נועה הוציאה במהירות מהתיק את קופסת הסיגריות הכחולה ושלפה מתוכה סיגריה דקיקה. בקושי הספיקה להדליק אותה מהסיגריה שעישנה לפניה, קירבה סיגריה מול סיגריה. היא לא נהגה לעשן בצרורות, אבל בגלל שלא יכלה לשתות כי הייתה צריכה לנהוג חזרה, הרגישה צורך למלא את החלל הריק שנפער בינה לבין החברה שסבבה אותה.

היא ישבה על יד שולחן גבוה שהיו עליו מספר צ’ייסרים של ערק ופלחי לימון משומשים. שניר התקרב לשולחן, הרים את אחת הכוסות והריח כדי לוודא מה מסתתר בתוך מעטפת המשקה השקוף. חייכה אליו חיוך עקום ובחנה מה יהיה הצעד הבא שלו. אם יחליט לשתות או אולי לוותר ולהצטרף אליה, לשבת לידה ולשתוק ביחד, כמו פעם. הוא חייך אליה חזרה ומיד רוקן את תכולת הכוס לתוך פיו, בלי לומר מילה, התרחק מהשולחן וממנה.

נועה הדליקה סיגריה נוספת והצטערה עליה. הסיגריה גרמה לה לסחרחורת בתערובת של בחילה, אבל לא כיבתה אותה. נזכרה בשתיקות שלו ובדרך התמציתית שלו לתאר דברים. איך תיאוריו תמיד נעו בין “בסדר, טוב ומספיק טוב,” בטענה שאין מה להרחיב מעבר. האופן שבו הוא היה מדבר על ספרים וסרטים, כאילו מי שיצר אותם השקיע בהם את כל החיים שלו. ובגלל זה גם הרגיש שהוא לא יכול להקניט או לפסול דבר. פעם שאלה אותו אם היה אומר את אותו הדבר גם על גשר, אם מי שבנה אותו השקיע את מיטב מאמציו, אבל זה לא היה מספיק טוב והגשר התמוטט. מספיק טוב לא הספיק לה.

הסיגריה שרפה בקצות אצבעותיה וגרמה לה לחזור למציאות. היא כיבתה אותה, או מה שנשאר מהבדל השרוף. אספה את חפציה כדי להיפרד מחבריה, שהמשיכו לחגוג את הערב ללא תחתית. רק ברגע שעברה את הסלקטור הקשוח בכניסה הצליחה לנשום לרווחה.

היא התקדמה לכיוון המכונית בצעדים נמהרים, כבר דמיינה איך היא מכניסה את המפתח למנעול הדלת ואת הקליק המתכתי שנותן לה תחושה של בית. כמו פעם, בבית הוריה, כשחשבה שהעולם מושלם ומשפחה זה לנצח. ואיך לא שמה לב שהחיים שלה נמצאים בדרך המהירה לכביש ללא מוצא כשסיפרה בפעם הראשונה על הגשר שהיא שומרת בכיס.

היא הייתה תמימה אז, לא האמינה שגשר יכול להרוס משפחה. הם שלחו אותה לבדיקה, להסתכלות, לשיחות על בסיס שבועי ונתנו לה כדורים. ניסו לגרום לה להבין שגשר לא יכול להיכנס לכיס. אבל תמיד ידעה שהגשר יהיה שם בשבילה, יתקפל כמו אולר ויפתח כמו מצנח מתי שרק תבחר לשלוף אותו החוצה. אימא שלה חלתה באלצהיימר, לה היה גשר בכיס, ואבא שלה לקח את האוטו ועזב את הבית.

היא שמעה את הקליק של דלת המכונית וחיוך חמוץ-מתוק עלה על שפתיה. נכנסה לרכב והצליחה להתניע רק בפעם השנייה. יד אחת על ההגה, השנייה מפשפשת בתוך הכיס של הג’ינס למצוא אותו. לפעמים הרגישה שהוא עושה לה דווקא, כאילו מתחמק בכוונה מאחיזתה בו. ואז היא הרגישה אותו בקצות אצבעותיה ותחושת ניצחון עלתה בה, הדליקה פנסים ופרסה אותו לפניה בתחושת גאווה של לוחמים.

הבאמפר בכניסה אליו תמיד הפתיע אותה, כל פעם היה נדמה לה שהוא צומח בעוד מספר סנטימטרים. אבל אחרי שעברה אותו ראתה את האורות המרצדים בצדיי הכביש הצר, שמיועדים רק לה. היא הרגישה כמו בת אצולה כשנסעה על הגשר הפרטי שלה, עוקפת פקקים ורמזורים אדומים, פניות מסובכות ואנשים שחוצים. דבר לא הפריע לה לנסוע בנתיב היחיד שהיה שמור רק לה. ביציאה מהגשר היה באמפר קטן, שתמיד נראה לה שמתכווץ בכל פעם שעלתה עליו. היה כמו אות אזהרה שסימן לה שתתכונן כי הגיעה ליעד. אפילו חניה לא הייתה צריכה לחפש. איך שהייתה יורדת מהגשר, הרכב כבר היה על “פארקינג”, חונה בין שתי מכוניות בזווית מושלמת.

היא החזירה את הגשר לכיס במיומנות, כמו אלופת הארץ בהכנסת גשרים לתוך חללים דחוסים. נעלה את הרכב ונכנסה לדירתה.

גידו ישב בסלון עם ארבעה חברים, צפו במשחק כדורסל כאילו רואים סרט בקולנוע. הווליום היה בלתי נסבל. בקבוקי בירה ריקים היו מפוזרים בכל פינה, בדלי סיגריות על הרצפה ובתוך העציצים והכיור היה מלא בכלים מלוכלכים. הסלון היה אפוף עשן סיגריות והיא התחילה להרגיש איך תחושת הבחילה מזדחלת לה שוב. היא טרקה את הדלת אחריה, ולפני שהתפנתה לעשות דבר נוסף, פתחה את תריס החלון הקטן. ולמקרה שגידו עדיין לא שם לב שחזרה, היא עמדה לפני מסך הטלוויזיה, הסתירה להם בכוונה את המשחק.

היא שנאה לריב אתו. האמת ששנאה את הנוכחות שלו. אבל שותפים לא חייבים לאהוב, זה לפחות מה שהייתה אומרת לעצמה בכל פעם שעשה משהו שהרגיז אותה. היה נדמה לה שהוא עושה את זה בכוונה, כאילו בוחן את רמת הסיבולת שלה אליו. כאילו עשה התערבות עם עצמו תוך כמה זמן יוכל לגרום לה לעזוב את הדירה כדי שיוכל להשתלט עליה עם דמויות מלחמת הכוכבים שאהב לפזר בכל מקום.

החברים שלו לקחו את הדברים שלהם ועזבו מיד כשראו שנוכחותם אינה רצויה עוד. הוא הנמיך את הטלוויזיה בפנים מחויכות, כאילו כבר צופה את המריבה שהתקרבה אליהם. נועה הסתכלה עליו והמתינה, חיכתה להתנצלות שאף פעם לא תגיע. אמרה לעצמה היא לא תזוז עד שהוא יגיד משהו, אבל מצד שני היא גם לא ציפתה ממנו שידבר. הכירה אותו טוב מספיק בשביל לדעת שהוא יכול להישאר ככה שעות ולחכות עד שהיא תתפרץ עליו.

היא ניסתה להרגיע את עצמה, לומר בלב ששום דבר לא שווה את העצבים שלה. כיווצה את שפתיה, וברגע שבאה לזוז מהטלוויזיה שלפה את הגשר מתוך הכיס במהירות. שוב הייתה על הדרך המהירה לפתרון כל בעיה שנקרתה בדרכה.

הגשר היה מואר כמו תמיד, רק שהפעם האורות סנוורו את עיניה עד שבקושי יכלה לראות את הדרך. הוא גם היה קצר יותר ממה שהיא זכרה, כאילו נגמר טרם הגיעה ליעד. אבל כשהגיעה לסופו מצאה את עצמה כבר בתוך המיטה המחממת לבושה בפיג’מה, והגשר לידה כאילו מחכה שתכסה אותו, או שתחזיר אותו למקומו הטבעי. היא אף פעם לא ניסתה להשתמש בו במצבים כאלה.

בבוקר כשקמה מהמיטה ראתה אותו שוכב לידה בתנוחה עוברית. ליטפה לו את הראש בעדינות שלא יתעורר, ניקתה קצת את האבק, החליפה את הנורות וחידשה את הצבע בשוליים. היא הייתה חדורת מוטיבציה והכינה לשניהם שתי כוסות נס קפה על חלב ופרוסת לחם עם שוקולד. הם הסתפקו בפרוסה אחת, היא תאכל את הקצוות והוא את החלק הרך. כשחזרה לחדר ראתה שהוא כבר מקופל ומוכן לכל צעד ולכל דרך שבה תבחר ללכת.

היא הכניסה אותו חזרה לכיס והלכה לסלון לאכול את מה שהכינה. לגמה מהקפה הרותח בזמן שגידו נכנס לחדר. “למי הקפה השני?” הוא הסתכל עליה במבט קריר. לא ידעה איך לענות לשאלה הזאת. הייתה יכולה להגיד שבשבילה, אבל הוא יודע שהיא לא תכין לעצמה יותר מקפה אחד. אולי לומר שהכינה לו, אבל ידעה שזה לא אמין, הם לא היו מסוג השותפים האלה שעושים אחד בשביל השני. “סתם, חשבתי שתקפוץ אלי חברה אבל עכשיו הודיעה לי שלא. רוצה?” והוא לקח את הקפה בלי לחשוב פעמיים. “איכס. כמה סוכר שמת? קפה של בחורות.” ונכנס עם הכוס חזרה לחדרו.

היא נשארה לשבת בסלון מספר דקות נוספות לאחר שגמרה את הקפה, וניסתה להיזכר איך המריבה שלהם מלילה קודם נגמרה. אך לשווא, לא זכרה דבר מהרגע בו נכנסה לגשר ועד הרגע שיצאה ממנו חזרה למיטתה. חשבה ללכת לשאול אותו אבל וויתרה על הרעיון הזה ברגע שעלה במוחה. והדליקה סיגריה.

אחרי שגמרה אותה נכנסה להתקלח. רצתה להספיק לסיים כמה דברים, והשעה הייתה כבר מאוחרת. לא יכלה לדמיין איך הייתה מסתדרת בלי הגשר בחייה. היא זכרה את הפעם הראשונה שראתה אותו כאילו זה קרה לפני יומיים. ומה הסיכוי שילדה בת שש תראה כך סתם באמצע הרחוב גשר. הוא היה חדש באותם ימים, רק סיימו לבנות אותו. והיא ידעה, ברגע שעיניה נחתו עליו שהוא יהיה שלה. זיכרון של ריח האספלט הטרי עדיין גורם לה להתרגש כל פעם מחדש.

כשיצאה מהאמבטיה שמעה את גידו אומר לכיוונה משהו, “מה אמרת?” לא הקשיבה בפעם הראשונה. “שאלתי מתי את עוזבת. אתמול אמרת שנמאס לך, ושאת חוזרת לירושלים. אל תגידי לי שאת לא זוכרת.” נועה הייתה מבולבלת, לא זכרה שאמרה דבר כזה, אבל גם לא ביטלה את הרעיון. למעשה חשבה על זה כמה פעמים בעבר, אבל לא רצתה לתת לו את הסיפוק בלגרום לה לעזוב את הדירה לפניו.

היא לא אמרה לו כלום. הסתובבה ונכנסה לחדרה, ומיד סגרה את הדלת. התיישבה על המיטה וסירבה להאמין שככה נגמר הריב ביניהם אתמול. היא ויתרה לו. בחרה בדרך הקלה ואמרה לו שהיא עוזבת. היא הרגישה תלושה מהמציאות, תלויה באוויר. וברגע של צלילות רגעית חשבה שאולי זה הפתרון. שאולי זה יעשה לה טוב, ואולי העיר הזאת קטנה מדי בשבילה ובשביל הגשר.

בלהט של הרגע היא צעקה לו מהחדר שתעזוב עוד באותו היום, כי חבל לדחות את הקץ. ושידאג לעצמו, כי תשלם רק עד סוף אותו החודש. לא שמעה אותו עונה לה, אבל כל מה שהיה יכול לומר לא היה משנה בכל מקרה. היא החליטה. היא מיהרה להתלבש ולהתארגן. הוציאה את התיק מהארון ודחסה לתוכו את רוב הבגדים. מה שלא הצליחה, אספה בשקיות ניילון גדולות.

יצאה ונכנסה מהדירה מספר פעמים כדי לסיים ולהעביר את הדברים שלה. הצליחה לאסוף את רובם, חלקם השאירה בדירה, לא ראתה טעם לחזור במיוחד כדי לקחת אותם. בסיבוב האחרון שעשתה לקחה את אחת הבובות של גידו, איזו מפלצת ירוקה עם גלימה לבנה, היא הייתה האהובה עליו.

נועה טרקה מאחוריה את הדלת. מבחינתה הבית היה יכול לעלות באש ולהישרף מהעולם הזה. האמת, היא הייתה נהנית מהמחזה המרהיב שהיה יכול להתגלות מול עיניה. לראות איך האש מחליפה צבעים כשעשן כהה עולה ממנה. לא תיארה לעצמה שככה ירגיש הצעד האחרון שתעשה מפתח דירתה, כאילו היא נוהגת בכביש מהיר כשרמזור אדום מופיע לפניה. ואז שמעה את הקליק המתכתי כשנעלה אחריה את הדלת המתפוררת, ודמיינה את הינף ידו של אביה שהייתה שם לרגע ומיד נעלמה.

שרירי גופה רעדו בניגוד לרצונה, והרגישה איך הברכיים מתחילות להיחלש ולבגוד בה. היא מיהרה לתפוס במעקה ולהסדיר את הנשימה בקצב אחיד. ירדה במדרגות לאט, מדרגה-מדרגה, תוך כדי שחשבה לאן תלך ואיפה תישן. היא עצרה בפתח של הבניין, הדליקה סיגריה, פשפשה בכיס המכנסים והוציאה את הגשר הפרטי שלה. ופרשה אותו לכל אורכו של הרחוב.

***

גילי דודיקמן, בוגרת מסלול כתיבה ועריכה בלימודי תואר ראשון בתרבות במכללת ספיר. מתגוררת בהרצליה.

 

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה