יש כל מיני סוגים של אהבות בחיים, אז אתן דגימה קטנה: “הרוזן ממונטה קריסטו” הוא כנראה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיי, וכנערה הייתי משוכנעת שלעולם לא יהיה לי ספר אחר על פניו. עד שפתחתי את “האמן ומרגריטה” של בולגקוב, שחיכה בסבלנות על המדף בסלון ליום שבו אסכים לקרוא ברוסית, ונשביתי בקסמיו לגמרי.
“חיוך הגדי” של דויד גרוסמן טילטל את עולמי, מדהים שספר שנפתח במילים “אני המצאתי את כולם” חי בי לגמרי עד היום, ובתוכי כל הדמויות בו אמיתיות לחלוטין. גם “אישה בורחת מבשורה” שלו זרק אותי למערבולת של רגשות, שלקח לי המון זמן להשתחרר ממנה. הספר הזה כתוב בצורה כל כך מדויקת ומהוקצעת, ומתוך הדיוק הזה נשלחים אגרופים שפוגעים ישר בבטן, ובקונטקסט שבו הוא נכתב, האגרופים כואבים הרבה יותר.
ולצד האהבות העמוקות האלה, היו לאורך השנים גם סטוצים קלילים ולא מחייבים, כמו “תולדות האהבה” של ניקול קראוס ו”הרפתקאותיהם המופלאות של קוואליר וקליי” של מייקל שייבון.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
הייתי תולעת ספרים רצינית, כך שהיו המון, מכל הז’אנרים.
בילדות המוקדמת הספר האהוב עלי היה “שלושת השמנים” של יורי אולשה. לפני כמה שנים התחלתי לתרגם אותו לעברית, ורק אז הבנתי כמה הוא סובייטי ופוליטי. ועדיין, זה ספר ילדים נפלא.
אהבתי מאוד את אסטריד לינדגרן, ובמיוחד זכורים לי מבין ספריה “האחים לב ארי” ו”מיו מיו שלי”. גם עם אריך קסטנר ביליתי הרבה שעות מילדותי, וקראתי שוב ושוב את “פצפונת ואנטון” ואת “האיש הקטן”. מאוד אהבתי גם את ז’ול וורן, ובמיוחד את “רב חובל בן 15”. אולי כיוון שהייתי (ועודני) ילדה חסרת יכולת התמצאות, שבקושי למדה איפה יד ימין ואיפה יד שמאל, התחברתי כל כך לסיפור על נער שתועה עם הספינה שלו באוקיינוס.
והיו שתי סדרות ספרים שנקשרתי אליהן במיוחד, “האסופית” של לוסי מוד מונטגומרי, ו”מחזור ארץ פרידיין”, סדרת פנטזיה לנוער של לויד אלכסנדר. אפילו ניסיתי לכתוב ספר המשך על פרידיין, בימי הקיץ הארוכים של החופש הגדול.
3)מה הספר האחרון שקראת?
קראתי לאחרונה את “ראינו לילה” של אליס ביילסקי, בתרגום לעברית של יעל טומשוב-הולנדר, ספר שנון וחי על סצינת הפאנק במוסקווה של שנות ה80, ונהנתי מכל רגע.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה‘?
עולה לי בראש “התיקונים” של ג’ונתן פרנזן. מודה שלא סיימתי את הספר, ולכן אולי אני טועה לגמרי לגביו, אבל כשקראתי הייתה לי תחושה שפול אוסטר כבר כתב את הספר הזה, כמה וכמה פעמים.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“תל של אביב”, אסופת הסיפורים הקצרים של רועי חן הוא בעיני ספר מצוין, מאוד תל אביבי ועם זאת מאוד אוניברסלי, שלא זכה לתהודה הראויה, כפי שקורה לעתים קרובות עם סיפורים קצרים.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
זה אולי לא מקורי, אבל דויד גרוסמן ועמוס עוז הם בעיני שני ענקים ספרותיים, שאני קוראת בשקיקה וגם בקנאה, ושואבת המון השראה מהיכולת שלהם להעביר תהליכים תוך-נפשיים ורגשיים למילים מדויקות.
לפני יותר מחמש שנים ניגשתי אל עמוס עוז בסוף הרצאה שלו, ונתתי לו מכתב שבו סיפרתי על עצמי ועל האהבה שלי לכתיבה. להפתעתי, כעבור כמה זמן קיבלתי מכתב תשובה, בדואר, עם בול והכל, ובו העצה הכי חשובה שאי פעם קיבלתי: “שבי וכתבי”. אז ישבתי. וכתבתי את “גשם”.
7) ספר שנתן לך השראה?
כל הסופרים והספרים שהזכרתי כאן נתנו לי השראה, אבל לפחות בשלבים הראשונים “גשם” הושפע מאוד מהריאליזם המאגי של ז’וזה סרמאגו, שאוהב לטשטש את הקו בין מציאות ופנטזיה. במרכז רבים מספריו עומד אירוע פנטסטי בודד, שמטלטל את העולם הריאליסטי ואת הדמויות. למשל, “רפסודת האבן”, שבה חצי האי האיברי ניתק מיבשת אירופה, או “מוות לסירוגין” שמתחיל במשפט המצוין: “למחרת אף אחד לא מת”.
8) ספר עיון מומלץ?
ממדף הפסיכולוגיה – “פסיכותרפיה אקיזסטנציאליסטית” של ארווין יאלום מומלץ גם לאנשים שלא עוסקים בטיפול, אבל מתעניינים בבני אדם. הוא מדבר על ארבע חרדות קיומיות מרכזיות: מוות, בדידות, חוסר משמעות וחופש. כן, חופש כגורם חרדה קיומית. ספר מרתק בעיני.
9)מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
לא יודעת אם זה נחשב “גילטי פלז’ר” אבל אני לגמרי מכורה לסדרת “שיר על אש וקרח” של ג’.ר.ר. מרטין, וכשיצא הספר הבא בסדרה אני אניח מיד כל ספר עמוק ואיכותי שאקרא באותו רגע, ואצלול בתאווה לאלף עמודים על התככים והמזימות של ווסטרוז.
***
מילה קידר נולדה בקייב, ברה”מ, ב1985, עלתה לארץ בגיל חמש, גדלה בחיפה ומתגוררת בתל אביב. בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית, היום פסיכולוגית מתמחה. למדה כתיבה יצירתית במסגרת לימודי ערב במכללת “מנשר לאומנות”. שייכת לקבוצת הכותבים של דור1.5, קבוצת צעירים ישראלים דוברי רוסית השואפת להנכיח את העלייה הרוסית של שנות ה90 בתרבות ובשיח הישראלי. “גשם” (הוצאת פרדס) הוא ספרה הראשון.
בדצמבר 2010, גשם יוצא־דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית משתלטת על ישראל. יאיר קוגן — מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב — מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההיי־טק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א”ס פוּשקין. בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש גשם לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה־90. ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים בהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות מאביו, המתגורר בחו”ל; וכל זאת נוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד. תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב “המקום הריק” המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול “הברבור הפוּשקיני המפואר” להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל”להקת שחפים יפוֹאית צנועה”?
“ריאליזם עשיר ובשל, נוגע בפרטי פרטים ופורץ כל מסגרת אלגורית נתונה — מה עוד שהוא עצמו נפרץ פה ושם לביקורים מטלטלים של אגדה וגרוטסקה. הוא פורט את הצמא המענה ומניע את דמויותיו בסבלנות, מעט מעט, ומרווה אותו בקצב דומה, בטפטוף עדין.” ד”ר עודד וולקשטיין
הייתי רוצה להודות למחברת על השפה ועל בחירת המילים הפשוטות אך גם לא שחוקות לתיאורי העיר והטבע. אולי בתור פסיכולוגית, היא נגעה בטיפוס פסיבי שקל לשהתלט עליו כביכול, אך איפשהו בתוכו יש מגן פלדה שמונע פלישה עמוקה מדי אל תוך אישיותו. העלילה כמעט אינה חשובה, ולעומתה מפליא הדיוק בהבעה של קול המחברת.
לי הספר וגיבורו מזכירים את הרומן הרוסי הקלאסי “אובלומוב” מאת איוון גונצ’רוב (קיים בשני תרגומים לעברית, האחרון – לא רע – של דינה מרקון). גם גיבורו של הרומן אובלומוב לא היה נועד לעשות מעשה ולהשתנות. בנעורי אהבתי אותו ואת הספר אהבת נפש, הפכתי בו וקראתי שוב ושוב.
בספר “גשם” אהבתי שהסופרת שמה במרכזו בן אדם שלא עונה לדרישות החברה, הן קטנות והן גדולות יותר. בן אדם זה אינו מסוגל גם לברוח אל המקלט האישי שלו – תרגם מעשיה של פושקין, והתרגום נשאר קטעים קטעים. לא יעזרו לו לא אהבה של בחורה ישראלית טובת לב וחיננית ולא כוח הרצון של אמא.
רק דמותה של אמא קצת קוממה אותי. המחברת הדחיסה “מאפיינים רוסיים” במידה כה גדולה, שהדמות יצאה כקריקטורה. גם פה דומה הספר לאובלומוב: שם ליד האיש הרוסי הפסיבי עומד ידידו שטולץ איש פעיל ממוצא גרמני, ואילו כאן ליד איש צעיר יאיר שהוא ישראלי לכל דבר עומדת אמא רוסייה המנסה להדריך ולהוביל אותו במסלול הערכים שלה. וכמו שאורח החיים של שטולץ היה זר לאובלומוב, כך גם אורח החיים של אמא אינו תואם כהוא זה את צופן אישיותו של יאיר בנה.
אני שמחה שהופיע בתל אביב ספר טוב ומיוחד כמו “גשם” המאיר על דמויות אחרות בחברה הישראילית. וגשם הברכה היורד לאחר בצורת מתישה והחותם את היצירה מזכיר לי את הגשם הגואל בסוף “תמול שלשום” לעגנון.
אני ממליצה בחום לקרוא את ספרה של מילה קידר “גשם”.
זוֹיָה קופלמן
[…] השאלון עם מילה קידר […]
הייתי רוצה להודות למחברת על השפה ועל בחירת המילים הפשוטות אך גם לא שחוקות לתיאורי העיר והטבע. אולי בתור פסיכולוגית, היא נגעה בטיפוס פסיבי שקל לשהתלט עליו כביכול, אך איפשהו בתוכו יש מגן פלדה שמונע פלישה עמוקה מדי אל תוך אישיותו. העלילה כמעט אינה חשובה, ולעומתה מפליא הדיוק בהבעה של קול המחברת.
לי הספר וגיבורו מזכירים את הרומן הרוסי הקלאסי “אובלומוב” מאת איוון גונצ’רוב (קיים בשני תרגומים לעברית, האחרון – לא רע – של דינה מרקון). גם גיבורו של הרומן אובלומוב לא היה נועד לעשות מעשה ולהשתנות. בנעורי אהבתי אותו ואת הספר אהבת נפש, הפכתי בו וקראתי שוב ושוב.
בספר “גשם” אהבתי שהסופרת שמה במרכזו בן אדם שלא עונה לדרישות החברה, הן קטנות והן גדולות יותר. בן אדם זה אינו מסוגל גם לברוח אל המקלט האישי שלו – תרגם מעשיה של פושקין, והתרגום נשאר קטעים קטעים. לא יעזרו לו לא אהבה של בחורה ישראלית טובת לב וחיננית ולא כוח הרצון של אמא.
רק דמותה של אמא קצת קוממה אותי. המחברת הדחיסה “מאפיינים רוסיים” במידה כה גדולה, שהדמות יצאה כקריקטורה. גם פה דומה הספר לאובלומוב: שם ליד האיש הרוסי הפסיבי עומד ידידו שטולץ איש פעיל ממוצא גרמני, ואילו כאן ליד איש צעיר יאיר שהוא ישראלי לכל דבר עומדת אמא רוסייה המנסה להדריך ולהוביל אותו במסלול הערכים שלה. וכמו שאורח החיים של שטולץ היה זר לאובלומוב, כך גם אורח החיים של אמא אינו תואם כהוא זה את צופן אישיותו של יאיר בנה.
אני שמחה שהופיע בתל אביב ספר טוב ומיוחד כמו “גשם” המאיר על דמויות אחרות בחברה הישראילית. וגשם הברכה היורד לאחר בצורת מתישה והחותם את היצירה מזכיר לי את הגשם הגואל בסוף “תמול שלשום” לעגנון.
אני ממליצה בחום לקרוא את ספרה של מילה קידר “גשם”.
זוֹיָה קופלמן