירים או בשל איכות ירודה, אנו מוצאים עצמנו מוקפים ביותר מדי חפצים… רגע. “חפצים”? והרי “חפץ” בעברית הוא רצון. כל ה”דברים” האלה היו פעם משהו שרצינו בו.
בעוד שרוב השיטות המערביות להשכנת סדר קובעות כללים למיון: מה נזרק ומה נשאר, ובעוד שרוב השיטות המערביות נעזרות גם בשיטות אחסון יעילות, מארי קונדו היפנית באה אל המשימה מהזווית התרבותית שלה. היא תשאל את המורה “האם הקומקומים האלה משמחים אותך?” וכשהוא ישיב על כך בחיוב (שהרי פעמיים מעידה צוקיקו שהמורה מביט בקומקומים באהבה), היא “תאשר” לו לשמור אותם. ובקשר לסוללות המשומשות – הטיעון של המורה שאינו יכול לזרוק את מי ששרת אותו בנאמנות – מארי קונדו מבינה בדיוק על מה הוא מדבר, והיא תלמד אותו להיפרד מהן בטקס קטן.
לכאורה, שני ספרים כה שונים, שהמכנה המשותף שלהם הוא “רק” שהכותבות הן יפניות . לכאורה – משום שביחד מתגלה לפניך השקפת עולם סדורה.
***
* ביום שלישי 13.9.16 בשעה 20.30 יתארח ב”מילתא” המשורר, הסופר והעורך דרור בורשטיין בערב לכבוד ספרו החדש “אלה כרגע חיי” (אבן חושן). התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית.
* ביום רביעי 28.9.16 בשעה 20.30 יתקיים ב”מילתא” ערב לכבוד הוצאת “ירח חסר” והספר החדש “יותר חלונות מבית” מאת גארי הותם (תרגום: דרור בורשטיין). ישוחחו: דרור בורשטיין, המתרגם איתן בולוקן, המשורר אלכס בן ארי. התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית.
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה – הטור השבועי של בעלי חנות הספ… […]